מיומנו של מילואימניק פראייר

שירות מילואים ושמירה על המולדת – או עבודת דחק של מאבטח בחברת כוח אדם? תמיר (השם המלא שמור במערכת) וחבריו למילואים הרגישו השנה שמישהו חושב שהם פראיירים, ושמשהו השתנה בחברה הישראלית של 2005. זכות הדיבור שלהם:

זה היה אחד מאותם הימים, התחושה היתה של עוד יום רגיל, אך אותה מעטפה חומה שחיכתה לי בתיבה אותתה לי על חזרתם של זיכרונות עתיקים. מאותו הרגע, היום כבר נראה אחרת.

תחילת השירות נקבעה לתחילת מאי ולמשך 17 ימים נדרשתי לשרת את המולדת, במשימת אבטחת יישובים באחד מיישובי בקעת הירדן. שלא כמו רבים

שלא הגיעו, התייצבנו אני וחברי לשירות, לאחר שנותקנו ממשפחתנו, חברינו ומקום עבודתנו ובחרנו למלא חובתנו האזרחית.

לאחר אימון בן יומיים, הגענו לביתנו החדש למשך השבועיים הקרובים. היישוב נראה נחמד. התושבים נראו נחמדים. מסתבר שמראה יכול להטעות...

רכז הביטחון של היישוב, הסביר לנו על נוהלי האבטחה והשמירה במקום ולא שכח לציין כי הישוב כולו מודה, מודה, מודה לנו על הגעתנו. באותה נשימה הוסיף, כי בשל יום הזכרון הממשמש ובא, נידרש לעזור בהכנת כתובת אש שתובער בטקס (הערכנו שזאת, בשל מחסור בידיים עובדות). עוד ציין, כי ישמח אם נצטרף לערב יום העצמאות ונחגוג אותו עימם. שירות המילואים נראה מושלם.

המשימה, למרבה הפתעתנו, לא כללה רק אבטחת היישוב. בפועל, אמנם אבטחנו אותו, אך עד מהרה נוכחנו לדעת, כי אנו משמשים כ"פקידי מחסום". כל הבא בשערי היישוב ואינו נמנה על תושביו, נדרש להירשם על ידי המילואימניק שבשער. הדבר נועד, למניעת גניבות רכוש ביישוב. בנוסף, נדרשנו לאסוף את תעודות הפועלים הפלסטינאים אשר הגיעו ליום עבודתם ביישוב ולהשיבן להם בתום יום העבודה, דבר שהפריע למהלך המשמרת (מקובל שתפקיד זה ממולא ע"י המעסיק המקומי של הפועלים).

במהלך השמירות לא חדלנו מלעסוק בפתיחת וסגירת שער היישוב, עשרות פעמים במשמרת, דבר אשר מנע אפשרות אבטחה אמיתית של הישוב, שלשמה נקראנו לשרות המילואים. הגדילו לעשות התושבים כשצפרו, צעקו והעירו כשהשער לא נפתח מספיק מהר, כל אימת שדרשו זאת.

הימים נקפו, ובמהרה נוכחנו לדעת כי במכשיר הקשר הצה"לי (מעבר לשימושו הרגיל), משתמשים למסירת הנחיות שכלל אינן קשורות למשימה, כגון: העברת הודעות פרטיות מתושב לתושב והנחיה לגבי מועדים שונים של תפילות ביישוב, אשר בוצעו על ידינו לבקשת אנשי הביטחון בישוב. הגדיל לעשות רכז ביטחון בישוב אחר, אותו שמענו בקשר גוער, מגדף ומקלל מילואימניק שכל חטאו היה שלא הצליח לשמוע את דרישות הרכז בקשר, בשל קליטה לקויה.

להזכירכם, ביום הזיכרון "הושאלנו" לטובת משימת הסרת שאריות בד היוטה מכתובת האש הישנה, ליפוף בד חדש והדלקת כתובת האש בטקס יום הזיכרון. מ"משימה" זו, שבוצעה על חשבון שעות המנוחה שלנו, שבנו מלוכלכים ומיוזעים. מה מוזר היה לנו כשבערב זה, נראו עשרות ילדים משתובבים, חסרי מעש ליד כתובת האש, כמו גם חיילים רבים במדים אשר נכחו בטקס. כל אלה, לא נתבקשו לבצע משימה כפויה זו.

יום חלף. ערב יום העצמאות הגיע. הוזמנו ע"י תושבי היישוב להתכבד במאכלי החג המסורתיים (בשר על המנגל, חומוס ופיתות) אולם, הרגשנו שאלה לא עשו כן בלב שלם.

עם הגעתנו, לאחר חלוף כשעה מתחילת האירוע, הוסבר לנו כי עדיין לא סעדו דיים כל תושבי המקום ולפיכך, ניאלץ להמתין. נבוכים ומשתוממים המתנו. כשריחות הבשרים עלו באפינו וידענו כי חברנו, העושה משמרתו בזמן זה, ממתין לבואנו, עמדנו והמתנו לתורנו. אמנם לא ממש התייחסו לקיומנו אבל בהמשך הלילה זכינו לקבל את ליטרת הבשר שהובטחה לנו. במהלך כל אותו הזמן, לא יכולנו להימנע מהתחושה שלא באמת היינו רצויים שם.

במהלך הימים הבאים, גילינו כי ילדי הישוב המשועממים מצאו להם תחביב: יציאה וכניסה ללא הגבלה משער היישוב, תוך הפעלה בלתי פוסקת שלנו.

הילדים גם נכנסו ללא הגבלה למגורי המילואימניקים, נטלו משם מזון והטרידו את מנוחתנו, הן בחדרנו והן בעמדת השמירה. במקרה אחר, רכז הביטחון של היישוב ביקש שנפנה כלבים ששהו לעיתים בעמדת האבטחה ושנכניסם לרכבו, היות והם טורדים את מנוחתו. בנוסף לכל זאת, נתבקשנו לרוקן את פח האשפה הסמוך לעמדת השמירה (מטלה שלטענתם אינה באחריות הישוב), להעביר חבילות בין תושבי היישוב ואף להשגיח על פריטים שהושארו בעמדה ועוד ועוד.

אולי הדבר המצער ביותר היה, שברוב תקופת השירות כמעט ולא פנו אלינו התושבים בברכת שלום או בהצעת עזרה. תחושתנו היתה כשל מאבטחים בשכר, המנוצלים לרעה ע"י מעבידם.

לא כך דמיינתי את שרות המילואים וצר לי כי זהו היחס לו זוכים חיילי מילואים ביום העצמאות ה-57 של מדינת ישראל. משהו בהחלט קרה לנו…