מי מתרגש מ-64 סיביות?

אני יושב ליד ה-PC הישן שלי (מחשבים הם לפעמים כמו נעלים. לא נעים לזרוק אותם אחרי שנתיים של ניצול יומיומי, למרות שהסוליה כבר שחוקה, העור סדוק והריח מחריד) ומדפדף בין מקורות המידע האינסופיים שהאינטרנט מביא אלי במין מעשה כשפים שנקרא פרוטוקול IP.

המחשב עצמו בהחלט מספיק חזק לכל מה שאני - כמו עוד 98 אחוז מהאוכלוסייה האנושית - צריך להחזיק בקרבתי. מעבד פנטיום-4 בינוני-פלוס, חצי גיגהבייט זיכרון ומאיץ גרפי לא רע מתוצרת ATI עושים את העבודה בלי לגרום לי להתעצבן (מה שאי אפשר להגיד על הנהגים הישראליים, אבל זו כבר אופרה אחרת).

אפילו Windows XP ו-Office 2003 כבר מרגישות כמעט בסדר על המחשב ורק חיבור האינטרנט עדיין חורק. מישהו יכול להסביר לי למה אין קשר בין רוחב הפס שאני משלם עבורו לבין המהירות בה הקבצים עולים ויורדים בסולם הזה, שרגליו בארץ הקודש וראשו מגיע לניו-יורק? אך גם זו אופרה אחרת והחודש אני רוצה לספר לכם כמה התרגשתי מהידיעות על כך שמיקרוסופט הכריזה על ההפצה של Windows XP Pro x64, אינטל ו-AMD הכריזו על המכירות של מעבדים כפולי-ליבה (Dual Core) ואפל הכריזה על שחרור ה"טייגר" (Mac OS 10.4) מכלאו.

בסך הכל עוד נקודות ציון

כלומר, רציתי לספר לכם על התרגשות, אבל תוך זמן קצר מתחילת המחקר הבנתי שאין סיבה להתרגשות. אלה בסך הכל עוד נקודות ציון במסלול ההתפתחות של ה-PC, שבשנים האחרונות מעניין בערך כמו הכביש שחוצה את המדבר האוסטרלי.

עד שאתם לא מגיעים לראות אותו, הוא נשמע אקזוטי ומסעיר. אבל אחרי אלף קילומטר של נוף חסר נקודות אחיזה, אתם מבינים שהמספר על אבני מייל הפזורות לאורכו הוא הדבר היחיד שמשתנה במשך שלושה ימים של נהיגה. כאשר נגיע ליעד של 64 סיביות על כל מחשב (מי בכלל רוצה להגיע לשם? אנחנו הרי לא מריצים מסדי נתונים ענקיים או סימולציות של האטמוספרה!) נוכל להיזכר איך בשנת 2005 עברנו את אבני המייל האלה. ומתי נגיע ליעד?

אם ללמוד מההיסטוריה של מעבר מ-16 סיביות (זוכרים את DOS ואת Windows 3.1?) ל-32 סיביות, איפה שהוא בין 2010 ל-2015 נתחיל, כנראה, להתחיל להרגיש בנוח עם הסביבה החדשה.

לא ניפרד מה-32 סיביות כל כך מהר

מבדיקה היסטורית של כמות הזיכרון במחשב שלי, עולה שהמעבר מ-4 ל-8 גיגהבייט אמור להתרחש רק בעוד 5 שנים. עד אז אני יכול להסתדר עם תוכנות 32 סיביות בלי לסבול. מעבד Dual Core הוא קצת יותר רלוונטי עבור השדרוג הצפוי למחשב הזה בסביבות סוף הקיץ הקרוב. המטרה היא פשוטה: לאפשר העלאת והורדת קבצים גדולים מאוד בלי לפגוע בביצועי העבודה השוטפת.

אבל האמת היא, שהשימוש הזה דומה לציד חוגלות בתותחי וולקן. תוסיפו עוד קמצוץ אינטליגנציה לכרטיס הרשת ואז התהליך כולו יתבצע בלי להטריד את ה-CPU. לא צריך לשכפל את כל עשרות מיליוני הטרנזיסטורים של ליבת פנטיום-4. אבל אינטל מעדיפה ליצור תלות מוחלטת במעבד המרכזי ולמנוע "פיזור האינטליגנציה" בין רכיבי ה-PC. מזל שזה לא הצליח לה בתחום הגרפיקה והתפתחה תחרות בריאה של מאיצים בין ATI לבין nVidia.

בכל מקרה, ההחלטה של אינטל לצאת לשוק קודם כל עם מהדורת Extreme Edition היא אופורטוניזם מובהק. החברה פיתחה מעבד Xeon דו-ליבתי כדי לתת מענה למתקפה המאוד מוצלחת של AMD Opteron, אלא שגם השבב הזה נתקבל בחומה של חום. הצרוף של שתי ליבות ומהירות שעון גבוהה מסתכם בחום בלתי נסבל בשרתים קטנים (בעיקר אם מזוודים אותם במארז 1U או Blade אופנתיים).

מאחר ומעבד Extreme Edition הוא Xeon חסר אחריות תרמית, והקונים שלו לא מתרגשים מהצורך להוסיף קירור-מים ומאווררים בגודל של מדחף של הרקולס, אפשר למכור להם את השבב הלוהט - והם יגידו תודה!

יש לי סבלנות

עבור משתמשים פחות להוטים, כמוני למשל, מעבד דו-ליבתי צריך להיות מבוסס על מנוע "דותן" קריר ומרוסן. באינטל קרובים לסיום העבודה על השבב הזה, שנקרא "יונה", ולי יש מספיק סבלנות לחכות. והאמת היא, שמצידי הארכיטקטורה הנכונה אינה "ריבוי מעבדים סימטרי" (SMP) אלא דווקא ריבוי "א-סימטרי".

כפי שהמעבד המרכזי והמעבד הגרפי אינם "סימטריים", אלא כל אחד עבר אופטימיזציה לעבודה שונה, כך אני יכול לראות את הליבות השונות שעל השבב מתמחות במשימות שונות. כבר היום קיימת חלוקה בין מנוע חישובי שלמים, מנוע נקודה צפה, ומנוע SIMD במעבד הראשי, וכן בין המנוע הגיאומטרי, מנוע הצבע ומנוע הטקסטורה במעבד הגרפי - צריך רק לקחת את הקונספציה למימוש אולטימטיבי.

במקום ה"וירטואליזציה" המקובלת, שחוצצת בין החומרה לתוכנה, מעבד "א-סימטרי" הוא פדרציה של מעבדים ייעודיים, כשכל אחד מהם עבר אופטימיזציה ברמת החומרה עבור פעולות ספציפיות. כל פונקציה סטנדרטית שאפשר לצקת בסיליקון, צריך להעבירה מאחריות התוכנה לאחריות החומרה. מהלך כזה יתרום לביצועים יותר מכל "התנועה ל-64 סיביות", לפחות על שולחן העבודה שלי.