גל האלימות - למה זה קורה לנו?

"החברה הישראלית התגאתה בשיעורים נמוכים מאוד של עבריינות ואלימות במשך ארבעה עשורים. מתחילת שנות ה-90 שנה מגמת עלייה ברורה ומדאיגה, בעיקר בעבירות חמורות כמו רצח, תקיפות חמורות, אלימות מקרית, אלימות בתוך המשפחה, אלימות במערכת החינוך ועוד", כך אומר הקרימנולוג פרופ' אריה רטנר, דיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה, שבשיחה עם ynet מעלה את השאלה - "למה זה כך?" 

לדברי פרופ' רטנר, "אפשר לטעון שאנחנו, כחברה, עוברים משבר נורמטיבי. הגבולות והערכים משתנים, כללי המשחק וההתנהגות משתנים והכל מתדרדר אל הקצה האלים. אין הסבר אחד וגם לא גורם אחד שניתן להצביע עליו. צריך להסתכל על מכלול רחב של גורמים.

"גורמים מסוג אחד הם הגורמים החברתיים, שבתוכם כוללים גם גורמים כלכליים. החברה הישראלית נמצאת במשך תקופה ארוכה במשבר כלכלי עמוק, שנותן אותותיו בעלייה חריפה בשיעורי האבטלה. חלקים רבים באוכלוסיה נמצאים במצוקה כלכלית והפערים החברתיים הלכו והעמיקו. אבטלה ידועה כתופעה שנמצאת במתאם עם עלייה באלימות. אבטלה גורמת למשבר אצל האדם, אצל משפחתו וכל הסובב אותו. זה גורם מתסכל, שמעלה כעסים ולחצים רבים. אנשים נוטים להתפרץ במצבים כאלה, ויותר קשה להם לשלוט בעצמם.

"גורם נוסף הוא המצב הביטחוני. שני גלי האינתיפאדה והלחימה בלבנון  קשורים לגל האלימות. חלק ממה שהחיילים עוברים וחווים בשירות הצבאי מועבר לחיים האזרחיים. הם מעבירים דפוסי התנהגות אלימה משדה הקרב לבית. אנשים מתרגלים לפתור בעיות באמצעות אלימות וחלק מזה מיובא לתוך החברה. גם בארצות הברית היתה עלייה בכמות מקרי האלימות לאחר מלחמת וייטנאם. 

"הקונפליקטים בין הקבוצות השונות מהווים גם הם גורם לאלימות. החברה הישראלית קלטה מסוף שנות ה-80 גל עלייה גדול של עולים, בעיקר מחבר העמים. אני לא טוען שהם הגורם לתופעה, אבל במקומות בהם נפגשים צעירים ממדינות שונות מתפתחות מריבות שבקלות מתדרדרות לאלימות קשה. סכסוך, שמתחיל על משהו פעוט, מתלהט לויכוח אלים וסוער עד שימוש בכלי נשק כמו סכינים ואקדחים.

"גורם נוסף הוא ההנהגה הציבורית. זה בא לידי ביטוי במנהיגים ופוליטיקאים מושחתים. גניבה ועבירה על החוק הפכו כאן לעניין של מה בכך. גבולות המותר הולכים ומטשטשים, כבר לא ברור מה מותר ומה אסור. אנשים מאבדים את כושר השיפוט המוסרי שלהם. אנחנו רואים אצל אנשי ציבור תופעות של ניבולי פה חמורים, אלימות מילולית, רמיזות לאלימות פיזית, איומים והטרדות.  אם אישי הציבור מתנהגים על סף האלימות המילולית והפיזית, אז זה מגיע גם לאזרחים והאנשים הפשוטים. הבלמים המוסריים שלנו נשחקים.

"גם התקשורת האלימה מהווה גורם חשוב במשוואה. אף מחקר לא הוכיח קשר בין אלימות ותקשורת, אבל אין ספק שהנוער היום חשוף בצורה מאוד גבוהה לאלימות בטלוויזיה, בסרטים, באינטרנט ובמשחקי מחשב. האלימות היא התנהגות נלמדת אצל רוב האנשים. אם ילד גדל בחברה אלימה הוא עצמו יהיה בוגר אלים. בנוסף, יש ירידה חריפה בגיל בני הנוער המעורבים בפעילות אלימה".

אז מה עושים?

"מה לעשות? גם לכך אין תשובה אחת וחד-משמעית. הגדלת כח המשטרה לא תועיל בצורה משמעותית. הצבת שוטר בכל פינה תעזור למנוע חלק קטן מהמקרים, כי רוב ההאלימות מתרחשת בתוך התא המשפחתי, בנסתר מעיני הכלל. אם למשל יציבו שוטר בפתח כל מועדון ומקום בילוי, האלימות תזלוג מפתח המקום למגרש החנייה. חוץ מזה, שלא נהפוך חלילה למדינת משטרה. צריך להגביר את ההרתעה בענישה אבל גם זה לא מה שיעזור באמת. 

"בארצות הברית, כשההוצאות להורג היו בשיאן, שיעור מקרי הרצח המשיך לעלות. אנחנו מדברים על עבריינות רגשית, ביטוי של כעסים, מעשים לא ראציונליים. העונש החמור לא עומד מול עיניו של מי שמוציא סכין, הוא משחרר כעס ולא מעניין אותו כלום. הנורמות הפסולות שמחלחלות לכל רבדי החברה הן שמרעילות אותנו. אם יש מוקד אלימות ספציפי בעיר מסוימת כדאי להציב יותר אנשי ביטחון שיאכפו את החוק והסדר, אבל זה לא פתרון כולל אלא מקומי. הפתרון הכולל הוא הרבה יותר מורכב".

"אנחנו עומדים על סף התפתחות של תת-תרבות אלימה, שהופכת ללגיטימית", מזהיר רטנר, ויש לו גם דוגמאות: "למשל הנהיגה בארץ. נהגים נוהגים באלימות של ממש בכביש. ממה שאני יודע, תרבות הנהיגה בארץ היא מהגרועות בעולם. יש קשר בין איך שאדם נוהג על הכביש ואיך שהוא מתנהג מחוץ למכונית. דפוס התנהגות אלים עובר מתחום לתחום".

"אין פתרון מהיר", הוא קובע לסיום, "המצוקות הן חלק מהחברה הישראלית ואנחנו נמשיך להיות חברה אלימה כל עוד המצוקות האלה יהיו חלק מחיינו. זה לא אופטימי, אבל אין מה לעשות, זו המציאות".