זו שעת השמאל

נטיית השמאל לדיכאון ורפיון ידיים היא מיתוס תרבותי ידוע. אלא שאותו מיתוס מקבל כיום חיזוק מפתיע, דווקא מכיוון פעילי השמאל עצמם. ישראל דוהרת לקראת ימים הרי גורל והתנגשויות פוליטיות, שיתיזו ניצוצות. אך במקום שניצוצות אלה יזרימו את החשמל בעורקי השמאל, ויעוררו אותו לצאת למאבק על עיצוב דמותה החדשה של המדינה, פעימות לבו של גוף השמאל הן קו כמעט שטוח על המוניטור. נדמה כאילו זרועותיו העבות והחובקות-כל של הליכוד ינקו את שארית רוח החיים מגוף זה.

בפועל, זה כבר זמן רב שמצביעי השמאל ותומכיו בארץ מתהלכים חפויי ראש, בתחושה שהליכוד הפך למפא"י החדשה - מפלגת השלטון ההגמונית, שאין כל אפשרות לצאת נגדה. אולם רק מי שראייתו מוגבלת לא יבין, שהיום שאחרי פינוי ההתנחלויות בעזה ובצפון שומרון טומן בחובו הזדמנות חסרת תקדים לקידום אלטרנטיבה שמאלית אמיתית.

כמו מפא"י בשעתה, גם הליכוד כיום סובל מאותן תסמונות שהובילו למהפך ב-1977: מפלגה מסואבת ומושחתת, הדואגת לקבוצה קטנה של מקורבים; מפלגה שהתנתקה מבוחריה, וכבר מזמן איבדה את הלהט המהפכני ואת החזון הלאומי שהזינו אותה ואת תומכיה בראשית הדרך. מהפך זה של יוצרות הוא ההזדמנות של השמאל להציע לחברה הישראלית אנרגיה ותפיסת עולם רעננה. אך כדי להצליח בכך, על השמאל בארץ ללמוד ולהפנים את הדרך בה עשה זאת הליכוד בימי צעירותו, בראשות מנחם בגין.

קודם כל, על השמאל לקלוט מנהיגות אותנטית וצעירה. הבסיס האמיתי לניצחון באותן בחירות היסטוריות היה המהפך שהוביל בגין בתוך המפלגה - ההשקעה במנהיגים צעירים שצמחו מתוך קהילותיהם, כמו דוד לוי, משה קצב ומאיר שטרית. את הלווים והשטריתים של ימינו יכול לראות כל מי שמסתובב בשטח וקשוב לנהמותיו - ברשויות המקומיות, באגודות הסטודנטים, בקיבוצים, בעולם העסקים. הם זועמים, הם חדורי אמונה והם נשבעים לצאת נגד הקו האטום והאינטרסנטי שהשתלט על מפא"י החדשה, לשעבר הליכוד.

לאחר מכן, השמאל צריך לחזור ולהאמין בעצמו. להזרים בדמו להט מהפכני, שכבר שנים ארוכות אינו מנת חלקו. על רקע ההתמוטטות הבלתי נמנעת של תפיסתו ההיסטורית של הימין, חשוב לבסס את העובדה שמדינה פלסטינית בגבולות 67' היא כיום הפתרון הציוני והפטריוטי האמיתי. במקביל, על השמאל לשוב ולהיאבק את המאבק החברתי, שהוא נשמת אפו האמיתית. אל מול הגוש הקפיטליסטי האחיד והאטום, המורכב מבני דמותם של נתניהו ופורז, יש לתבוע להחזיר לציבור הרחב את מה שגוזלת ממנו שכבה מצומצמת של בעלי הון ושלטון - שמאיימים להשליט כאן פערים חברתיים נוסח העולם השלישי, או מדיניות אכזרית נוסח ארצות-הברית.

לשמאל החדש גם אסור לוותר על יהדותו. אסור לו לאפשר לימין לקחת בעלות על הרוח היהודית, השייכת לכולנו. לצערי, איני יכול לעתים להתחמק מהמבטים שנועצים בי כמה מחבריי הפעילים בשמאל, כאשר אני מנשק מזוזה בבית יהודי, או כאשר אני מספר שאני מתפלל ומניח תפילין מדי בוקר. לצערי, קשה לי גם להעיד שהניכור המזרחי מהשמאל משולל כל יסוד.

השמאל עומד מול צומת היסטורי. היום, יותר מתמיד, הוא יכול לחדש את הקשר שאבד לו עם כל חלקי החברה הישראלית – במרכז ובפריפריה, חילונים ומסורתים, אשכנזים, מזרחים, רוסים וערבים. לכל אלה השמאל יכול להציע חיבור, אשר עונה באופן מיטבי על הצרכים שלהם בפרט, ועל האינטרס הציבורי בכלל. המהפך קרב ובא, ניצוצותיו כבר ניתזים באוויר. הביקוש קיים. עכשיו אנו זקוקים למנהיגים שיכולים לענות עליו, ולא להיות מנוכרים או אדישים אליו. זוהי שעת השמאל, זוהי השעה של כולנו.