להיטים סוג ב'

כדי להפוך פוטנציאל להבטחה גדולה משה פרץ צריך יותר מאלבום הבכורה שלו. יכול להיות שבחבר'ה הוא נחשב 'ביג שוט', אבל כדי להיות תותח יש לו עוד דרך ארוכה, כמאמר שירם של תלמה אליגון-רוז וקובי אושרת שהוא מחדש.

פרץ עדיין לא זמר. יש לו קול סביר, אבל הוא בוסר שזקוק לליטוש ולהכוונה. כדי לא להישמע חוליו איגלזיאס למתחילים ולא אייל גולן לעניים הוא חייב לבנות אופי וציביון ברורים משלו. במקום ש'מביט אל המרומים' יישא עיניו אל הכוכבים ואל התהילה, על פרץ ודורשי טובתו להתעקש על ייחוד ועל חומרים ראויים.

הראשון של משה פרץ מכיל להיטים סוג ב' עם לחנים משומשים שנשמעים מוכרים וממוחזרים למרות שעשרה מהם חדשים ומקוריים. שמותיהם אנמיים והם חשודים שכותביהם (רמי לב, עדי ליאון, ארלט ספדיה, וגם שמואל אלבז ויוסי גיספן) לא הצליחו למצוא להם מבצעים משודרגים.

פרץ, טיפוס רומנטי, מעדיף בלדות רגשניות, חמש בסה"כ. בולטות בהן שיר הנושא, 'אהובה' ו'האישה שלי', שיר חתונה שהוא עצמו כתב. מבין האחרים חריג 'התמזגות' (של גיספן) וגם הוא בזכות הפקה מוסיקלית שמעדכנת צעד תימני. שאר השירים זכו לעיבודי מחשב סטנדרטיים ולהפקה מוסיקלית מסונתזת (רובי בן שמעון), כשהשירה החלשלושה, הרכרוכית וחסרת השפיץ של פרץ, לא הופכת אותם ואותו למשהו שאינכם יכולים בלעדיו. לפחות לא בשלב זה.

יפה שפרץ מנסה כוחו ביצירה, אבל עם שם משפחה כה מחייב, הוא נדרש לשיפור בכל הפרמטרים.