שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היו זמנים
    "רומנטיקה עתידנית", האלבום החדש והמוצלח של משינה, מצליח לשקף את רוח הנכאים של דור שלם שאיבד את השאיפה לנורמליות

    יש לי תחושה שאף אחד ב"סלקום" לא הקשיב לאלבום החדש של משינה, "רומנטיקה עתידנית", לפני שהחתים אותה על חוזה הבלעדיות לשיווק בסלולרי. גם במאמצים רבים יתקשו לחלץ מ-12 השירים באלבום רינגטון מסעיר ומלהיט, ולדעתי לפחות מדובר במחמאה גדולה למדי ללהקה. משינה אמנם לא יצרה אלבום מסעיר ויוצא דופן - אבל הקאמבק שלה לא מבייש את המסורת ארוכת השנים של הלהקה הכי מצליחה שידעה ישראל.

     

    אחרי סיבוב הופעות האיחוד שלה, היה חשש שמשינה תמהר מדי לרכב על ההצלחה. הסינגל שליווה את הסיבוב "משהו קטן וטוב", לא בישר טובות. כבר התרגלנו

    לחירות שמשינה לוקחת לעצמה בקבלת השראה מלהקות אחרות, אבל בניגוד לרוח הרעננה והמקומית שהיא יצקה ל"מדנס" או ל"פיקסיז", הגרסה שלה ל"קולדפליי" היתה עייפה וחיוורת. משינה כנראה הבינה את זה - ו"משהו קטן וטוב" אינו נכלל באלבום החדש. לא שלא תמצאו פה קטעים אחרים שמוכיחים שחברי משינה הקשיבו פה ושם ללהקה הבריטית הכי מצליחה בעולם (שהאלבום החדש והמדובר שלה יוצא בעוד שבועות אחדים), אבל 12 השירים מגלים גיוון סגנוני, ומטיילים בין מחוזות שונים ומוכרים מתקליטי העבר של הלהקה, כך שכמעט כל אחד מאוהביה ימצא כמה שירים להיקשר אליהם.

     

    בעיני - השיר הטוב באלבום הוא שיר הנושא, שמצליח להזכיר את שיאי הרגש אליהם הגיעה הלהקה בשירים כמו "אהובתי" ו"אנחנו שניים"; חובבי שירי השטות הקצביים יותר יהנו מ"בלש דידקטיב", שמזכיר קצת את האלבום השלישי של הלהקה; "בן גוריון" הסוער מזכיר במעט את ימי "מפלצות התהילה" וגם שאר השירים שומרים על רמה גבוהה.  

     

    חבורת המיואשים

     

    כמו ברגעיה הטובים ביותר בעבר, משינה מצליחה לשקף גם באלבום הזה משהו מרוח התקופה. קשה לחשוב על להקה שהמושג "ישראלית" הולם אותה יותר. שלא במפתיע, התחושה הכללית ששורה על האלבום היא של ייאוש, אובדן תקווה ומלנכוליה, כשהטקסטים מציירים תמונה עגמומית, של דור שנמאס לו. 

     

    משינה תמיד ניסתה לחתור לנורמליות. כבר באלבומה הראשון והנפלא - אחד מאלבומי המחאה החזקים ביותר שיצאו פה (תחזרו אליו, תקשיבו לטקסטים ותיווכחו) - הביע יובל בנאי שאיפות צנועות. כולם חיפשו עתיד מתוק, ורק הוא בבוקר קם, בקו 5 נסע אל הים. אותו ים, ואותה נסיעה אליו, שבה והפציעה מאוחר יותר. "רק אני ואנוכי נורמלי מכולם", שר בנאי, "בתחבורה הציבורית נוסע אל הים".

     

    משינה מעולם לא חתרה למהפכות, הדור שגדל בתחילת האייטיז בתל אביב, עם הגלשנים ומועדוני הרוק, היה חף מאידאולוגיה גדולה. קצת מוזיקה טובה, קצת אלכוהול, קצת בילויים - זה כל מה שהם ביקשו. הסרט המקסים "מכת שמש" שביים יקי יושע בכיכובו של בנאי הצליח לשקף את ההווי ההוא באופן מדויק ביותר. החיים דאז מתוארים באלבום הזה בכמה הזדמנויות בנוסטלגיה - ובאורח שובה לב במיוחד בשיר "בסיפור שלא נגמר", שצולל אל הימים ההם.

     

    גם מבחינה מוזיקלית, משינה תמיד היתה קרובה יותר לצד הפופי של המפה המוזיקלית, בעיקר בכל הקשור ללחנים המתקתקים של שלומי ברכה. אפילו ברגעים היותר קודרים, משינה לא דגדגה את הזעם של בנזין, שלא לדבר על האנרכיה של נושאי המגבעת. אם כי בניגוד לאתניקס למשל, הפופ של משינה, ברגעיו הטובים, לא היה דל במשמעות. הדלות המוזיקלית והפשטות של הטקסטים - לא היו ברירת מחדל, אלא שיקפו את החתירה של הלהקה לסגנון חיים תל אביבי, שמח בחלקו, א-פוליטי.

     

    מובן שבישראל סגנון חיים כזה הוא בלתי אפשרי. "למה לי פוליטיקה עכשיו"?, שר בנאי בשירה הטוב ביותר של משינה, אבל התשובה היתה ברורה. אין דרך מילוט, גם לא במוזיקה. אסון פסטיבל ערד ורצח רבין ניפצו את חלום הנורמליות שבנתה הלהקה לעצמה. הבשורה שלה שוב לא היתה רלוונטית, ופירוקה היה לפיכך במקום.

     

    אלבום הפרידה של משינה, "להתראות נעורים, שלום אהבה", שיקף את התחושות האלה ברגעי האמת - ולפיכך היה קודר ואפל יותר מהאלבום החדש, שיוצא עשר שנים לאחר קודמו. "רומנטיקה עתידנית" מוצא את חברי משינה לא פחות מדוכדכים, רק שנדמה כי  הפעם הם לוקחים את זה יותר בקלות. "אין לי כוח בחוץ מסוכן/ רוצה ללכת ואין לי לאן/ חי בתוך מסגרת נלחם בלי דמעות/ במקום שאין לו גבולות... אני עף מעל העיר/ כדור עף והוא מזכיר/ שמחר יהיה יום חדש/ אני עף", שר בנאי ב"אני עף", בשיר שמציג באופן המובהק ביותר את התחושה הכללית ששורה על האלבום.

      

    יש משהו מאכזב קצת בהסתפקות של משינה בבינוניות המקצוענית שלהם. חברי הלהקה הוכיחו בעבר, גם בלהקה עצמה וגם בקריירות הסולו שלהם, שיש בהם יותר מזה, ובאלבום הנוכחי, הם בחרו על פי רוב שלא להעז. דווקא ההצלחה המסחררת של הגרסה החדשה ל"אין מקום אחר" היתה צריכה ללמד אותם שמתיחת הגבולות יכולה רק להועיל להם. בגלל היעדר השיאים ולהיטי ענק (מלבד שיר הנושא, שעשוי להפוך לקלאסיקה), קצת קשה להתחבר לאלבום הזה בשמיעות הראשונות, אבל ככל שנותנים לו זמן, נחשפות שכבות העומק שחבויות בו. משינה, למרות שאף פעם לא היתה להקה גדולה באמת, היתה ונשארה הלהקה הכי חשובה שפעלה פה.   

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת האלבום
    שומרים על רמה
    עטיפת האלבום
    בנאי בהופעה מקיץ 2004
    צילום: רוני שיצר
    גם רינגטון
    7 לילות
    מומלצים