חזרה לשורשים

ספרה הראשון של דונה טארט, "ההיסטוריה הסודית", ראה אור כאשר היתה צעירה מאוד. הוא זכה לשבחים ולתרגומים ועורר ציפייה לספרים מרשימים בהמשך. הספר היה בהחלט יומרני – היה בו ריחוק אינטלקטואלי עם רמזים מחושבים לרומאנים קלאסיים של דוסטויבסקי והנרי ג'יימס. אבל תכונות אלה אינן פסולות כשהן מוגשות על ידי יוצרת צעירה ומוכשרת.

ואז עברו עשר שנים לפני שהופיע ספרה השני, זה שלפנינו, ועורר השתאות רבה. במקום הקולג' היוקרתי – עיירה קטנה במיסיסיפי בשנות ה-70, במקום סטודנטים מבריקים – ילדים בני 12, במקום הורים עשירים – משפחה צנועה, לא מעשירי הדרום, אך גם לא מהעניים. ברור שהמחברת החליטה לחזור להקשר החברתי שממנו באה, לפני שכישרונותיה הבולטים הזניקו אותה לבנינגטון קולג' היוקרתי, שסיפק את הרקע לספרה הראשון.

גיבורת הסיפור היא ילדה בת 12 בשם הרייט, ילדה פיקחית אך בעיקר בעלת אופי חזק, והוא משמש אותה היטב כיוון שמשפחתה נמצאת במצב גרוע מאוד, מה שהפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים קוראים, 'משפחה לא מתפקדת'. כאשר הרייט היתה תינוקת נרצח אחיה רובין בן התשע. מאז, משפחתה מתפרקת. האם שרלוט מרחפת בעולם פנימי הזוי ומזניחה את ביתה ואת בנותיה. האב הסתלק לעיר הגדולה ושומר מרחק, ואחותה הגדולה של הארייט, אליסון, מבלה את ימיה בשינה. רק הסבתא הדינמית, אידי, מצליחה למנוע מהמשפחה הפגועה מלהתמוטט לגמרי.

דמות חזקה אחרת היא העוזרת השחורה, איידה רו, שמזמן היתה עוזבת את הבית, שבו משלמים לה מעט ומתחשבים בה עוד פחות, אלמלא החמלה שהיא חשה בעיקר כלפי הילדות. הרייט ילדה מוצקה, נמרצת, עצמאית ורציונלית. בניגוד לרוב הדמויות הסובבות אותה, היא מסוגלת לחשוב בהיגיון. מארון הספרים שבבית – ירושה מוזנחת מדורות קודמים – היא דולה ידע רב, גם אם קטוע, על נושאים שונים, ולעיתים קרובות מביכה את המבוגרים סביבה בחשיבתה ההגיונית ובמידע שמצאה בספרים.

עיצוב דמותה של הרייט הוא הישג: היא מצחיקה מאוד מבלי לדעת זאת,והחיבה שהסופרת חשה כלפיה עוברת במהרה אל הקורא. נחושה בדעתה לגלות מי רצח את אחיה, ובעזרת קריאה כפייתית על מעללי שרלוק הולמס והודיני, היא בונה תסריט שלם ומתכננת את לכידתו של הרוצח-כביכול. בין דמויות המשנה נמצאות הדודות של שרלוט, אמה של הרייט – גם הן דמויות מבדחות ונוגעות ללב, חסרות אונים וצרות אופק. יש ברקע עוד משפחות לבנות מאותו רקע ומעמד, מאלה שבעבר, בימי העבדות וגם בדורות שאחריהם, העבידו את השחורים בשדות הכותנה ובמטעים. לעומת אלה, יש בעיירה משפחות שהצטרפו לאמריקה המודרנית וחדלו להתרפק על העבר. בין אלה נמצאת גם משפחתו של הילי, חברה הטוב של הרייט, מעריצה המושבע המוכן ללכת אחריה באש ובמים. חסרונו האחד הוא שאינו יודע לשמור סוד, והרייט הזקוקה לעזרתו יודעת זאת, אבל אין לה ברירה אלא להמשיך ולהיעזר בו.

יש גם דמויות משולי החברה, מה שמכונה באמריקה 'זבל לבן', ובו רוחשים עבריינים וסוחרי סמים וגם מטיפים פרימיטיביים. תיאורה של משפחה אחת מרקע זה, משפחת רטליף, הממלאת תפקיד מרכזי בסיפור, אף הוא מושלם ומעוגל להפליא, מצחיק ואימתני כאחד.

"הידיד הקטן" משתייך באופן טבעי לספרות הדרום-אמריקנית, ששורשיה במאה ה-19 והמשתרעת ממארק טוויין ועד יודורה וולטי. מה שמייחד את הרייט הוא שהיא גם טיפוס אינטלקטואלי, ובסוף הספר הקורא מצפה ממנה שתגדל ותהיה אשה מעניינת ומיוחדת במינה.

שתי תכונות משותפות לספר זה ולקודמו - שניהם פותחים ברצח, ושניהם כתובים להפליא מבחינה סגנונית-לשונית. אלא שכאן מסתיימת ההשוואה. "הידיד הקטן" הוא ספר רך הרבה יותר, ויש בו שפע של הומור וחום, תכונות שהרומאן הראשון אינו משופע בהן. בעיניי, דווקא היכולת של המחברת ליצור שתי יצירות כל כך שונות, שקשה להאמין שאותה יד כתבה את שתיהן, היא שמעוררת התפעלות. גם הזמן הרב שעבר בין הופעת שני הרומאנים מוצא חן בעיניי, כי בדרך כלל הצלחה מסחררת בספר הראשון דוחפת את המחבר/ת להזדרז יתר על המידה ולהרביץ עוד רומאן, לפני שזה הבשיל. דונה טארט לא התפתתה. טוב עשתה שעמלה בשקט וביסודיות על יצירתה השנייה.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"