שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "אני סולחת למנגלה ולשאר הרופאים הנאצים"
    האם אפשר לסלוח לפשעיהם של הרופאים הנאצים שהתעללו בקורבנותיהם? האם הסליחה היא הדרך היחידה להשתחרר מהם? כן, טוענת יו"ר הארגון האמריקני של תאומי מנגלה, שחוותה על בשרה את ההתעללות. בראיון מיוחד למוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות היא מספרת על מפגש טעון באושוויץ עם אחד הרופאים הנאצים: "סלחו לאויב הכי נורא שלכם - זה ירפא את נפשכם וישחרר אתכם"
    "אני סולחת לד"ר יוזף מנגלה! אני סולחת למנגלה ולכל שאר הרופאים שביצעו בי ובאחותי התאומה מרים ניסויים מזעזעים. אני סולחת להם על שהרגו את ההורים שלי, שגזלו ממני את שאר משפחתי, שלקחו ממני את הילדות, שהפכו את חיי לגהנום, שיצרו עבורי סיוטים שליוו אותי לילה לילה בששים השנים האחרונות. בשמי - ורק בשמי - אני מוחלת להם על כל המעשים הנוראיים הללו".

     

    האמירה הכל כך רגישה הזו יכולה לבוא רק מפי מי שיש לו "מניית זכות" כה בסיסית על הסבל והיגון. אווה מוזס-קור היא יו"ר ארגון הגג האמריקני של תאומי מנגלה. היא איבדה את כל
    משפחתה באושוויץ וניצלה רק בזכות היותה תאומה למרים. ביחד בודדו בסלקציה המפורסמת בכניסה למחנה כשד"ר מוות, יוזף מנגלה - שהיה בעל אובססיה קשה לחקר תאומים - ראה את השתיים, והורה לשלוף אותן מהתור לתאי הגזים. ביחד עברו את הניסויים הזוועתיים שערך, שכללו החדרה של וירוסים לגופן, הזרקה של צבעים לעיניים וחיים בתנאים בלתי-אנושיים. יחד הצליחו, עם עוד קבוצה מצומצמת של שפני ניסיון, לשרוד את הגיהנום.

     

    ביום שני הקרוב תנאם קור (בעלה הוא דודו של הבלשן ד"ר אבשלום קור) בכנס מיוחד תחת הכותרת "מדע, חוק ואתיקה" שייערך מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

     

     קור עלתה לארץ אחרי המלחמה, שירתה שבע שנים בחיל הנדסה ואז פגשה אמריקני וירדה לארצות הברית. כיום היא מתגוררת באילינוי. לראשונה היא מפרסמת כאן את קריאתה חסרת-התקדים לסלוח לרופאים הנאצים על הדברים שעשו, ולא רק להם: "אני מרגישה שכל חיי הם הד למה שקרה לי באושוויץ, הד בו נאבקתי כל חיי, עד שהצלחתי להביא את עצמי למצב של סליחה, ורק אז חזרתי לחיות".

     

    ב-1993 יזמה קור פגישה, שתועדה על ידי הטלוויזיה הגרמנית, עם רופא נאצי לשעבר בשם ד"ר מונש. הוא הסכים לקבל אותה בביתו: "הייתי עצבנית נורא, ושאלתי את עצמי איך אוכל להתמודד עם זה, ומה אם הוא יתנהג אליי כאילו אני אפס, כמו שהתנהגו אליי באושוויץ. אבל הייתי חייבת לפגוש אותו. ד"ר מונש התייחס אליי בכבוד רב. כשהתיישבנו, אמרתי לו: הנה אתה, רופא נאצי מאושוויץ, ואני, ניצולת אושוויץ, וזה נשמע לי מאוד מוזר.

     

    "דיברנו על הרבה מאוד דברים שאלתי אותו אם במקרה הוא ידע משהו על תאי הגז באושוויץ, והוא ענה לי: "זה הסיוט שאני חי איתו כל יום!" אחר כך הוא סיפר לי על הפעלת תאי הגזים, ועל איך הוא היה צריך לחתום על
    תעודות הפטירה אחרי שכולם מתו. 'ד"ר מונש', אמרתי, 'יש לי בקשה. אני מבקשת שתבוא איתי לאושוויץ בינואר 1995, לטקס יום השנה החמישים לשחרור, ותחתום על מסמך שיצהיר את מה שאמרת לי עכשיו, שם במקום שבו ניצבים שרידי תאי הגזים, ובמעמד עדים'. הוא השיב בחיוב, ואני הלכתי הביתה מרוצה מאוד שיהיה מסמך שיוכיח את העובדות ההיסטוריות על תאי הגז באושוויץ, ויעזור לי להילחם בכל מכחישי השואה.

     

    "ד"ר מונש זוכה כבר שלוש פעמים במשפט על הפשעים בהם היה מעורב. הוא לא היה חייב לי כלום והיה ברור כי בדברים שהוא אומר הוא עלול לסבך את עצמו שוב. ראיתי בכך צעד אמיץ. במשך חודשים ניסיתי לחשוב על דרך להודות לד"ר מונש, ואז יום אחד חשבתי: אולי מכתב שבו אני סולחת לו? הבנתי גם, שיש לי הכוח לסלוח, ושאף אחד אינו יכול לקחת ממני את הכוח הזה.

     

    "ב-27 בינואר 1995 עמדנו ליד שרידי תאי הגזים באושוויץ, וד"ר מונש חתם על המסמך. אני קראתי את הצהרת החנינה שלי וחתמתי עליה. הגשתי שעול הכאב הוסר מעל כתפיי. כבר לא הייתי קורבן של אושוויץ. כבר לא הייתי אסירה של העבר הטראגי שלי, סוף סוף הייתי חופשייה. אז אני אומרת לכולם: סלחו לאויב הכי נורא שלכם - זה ירפא את נפשכם וישחרר אתכם!

     

    "כפי שאני רואה את הדברים, רוב הממשלות ומנהיגי העולם נושאים עול כבד בניסיון לשמור על שלום, ולדעתי הם נכשלו מאוד, כיוון שלא קידמו את הנושא, לא עודדו ניצולי טרגדיות כמו השואה, ולא עזרו להם לסלוח לאויביהם כדי לרפא את עצמם. רוב הממשלות ומנהיגי העולם מקדמים רק דבר אחד, ותומכים רק בו: צדק. בכך הם בעצם דנים את הקורבנות לסבל נצחי. תגיד לי אתה, איש צעיר - כמה ניצולי שואה נרפאו כתוצאה מהמשפטים והמרדף אחר הנאצים ועוזריהם? הנקמה טובה בשביל עורכי דין, היא מצויינת לסרטים של הוליווד. לנו, לניצולים, היא לא עוזרת בכלום.

      

    "גם בהקשר של השואה וגם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני אני כל פעם שומעת את המשפט (קור עוברת לעברית) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מבחינתי, זה משפט מטופש. מה? מישהו אי פעם שכח את העמלק? To forgive does not mean to forget (סליחה אין משמעותה שיכחה). אני רואה עולם שבו המנהיגים יפעלו למען חקיקה של חוק לסליחה, חנינה והשלמה, ויתמכו בו, במקום בצדק ונקמה. ראינו בבוסניה, בקוסובו וברואנדה איך הקורבנות עצמם מתעללים באחרים והופכים אותם לקורבנות. אנחנו צריכים לנסות משהו חדש כדי לשים קץ למעגל הקסמים הזה".

     

    ולו היה המוסד מצליח לאתר את מנגלה, תופס אותו ומביא אותו למשפט בישראל ואת היית נקראת להעיד?

     

    "אני זוכרת היטב את דמותו, את החיוך השטני, את החלוק הלבן, את המגפיים המבהיקות. הייתי מספרת לכל העולם את כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי ולאחותי ולכל שאר התאומים, כדי שיזכרו. ואז הייתי ניגשת אליו ומשירה אליו מבט ואומרת לו שלא הוא ולא אף אחד מהנאצים האחרים יכלו לי, והנה אני כאן, חיה, בגיל מבוגר, ושאני סולחת לו על הכל ושנרפאתי מכל הדברים הזוועתיים שהוא עולל".

     

    הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מוזס קור. לסלוח כדי להשתחרר
    ד"ר מנגלה. החיוך השטני והחלוק הלבן
    צילום: רויטרס
    נוער יהודי באושוויץ. מפגש טעון עם הרופא הנאצי
    צילום: רויטרס
    מומלצים