ללכת שבי אחריהם

מי שלא נכח אמש במופע של בלט קולברג באמפיתיאטרון הרומי בקיסריה, הפסיד. להקת המחול השבדית כבשה את הבמה בערב קסום שנפתח ביצירתו של הכוריאוגרף ומנהלה האמנותי הנוכחי יוהן אינגר, "הולכים בטירוף", וננעל ב"פלוקה" של מץ אק, מנהלה היוצא של הלהקה ומי שיצירתו מזוהה עמה יותר מכל.

אולי בשל הרכבה הנוכחי של הלהקה, שכולל השנה ארבעה רקדנים ישראלים, ניכר כי ההתרגשות על הבמה היתה שווה בעצמתה להתרגשות בקהל, מה שהציב לערב רף אנרגטי גבוה במיוחד. רקדני בלט קולברג לא אכזבו, ועל רקע התפאורה הטבעית היפהפייה של הים התיכון ועתיקות קיסריה, הם נתנו את כל מה שיש בהם, כבשו את הלב והותירו תמונות ורגעים שייחרטו בזיכרון (ראו קטע וידאו).

לא בכדי נבחר אינגר לרשת את מקומו של אק כמנהל האמנותי של בלט קולברג. התפישה הבימתית, עולם הדימויים ושפת התנועה שלו, שואבים מאותם המקורות של אק. נוכחותו של אק ביצירתו של אינגר מורגשת לאורכה ולרוחבה, אם כי יש בה אזכורים גם לאלמנטים בולטים בשפות של יוצרים אחרים כמו מאגי מארן למשל.

"הולכים בטירוף" מזכיר צורנית ותחושתית את A Sort Of של אק, משתמש באלמנטים דומים ומשתעשע באותם חלומות. גם אינגר, כמו אק, מחטט בנבכי הנפש ויוצר מסגרות שבתוכן הנרטיב נתון לפרשנות המתבונן. אבל יחד עם זאת ובניגוד לאק, אצלו הזרמים התת קרקעיים רוחשים ומורגשים פחות. את מרבית העבודה מלווים צלילי "הבולרו" של ראוול, מהיצירות המוזיקליות המשומשות ביותר במחול, שמצליחה הפעם, אולי בזכות ההומור והטירוף, שלא להוציא את המאזין מדעתו.

בחלקה הסוגר של העבודה משתמש אינגר ב"לאלינה", סולו פסנתר מאת ארוו פראט שמכתיב טונים שונים להתרחשות וצובע אותה בליריות מסוימת. כמו ב-"A Sort Of", כך גם ב"הולכים בטירוף" קו התלבושות נקי וצבעוני, התנועה פיזית מאוד ומשתמשת לא מעט ביכולותיהם התיאטרליות של הרקדנים. גם כאן מציב אינגר קיר עץ באמצעה של הבמה, שמשמש את הרקדנים ומגביל אותם בו זמנית.

זו בעצם יצירה לששה רקדנים, שלוש רקדניות וקיר בעל אישיות משל עצמו, כזה שפוער דלתות ובולע אותן, משנה צורה ומשתטח, מתפרק, מתגמש, הודף וסוגר על הרקדנים. העבודה מבוימת לעילא והכוריאוגרפיה שנעה בין, מעל ולצד הקיר שמשנה זוויות ויוצר בכך מתחמי תנועה משתנים עבור הרקדנים, היא לא פחות משנונה, נוגעת ללב ומלאת דמיון.

בניית ערב מאוזן, שלם וקוהרנטי מיצירות של יוצרים שונים, אינה דבר של מה בכך, לכן ראוי לציין כי השילוב בין "הולכים בטירוף" של אינגר ו"פלוקה" של אק, פשוט מושלם. גם ביצירתו של אק, שמתרחשת על רקע של שתי קוביות ענק, משמשים עצמים ליצירת חללים צורניים משתנים וחפצים, והופכים למכשולים מאתגרי תנועה.

ברבות מיצירותיו של אק מגדירה המגבלה את הפתרון התנועתי, וגם הפעם הוא מצליח להדהים ביצירתיות ובכישרון ההמצאה. הרקדנים לבושים בשחור ולבן, האווירה סטרילית. על פני השטח נדמה שמדובר בעבודה סוריאליסטית מחויכת אבל טעם הלוואי שנותר ממנה מריר ומאיים. קוביות הענק נעות ומשנות את מיקומן בחלל. הקווים החדים והקשיחים שלהן מבליטים את החופש שבתנועת הגוף האנושי. כמו התנועה כך גם המוזיקה המקורית של רביעיית "פלש" פועלת על מתח והתנגדויות – שחור ולבן, אור וצל, רך וקשיח, הרמוניה ודיסהרמוניה.

אחד הקטעים הנפלאים בעבודה - שלכאורה נטול מוזיקה אך באותה בעת גם מוזיקלי ביותר - הוא טריו שמלווה בקשקשת

של רקדן ורקדנית. תוך כדי ריקוד מנהלים השניים ביניהם דיאלוג חסר פשר שבו האינטונציות מובנות אבל המלל תלוש, אולי רמז על החיים המודרניים נגועי הפטפטת. גם דואט ילדותי לכאורה של שתי רקדניות שנקשרות זו לזו בגומי לעיסה, משתעשע עם תחושת השעמום שמלווה את החיים בעידן המודרני.

העבודה יוצאת וחוזרת מהקבוצה אל תתי קבוצות. בעוד שהתנועה בקטעי האנסמבל רוטינית, גרוטסקית ולכאורה מוקפדת פחות, הדואטים וקטעי הטריו מאתגרים בדרישה לדיוק והקפדה. בהתפרצות מחולית נמלט אק מן המציאות אל עולם מזויף ואבסורדי: מוזיקה יפנית מנגנת ושורה של רקדניות פורצות לבמה בריקוד מסורתי כשמטריות נייר אדומות בידיהן; שורה של רקדנים מניפים סרטים צבעוניים כמו היו מתעמלות קרקע בתחרות אולימפית; הרקדנים משחקים עם הקהל מסירות של כדורים אדומים או חוצים את הבמה כשפנסים סיניים מוארים בידיהם. הריקוד הוא פורמה שלובשת ופושטת דימויים ותחושות, וגם בלי קו נרטיבי מובהק - מקפל בתוכו סיפור.

12 שנה אחרי שהציגה בישראל את "ג'יזל", חזרה אלינו להקת בלט קולברג עם ערב שמוכיח פעם נוספת שמדובר באחת הלהקות המרתקות בעולם. אם לא קבעתם שום דבר להערב, כנסו למכונית, תתניעו וסעו לקיסריה. את החוויה הזו אתם לא רוצים לפספס.

• בלט קולברג - הערב, ב', 20:30, באמפיתיאטרון בקיסריה.