החלפתי תפקידים עם אשתי. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
מה קורה כשגבר שבגברים מחליט לעזוב הכל, להחליף את אשתו בביצוע כל עבודות הבית, ולהתמסר להן בכל מרצו ומאודו? אל תשאלו: הספר "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" הוא מסמך האבהות החדשה, כולל כביסה, ספונג'ה, גידול שני ילדים ועבודות יזומות. איך לעזאזל הוא עשה את זה?
לאחר 19 שנים ככתב בכיר במגזין "ספורטס אילוסטרייטד", נמאס לאוסטין מרפי מלהיות אב ובעל וירטואלי. הוא עייף מבתי-המלון, נמאס לו שחברי הקהילה שלו חושבים שאשתו, לורה, היא אם חד-הורית.
עם כל יום-הולדת, משחק או הצגה שפספס, הוא השתכנע יותר ויותר שהוא מחמיץ את חייהם של ילדיו. אז הוא החליט לקחת חצי שנת שבתון ולהחליף תפקידים עם אשתו, לורה. את קורותיו כעקר-בית כתב בספר "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" (הוצאת "הנרי הולט"). לפניכם כמה פרקים נבחרים.
מחליפים תפקידים
ב-1985, כשהתחלנו לצאת, היינו שנינו עיתונאים צעירים ושאפתניים על מסלולים נפרדים להצלחה קונבנציונלית. 16 שנים אחר-כך, בגלל ביולוגיה ביסודו של דבר, הגעתי הרבה יותר רחוק על מסלול הקריירה. ימי העבודה שלי עברו בכתיבה. ביום טוב, לורה אולי היתה יכולה לכתוב חצי שעה. כאם חד-הורית שבן-הזוג שלה נמצא בנסיעות חצי מהשנה, לורה הילגרס, שלקחה את ידי אבל לא את שמי, שמה את הקריירה שלה על אש קטנה כדי לגדל את הילדים ולנהל את הבית.
וכך, היא בילתה את חייה באיזון בין תורים לרופא השיניים וראיונות עם מנכ"לים ומרצים באוניברסיטה. המערכת שבנינו נועדה להבטיח את התשישות והתסכול של לורה. זה לא היה הוגן. וזו גם לא, כך נהגתי לחשוב לעצמי, הבעיה שלי.
כשנאלצתי להתעמת עם חוסר הצדק במשוואה שלנו, הייתי מגיב אוטומטית בהצעה ריקה מתוכן: "היי, בכל פעם שתרצי להתחלף..." קל לומר כשאתה יודע שזה לעולם לא יקרה. אבל באותו ערב, בין הייאוש והכעס בקולה של לורה והעייפות בקולי, הבחנתי שההצעה הרפלקסיבית לא הרגישה כל-כך חלולה.
לי נמאס להתגורר בבתי-מלון כמו שללורה נמאס להיפרד ממני לשלום, ואז לרדת לעמדת ההגנה אחת-מול-שניים מול הילדים, זוג יריבים הולמים בשם ווילה (8) ודווין (6). אז הצגתי את השאלה שהעליבה עקרות בית במהלך כל הדורות: מה את עושה כל היום? אבל הפעם, כששאלתי את לורה, היא ידעה שאני מתכוון ל"מה אני אעשה כל היום?" והיא שמחה ששאלתי.
ביום שלמחרת היא מציגה לי – דוחפת לי מתחת לאף, יותר נכון – מזכר עם 23 נקודות שמתחיל ב"להכין ארוחות בוקר, צהריים וערב". ומסתיים ב"לכתוב את כל הכרטיסים (חג מולד) וברכות (תודה, מזל טוב, ותנחומים). וביניהן:
- לתכנן תפריט שבועי ולעשות קניות (וואו, מי חושב מה הוא יאכל שישה ימים מראש? לורה, כנראה).
- ללמוד לבשל ארוחה אמיתית – שנוכל לאכול ולהגיש את כל חלקיה לשולחן באותו הזמן (שימו לב לביטוי "ארוחה אמיתית", שנבחר כדי לשלול את המומחיות שלי: אומלטים, טוסטים עם גבינה, מרק מקופסאות שימורים. וגם, היא רוצה שאגיש הכל בבת אחת).
- לסדר את הבית כל יום – ושיהיה באמת מסודר ("באמת מסודר", על-פי הגדרה שלי או שלה?).
- לארגן חברים למשחק (הטריק כאן, כפי שאלמד, הוא לארגן ששני הילדים יוזמנו לחברים אחרים באותו הזמן).
- בלי טלוויזיה (בטח היא לא מתכוונת שזה יפורש באופן מילולי).
- לעקוב מתי הילדים צריכים אמבטיה (זה קל: הם תמיד זקוקים לאמבטיה. תחת טיפולו של עקרת הבית מרפי, הם יכולים לצפות אולי לשלוש בשבוע).
- כביסה. לקפל ולשים בארון – ובאותו היום (מה שקורה כאן הוא אישה שמעלה את הרף גבוה יותר מאשר לעצמה).
- לקרוא את כל המידע מבית-הספר ולהגיב עליו (פשוט. בואו נפשפש רגע בפח האשפה כדי להוציא את העלון מהגננת של דווין. הם צריכים מתנדבים ביום שני הבא לבדיקת כינים. במחשבה שנייה, אולי הילדים צריכים ארבע אמבטיות בשבוע).
- לתכנן ולהוציא לפועל מסיבות יום-הולדת (אולי במקום אני אחזיר את המסיבות לימים של פעם: משחק "הדבק את הזנב על החמור", עוגה, מתנות ולהתראות ילדים, תיזהרו שהדלת לא תחבוט לכם בישבן בדרך החוצה).
למקומות,היכון, צא!
המדחום היקר עם הקריאה הדיגיטלית, זה שאתה תוחב באוזניים שלהם, מראה 39. אני מביא קצת מים וטיילנול לילדים ומתחיל לשנות את התוכניות שלי להיום. דווין חולה, אז אני נותן אור ירוק לקצת טלוויזיה.
לורה מגיחה מקן הנשרים שלה (המשרד שבחצר הבית) כדי להשתמש בשירותים, ובדרכה החוצה היא מחלקת טיפ או שניים: "אמא שנשארת בבית עם ילד חולה תנצל את הזמן כדי לבצע קצת נקיונות בבית".
אני מהנהן בהסכמה וממשיך לעשות את מה שאני עושה – משפשף תפוחי-אדמה לארוחת הערב. "אם אני הייתי במקומך", היא אומרת, כשהיא רואה את דג הקוד הקפוא שהוצאתי להפשרה, "הייתי מחזירה את זה למקפיא ומשתמשת בסלמון שבמקרר. הסלמון לא קופא היטב כמו הקוד". אני שומע ומציית.
לורה חוזרת אלינו לארוחת צהריים, בעוד דווין שקוע עמוק ב'הארי פוטר ואבן החכמים'. כשהיא מצביעה על ערימת הכביסה המקופלת שקיוויתי שתבחין בה, היא אינה מחמיאה לי, אלא פולטת תלונה מינורית: "אני אוהבת שהגרביים שלי מקופלים יחד, לא רק מונחים אחד ליד השני. אחרת יש לך בית מלא בגרביים בודדים".
לאחר ארוחת הצהריים היא יוצאת להביא את הדואר. "זה בשבילך", היא אומרת ומושיטה לי את קטלוג הנופש של 2003. "אמהות עובדות חכמות רושמות את הילדים שלהם לקייטנה מוקדם". כן, טוב, אנחנו בתחילת פברואר, אני חושב, ובמקרה שלא הבחנת, אני מגלגל את הגרביים של הוד מעלתה לפקעות מסודרות.
אני לא רושם את הילדים ל"שיגעון המילניום" או "מחנה רד" באותו היום. או באותו השבוע. או באותו החודש, או בזה שאחריו, או שאחריו או שאחריו. לורה תספק שלל של הצעות מצוינות במהלך השבועות הראשונים האלה. מדוע אני נותן לרבות מהן לעבור לי מעל הראש? אני לא מוכן להן או ראוי להן. אני רוצה שבחים. מה שאני לא רוצה, אבל מקבל בשפע, הן עצות וביקורת בונה.
אמרתי את כל הדברים הנכונים – "זה הולך להיות הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעולם" – אבל בחשאי הרגשתי, עמוק בלב, שאני אתמחה בזה במהירות. זו בסך הכל עבודת בית. כמה קשה זה יכול להיות? אני אשם ביוהרה. אני בצרות.
הבוקר בא
בקרים הם כאשר ווילה ודווין מאלצים אותי לשאול את עצמי את השאלות המעמיקות והתהומיות ביותר: אם אני אוהב את הילדים האלה, ואני אוהב, ללא תנאי, מדוע כעת אני ממש לא אוהב אותם? האם בדפי זהב יש סיווג "מגרש שדים"? איזה מין מבוגר דפוק יכול להיות מושפל עד כדי רעידות של זעם בכל הגוף על ידי ילדה בת 8 ואחיה הקטן? מי לימד את דווין להגיד 'דביל'?
בבוקר הראשון שלנו בלי אמא, אחרי שביקשתי ממנו בפעם השביעית לגרוב גרביים, אני מרים את הטון, ומקלל: "תגרוב את הגרביים המחורבנים שלך, אנחנו כבר מאחרים בחמש דקות!". המעידה הזו היא האות שלו לשחרר את הארסנל המתרחב של שפת מבוגרים שלו. השבוע המילה האסורה היא: דביל. כשהביטוי "גרביים מחורבנים" יצא את דל שפתיי, הוא מרים מבט מעל לקטלוג הרכבות שלו ושואל, "למה אתה כזה דביל?"
מגיע לי. שימשתי דוגמה רעה. אבל הרגשות שלי נפגעו גם בבוקר שלמחרת, כאשר נשארתי באופן בלתי טבעי רגוע בזמן שניסיתי לפתות את ווילה לאמבטיה, שם היינו צריכים לעצב את הקוקו שלה. "אם אנחנו נאחר היום", אני גוער בה כשהיא מסרבת להרים את ראשה מהספר, "אני לא רוצה לשמוע שאת מתלוננת לאמא" (היא הלשינה עלי אתמול).
"אם נאחר, תדעי למה". מהמטבח מגיע קולו של ילד בן שש שמשוכנע שהוא מגן על אחותו: "כי אתה דביל?" "זה מוריד 15 דקות מזמן ההשכבה שלו, בלי 'אם'ים או 'אבל'ים". ואתה חייב לעמוד בעונש".
אני בטלפון עם לורה, שבלילה השני שלה לנסיעה מתאכסנת בחדר של 450 דולר לילה בקתלינה. היא רוצה לדבר עם הילדים, אבל זה מציב בעיה. אם אלך לסלון עם הטלפון, היא תשמע את הטלוויזיה ברקע ותדע שהחוק של "בלי טלוויזיה באמצע השבוע" הופר. כשאני משאיר את הטלפון בחדר, אני מזמן את הילדים בנפרד. הדבר הראשון שדווין פולט הוא: "אבא נותן לנו לראות טלוויזיה". אחר-כך, לורה תגיד לי בשקט אך בנחישות: "אני לא ארשה שאיכות חייהם תיפגע בגלל הניסוי שלך".
לא הלילה יקירתי
לאחר ארוחת הערב, בזמן שאנחנו מנקים את המטבח, לורה מכתרת את מותניי ומושכת אותי קרוב אליה. בעיני רוחי, שלושה דובדבנים מסתדרים במכונת המזל. הפרס הגדול! אחד הסיבות שאתה מבשל ללורה היא שזה מעלה את הסיכוי שהיא תיטה להעניק לך מחסדיה – טובות הנאה, שאם אתה קורא בין השורות של טקס הנישואין הקתוליים שקושר אותנו יחד בעושר ובעוני וכו', היא למעשה די מחויבת לספק.
האמת היא שמאז שהתחלתי את הניסוי הזה, למדתי להעריך, יותר מכל זמן אחר בחיי, את ההנאה והיתרון שבלפרוש עם ספר לפני, נגיד, 9:30 בערב, ולהירדם עד 10:00. לורה ראתה לאן נושבת הרוח והשמיעה הערה גסה: "אתה לא צריך לחשוש לגבי סקס, מאחר ואיבדת כל עניין לגמרי".
חלק מזה, לא אכפת לי להתוודות, זה המראה שלי. מאז שהפסקתי לשחק כדורגל בקולג', מעולם לא שקלתי מעל 81.5 ק"ג. שלושה שבועות לאחר שנטלתי פיקוד כאמא, עברתי את הגבול הזה. לא רק שאני לא מחסיר ארוחות, אני מכין עשר מהן ביום, מה שמזמן הזדמנויות רבות למרעה.
לורה אומרת לי שהיא אוהבת אותי עם קצת יותר משקל, היא אומרת שאני נראה בסדר, אבל האמת היא, שכשאני שוקל 84 ק"ג, אני לא מרגיש סקסי. עבורי, האנטי-אפרודיזיאק החזק ביותר הוא מה שאני מכנה "האמא, כסינדרום המצרך האינסופי", שבו כולם צריכים פיסה מהזמן ותשומת הלב שלי, כך שבסוף היום, לא עשיתי שום דבר למעני. ואז, כשאני פותח ספר או מפרק את ה'ניו-יורקר', הנה מגיעה לורה, בתפקיד המפתה. היא לא מודעת, או כנראה לא מתעניינת, בכך שלא נותר לי דבר לתת.
היום האחרון ללימודים
עמוס בחוויות מ"טקס הבגרות" של דווין מגן-הילדים, הדרך למכונית היא שוטטות חברתית. כל-כך הרבה אמהות, כל-כך מעט זמן. הנה דבורה, הנה קתרין, והנה ננסי. מה התוכנית שלכם לקיץ? לאיזו קייטנה רשמתם את הילדים? תתקשר אליי. נארגן מפגש של הילדים.
אחרי חילוף הדברים הרביעי או החמישי בנוסח הזה, אני פוסע לכיוון אמא אחרת – אישה נחמדה עם גזרה של ג'סיקה רביט וקעקוע שדובר בו רבות על-ידי אבות בית-הספר. אבל ווילה לופתת את זרועי בחוזקה. "אבא", היא אומרת. "אתה הולך לעצור לדבר עם כל אמא שאתה רואה?"
זה הרעיון בגדול, אני חייב לומר, אם הייתי כן איתה. לא בגלל שאני מעוניין לפלרטט איתן. אני הרבה מעבר לזה עם האמהות. האמת היא שבמהלך החודשים האחרונים, בית-הספר הפך למקום אליו אני הולך כדי לנהל שיחות עם מבוגרים אחרים חוץ מאשתי. ביום האחרון הזה של בית-הספר, אני מתאבל על אובדן חיי החברה שלי.
החופש הגדול
לורה שוב נסעה למשך 11 ימים. אני לבדי בשבוע גשר, כך אני קורא לשבוע שבין סיום הלימודים לבוקר הנהדר שבו אתה אורז להם ארוחת צהריים, מורח אותם בקרם שיזוף ומפקיד אותם בקייטנה.
קייטנה. המילה הזו מלגלגת עליי. אחרי שסיכמתי שנרשום את הילדים ל"שיגעון המילניום" למחזור השני. פתאום, מרץ נגמר, הגשמים של אפריל הפכו לפרחים של מאי, והיפ-הופ עדיין לא רשמתי אותם לקייטנה.
לבסוף, ב-7 ליוני אני קופץ למשרד הרישום. "אני יודע שזה מאוחר לרשום ילדים לקייטנה", אני אומר, אבל הבחור מאחורי המחשב מפיג את חששותיי. "יש לנו הרבה מקום", הוא אומר. "תודה לאל. אני צריך לרשום אותם למחזור השני". זה המחזור שבו כל החברים שלהם כבר רשומים, כי הטיול הוא לעולם המים. "חוץ מהמחזור השני", אומר הבחור. "זה היחיד שמלא לחלוטין. אני יכול לשים אותך ברשימת המתנה".
הם שמו אותנו ברשימת המתנה. בחוץ, השמש זרחה, אבל העולם שלי היה מעונן. מה לורה אמרה לי בפברואר? אמהות עובדות רושמות את הילדים שלהם לקייטנה מוקדם. עם כל פסיעה בדרך הארוכה והמדכאת הביתה יכולתי לשמוע את הקול שלה, "אמרתי לך, אמרתי לך, אמרתי לך".
סמרטוט רצפה
כשהמושלת לורה לא נמצאת, אני שוכח ללכת לישון. כמעט חצות ואני במצב קטטוני מול הקופסה שמציגה פרסומת של מערכת לניגוב רצפה. "זה לא סתם מגב, זו מערכת ניגוב". הכפתור בבייבי הזה מוביל שלושה זרמים של נוזל ניקוי לתוך נתיב של מגב שהונדס בצורה מדעית. מוקדם יותר הערב ביליתי זמן על הידיים והרגליים בקרצוף רצפת המטבח לאחר ששום טאטוא או ניגוב מסורתי לא העלים את עקבות הבוץ של ספייק מהלינוליאום המגעיל.
קיבלתי את העבודה על שש כאימון רוחני. במקום ללגלג לפרסומת הדבילית, אני חושב לעצמי, "אתה יודע, אם אני אראה את אחד המגבים האלה בסופר, אולי אקנה אחד". אני מעלה במשקל. אני לא כועס כפי שהייתי במהלך חודשי החורף. אני חושק במערכת ניגוב רצפה. אני עובר מטמורפוזה אמיתית.
סוף דבר
בסוף ספרה "פרוטפול", אן רויפה עושה רשימה של דברים שהיא היתה רוצה לראות מתרחשים – דברים שישפרו את חייהן של משפחות, במיוחד של הנשים בהן. בין הדברים: להכניס את הגברים לתוך הבית.
"בדיוק כמו ששינינו את התדמית של רופא מגבר – לגבר ואישה", היא כותבת, "אנחנו יכולים לשנות את הדמות של אבא מהחוצה לפנימה, ממשקיף לשותף מלא. למה לא? זה שווה ניסיון".
מי ידע? בזמן שחתכתי את הקשה מהסנדוויצ'ים של ווילה, הייתי בחזית של שינוי חברתי, חייל במסע הארוך לקראת משפחות מאושרות יותר, שבהן אמהות יכולות להשתמש בתארי הקולג' שלהן, להשתמש בשכלן, לעשות כסף מבלי להרגיש שהן עובדות משמרת כפולה כל יום.
לא הקלתי על העומס של לורה רק בששת החודשים האחרונים. עכשיו אני מסוגל להיות לעזר גדול יותר בימים שנותרו לנו יחד. כאשר אני בבית, אני מבשל כמה לילות בשבוע. אני עושה קניות, מקפל כביסה, מטאטא את הרצפה – מה שתרצו.
כמובן שהפערים בסטנדרטים שלנו נותרו, כך שתמיד אעשה פחות ממה שאני חושב שאני עושה. אבל כל דבר קטן עוזר. אין ספק. היה יותר בעבודה הזו מאשר עבודות הבית. כחודש לאחר שחזרתי לתפקידי בעיתון, לורה אמרה משהו שנשאר אצלי. הזמן שלי בנעליה גרם לי להיות "מוכן יותר לקחת את האחריות שבהורות, ולא רק את החלק הכיפי". היא אומרת שאני סוף-סוף מבין את החשיבות שבלהיות השוטר הרע, שהפסקתי לחתור תחתיה, ושאני "גדל כהורה". תרתי משמע. ספק אם אי פעם אשקול שוב פחות מ-81.5 ק"ג.
לפנייה לכתב/ת 
איך עושים את זה? אילוסטרציה
צילום: סי די בנק
כמה קשה זה כבר יכול להיות? עטיפת הספר
עטיפת הספר
מומלצים
