הלאומנות לא מתה באירופה
החוקה דחפה מהר מדי לכיוונים שהעמים לא בשלים לקבל. כשהאבטלה גואה והאיסלאם מתחזק, הציבור לא ממהר להעביר את האחריות מפאריז לבריסל
המסקנה המתבקשת היא שמהות הזהות של מדינת הלאום אינה קורסת, אלא דווקא מתחדדת. בעיני הציבור, חוקת היבשת מוציאה את ההכרעות המהותיות מהמדינה - כלומר מידיהם - ומעבירה אותן לגוף על-לאומי ביורוקרטי, היושב בבריסל. מומחים באיחוד הגדירו את הבעיה כדפיציט דמוקרטי - Democratic Deficit. בעצם, מדובר בתופעה שמוכרת בכל מדינת לאום באשר היא, ומתחזקת באירופה המאוחדת.
הדפיציט הדמוקרטי מתבטא בהתנגשות הבלתי נמנעת בין העם לבין האליטות הביורוקרטיות, הקשובות לתהליכי הגלובליזציה בשאלות זכויות האדם ובסוגיות כלכליות. הצרפתים, שמן הסתם עודדו בתחילה את רעיון החוקה (שהוכנה על-ידי ועדה בראשות הצרפתי ולרי ז'יסקר דה-אסטן), החלו לראות בה כלי לביטול האלמנטים החשובים ביותר של חיי היומיום, המייצגים ריבונות העם. מדיניות כלכלית, שתאפשר לעובדים ממדינות מזרח אירופה ומטורקיה, אם וכאשר תצטרף אף היא לאיחוד, לעבוד בשכר נמוך יותר מהפועל הצרפתי - היא דבר שפוגע ישירות באינטרסים של הדמוס הצרפתי. למעשה, החוקה נותנת ביטוי לתהליכי ליברליזציה, שתוצאותיהם כבר נראו קודם לכן: אבטלה הולכת וגוברת, אפילו מעל לרמתה מ-1983, אילצה את ממשלת הימין-מרכז של שיראק לפגוע בביטחון הסוציאלי ובשוק העבודה. ההתפתחויות הללו, אולי, אינן קשורות במישרין לחוקה, והביקורת כלפי שיראק ניכרה עוד לפני משאל העם. אולם התוספת של החוקה גוזלת מן העם הצרפתי את הזכות האהובה עליו ביותר - למחות, ואפילו באלימות. הכתובת כבר לא תהיה בפאריז, אלא בבריסל.
הצרפתים רואים בשלילה את הגדלת האיחוד - ככל שיורחב, כך יהיה נתון פחות לשליטתם. אפשרות צירופה של טורקיה מדירה אף היא שינה מעיניהם. ככלל, שאלת האיסלאם באירופה, ובמיוחד בצרפת, היא בעייתית. גישת האסימילציה, כור ההיתוך, כלפי הזרים, מתנגשת עם עקרון הרב-תרבותיות. במיוחד כאשר עקרון זה מנוצל על-ידי מנהיגים ותיאורטיקנים איסלאמים, כגון טריק רמדאן, היושב בצרפת ודורש ממנה להעניק לאיסלאם מעמד של דת לאומית. צרפתים משמאל ומימין אינם יכולים לקבל דרישה שכזו, כי הרפובליקה היא חילונית בהגדרתה.
בעיית האיסלאם, בלי שום ספק, השפיעה רבות גם בהצבעה נגד החוקה בהולנד - מדינה ליברלית מובהקת, שבמיוחד אחרי רצח הבמאי ואן גוך, אינה ששה לוותר על סמכותה בטיפול בבעיה המציבה אתגר למרקם הלאומי. משאלי העם בצרפת ובהולנד הוכיחו לאליטות הליברליות באירופה, הן הכלכליות והן הפוליטיות, שהעם הוא לאומני. אמנם, תהליכי גלובליזציה בכלכלה ובזכויות האדם אינם ניתנים לעצירה. אך כאשר העמים מבינים שכל הכרעה פוליטית מהותית עוברת לגופים בלתי נראים, ומן הסתם גם בלתי דמוקרטיים, הם מתחילים להתקומם. האם זהו תהליך "טוב" בהכרח? לא ברור. ריבונות העם ויתר דמוקרטיזציה אין פירושם בהכרח יותר זכויות ליברליות. בדמוקרטיה לא מרוסנת, ריבונות העם עלולה להוביל ללאומנות רדיקלית ולגזענות. החוקה האירופית ניסתה להותיר לצרפתים פתח, כדי להפגין את הייחודיות התרבותיות שלהם. לכן, היא לקחה בחשבון את שימור השפה ותעשיית הקולנוע הצרפתיות. אלא שעבור העם היושב בצרפת, זה לא מספיק.
מעתה והלאה, יצטרכו האליטות הליברליות להביא בחשבון את פעימות הלב של העמים. פגיעה בביטחון הסוציאלי ועידוד התפיסה הרב-תרבותית ביבשת, שביסודה היא די גזענית, לא יעברו בשלום. ייתכן שהחוקה דחפה מהר מדי וחזק מדי לכיוונים שהעם עוד לא בשל לקבלם. וכך, אף שרוב הפוליטיקאים וגם המדיה בצרפת רצו באישור החוקה, העם מלמטה אמר "לא". הצרה האמיתית היא שמי שחוגג, היו השמאל הרדיקלי והימין הלאומני של לה-פן. כמו בעבר, שמאל וימין קיצוניים מוצאים מכנה משותף, ופתאום נפגשים עם "העם" האותנטי, המבטא את הפחדים האותנטיים ביותר. אלה פחדים שיוצאים ממש מן הבטן.
ד"ר אלברטו ספקטורובסקי, החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
עוד בנושא:
לפנייה לכתב/ת 
