שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חופשי זה לגמרי לבד

    בספר החדש של צרויה שלו, "תרה", מפרקת הגיבורה את התא המשפחתי כדי לזכות בחופש המוחלט. "הזוגיות היא אחד הפתרונות הנפוצים של היחיד למציאת אושר, ואני שואלת את עצמי - עד כמה באמת האושר שלנו תלוי בבן הזוג?"

    "זה לא חלומות, זה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר בסיסי, זה אוויר, חסר לי אוויר, אני רק רוצה להיות בלעדיו, בלי ויכוחים, בלי מריבות, בלי האשמות, לא להיעלב יותר ולא להעליב, לא לאכזב ולא להתאכזב, נמאס לי מהחיכוך הזה, כמו ניירות זכוכית שמשתפשפים כל הזמן, בשביל מה אני צריכה את זה, בשביל מה אני צריכה אותו?", כך ברצף שופכת אלה מילר, גיבורת ספרה החדש של צרויה שלו, "תרה" (הוצאת "קשת"), את האפילוג של נישואיה, חותמת המלל הסופית שיכולה היתה להיאמר על יד כל אשה או גבר שמרגישים עצמם כלואים בתוך זוגיות שדהתה. "הוא לא קצת מנדנד, הוא חונק, הוא מציק, הוא מתיש", היא אומרת, "פעם כל כך התפעלתי ממנו ועכשיו, כל מלה שהוא מוציא מהפה נראית לי מיותרת, זה לא רק שהפסקתי לאהוב אותו, הפסקתי להעריך אותו".

     

    פירוק החבילה במקרה של אלה אינו קשור בגבר אחר אלא בפנטזיות על חופש ואי תלות, ומעורר, בסופו של דבר, ספקות ותובנות על הלבד והביחד. "בניגוד לספרים הקודמים שכתבתי, ב'תרה' יש התמודדות עם הלבד, גם אם היא נעשית על רקע זיכרונות הביחד", אומרת צרויה שלו בראיון ראשון לרגל צאתו לאור של הספר.

     

    אישה תחת השפעה

     

    חיים משותפים, זוגיות ומציאת העצמי בתוך התא המשפחתי העסיקו את שלו גם ב"חיי אהבה", שגולל אובססיה של בחורה צעירה לגבר מבוגר, וב"בעל ואשה", המתבונן בזוגיות ממוסדת שבה הבעל מתקשה להתמודד עם זוגתו. שלושת הספרים מוגדרים על ידי עורך הספר, יגאל שוורץ, כטרילוגיה, למרות שלכל אחד מהם יש קיום עצמאי משלו. "הם עומדים בנפרד אבל הקשר ביניהם, אם צריך להגדיר, הוא בהתרכזות של הדמות הראשית במציאות הפנימית שלה יותר מאשר במציאות החיצונית לה. בשלושת הספרים אני נוגעת ביחסים האינטימיים והמורכבים של אדם, או ליתר דיוק אשה, בתוך משפחתה", אומרת שלו.

     

    לדבריה, הזוגיות מעסיקה אותה מתוך רצון להבין את מקומו של היחיד בתוכה: "הזוגיות היא אחד הפתרונות הנפוצים של

    היחיד למציאת אושר, ואני שואלת את עצמי - עד כמה באמת האושר שלנו תלוי בבן הזוג? עד כמה אנחנו תלויים בזולת? והאם אנחנו יכולים להיות מאושרים ושלמים עם עצמנו? מעניין אותי, בעיקר בספר האחרון, איך האושר הזה בדמות זוגיות, שמתנפץ שוב ושוב, גורם לנו איכשהו בכל פעם מחדש לאסוף את השברים ולצאת שוב למסע חיפושים אחריו".

     

    גיבורת הספר מחליטה לפרק את התא המשפחתי בכדי לזכות בחיים חדשים ולממש את עצמה. לאורך הספר היא מתעמתת אם השאלה האם מדובר בהחלטה פזיזה או אמיצה, פינוק או כורח, מימוש פמיניסטי או בריחה. "היא נחרצת בדעה שאין לה אפשרות לגדול בתוך המשפחה, היא מרגישה דעיכה במסגרת הזו ומאמינה שהיציאה ממנה תאפשר לה לחזור לנעורים, לחלומות, שתביא ישועה דרך לידה מחדש", אומרת הסופרת ומדגישה, "השאלה היותר מורכבת היא אם זה מצליח לה או לא ואחריה עולות שאלות נוספות כמו האם הדרך שבחרה בה אינה קיצונית מדי. יש בספר יותר שאלות מתשובות, זו למידה של שיעור מקיף, יש מתח בין התקוות והאשליות לבין ההתפכחות המאוחרת".

     

    חיים כמו בספר

     

    אם יש גנום אנושי שמעניין את שלו לפרק בכתיבה, קו דמיוני שמחבר בין הדמויות שמגרות אותה לכתוב אותן, יהיה זה אולי חוסר השלמות שלהן. "הם אנשים לא מושלמים שיש להם הרבה מה ללמוד, כברת דרך לעבור. הם לא מסופקים וכל אחד בדרכו מאמין אמונה נאיבית שיש דרך אחת מסוימת להגיע לאושר שאליו הוא חותר. הם מאמינים שהאושר מסתתר איפשהו ושבהישג ידם, לא רחוק מהם, הוא מחכה להם. כל מה שהם צריכים לעשות זה להסיר את המכשולים בכדי להגיע אליו. זו חתירה מעוותת למשהו שלא בטוח קיים ובכל זאת הם אנשים די קודרים, שלמרות זאת לא ויתרו על מציאת הדבר שהובטח להם. לא מעניין אותי לכתוב על אנשים שיודעים בדיוק לאן הם הולכים. החיפוש והסתירות הפנימיות, הפחדים, החששות והשאיפות והניסיון הנואש לממש, זה מה שמעניין. אגב, גם הגברים שלי, שהם תמיד פחות דומיננטיים, הם אנשים מורכבים, קמוטים. נקודת המוצא היא כואבת, אבל בסופו של דבר, וזה נכון לכל הספרים שלי, בעמוד האחרון כל הדמויות מגיעות לתובנה שלא היתה להם בנקודת ההתחלה. למידה והתפכחות הם תהליך שמעסיק אותי".

     

    כמו שהדמויות בספריה לומדות מניסיון החיים שלה, כך, לדבריה, היא לומדת מהן: "אני מנסה לתרום להם מהשיעורים שלמדתי, אבל משאירה ערוץ קשוב אליהן. זה תהליך מתגמל. אני לא כותבת מתוך הזדהות, כלומר היא קיימת, אבל לא מוחלטת. אני תמיד מנסה לראות את הדברים שהם לא רואים, ויחד עם זה אני מרגישה שהם רואים מאחורי הגב שלי.

    בספר הזה אני משתדלת לשתף את הקורא בשאלות שהגיבורה שואלת, אני מקווה שגם הקוראים ישאלו את עצמם שוב ושוב כמוה האם המעשה היה מוצדק עד שהשאלה הזו תאבד משמעות. הייתי רוצה שהשאלות שעולות מהספר יהפכו לשאלות של הקורא גם לגבי הספר וגם לגבי חייו שלו".

     

    אם יש משהו שמרגיז את שלו במיוחד אלה שאלות על כתיבה וספרות נשית. "נשאלתי על זה כל כך הרבה וזה תמיד מקומם אותי", היא אומרת, "אני לא מבינה למה מין הכותב רלוונטי ותמיד נדמה לי שבתוך השאלה מקופלת השתוממות או פליאה על כך שנשים כותבות. הייתי מאוד שמחה אם יחדלו לעסוק בזה ויבחנו כל ספר לגופו. אין קו מחבר או מכנה משותף בין כותבות רק כי הן כותבות, ואני משוכנעת שזו שאלה שלעולם לא היו מפנים לגבר. באמת הייתי שמחה אם היא היתה מפסיקה להיות רלוונטית במציאות שלנו".

     

    שלו היא כיום אחת הסופרות הישראליות המצליחות ביותר בחו"ל וספריה תורגמו ליותר מעשרים שפות. אין לה תשובה חד-משמעית מה הופך את ספריה לכאלה שמצליחים לעבור את מחסום השפה מבלי לפספס את הניואנסים: "אני לא מכירה מספיק את המנטליות הגרמנית, הצרפתית, הפולנית או הטורקית בשביל לומר, אבל בערבי קריאה שקיימתי חזר ועלה נושא ההזדהות והחוויה הרגשית האינטימית שלא קשורה בדת או בלאום. מהתגובות הבנתי שיש בהם משהו אוניברסלי שעוסק בחוויות קיומיות בסיסיות. אובססיה רומנטית היא משהו שקיים בכל העולם, אפשר להזדהות עם זה בקלות גם בטורקית, יוונית או נורבגית. עם זאת, זה עדיין מפתיע ומרגש אותי בכל פעם מחדש המפגש בין העולמות ועצם העובדה שאנשים כל-כך שונים ממני וזרים לי אומרים לי שכתבתי אותם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איציק שוקל
    שלו. התמודדות עם הלבד
    צילום: איציק שוקל
    לאתר ההטבות
    מומלצים