שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הכמיהה לכמיהה

    הנושא המרכזי של שירת פנחס שדה היא כמיהה מזוקקת שתובעת מאיתנו להפליג למחוזות מנוחשים. אלי הירש על רגש סבוך ועמוק

    הנושא הגדול של שירת פנחס שדה, שעמד במרכזה מנעוריה ועד זקנתה, הוא הכמיהה בנוסחה המזוקק, הלא-לגמרי מוגדר, המזכיר במידה רבה את כמיהה של נער המגלה את התשוקה המינית ועדיין אינו יודע הרבה על מושאיה. זהו רגש נפוץ ורב-פנים, המפרנס הרבה גוונים של הרגש המיסטי או הדתי ובעצם מוכר כמעט לכולנו: משהו עולה מהנפש וכמו תובע מאיתנו להפליג הרחק – בדמיוננו לפחות – לאיזו עדנה מנוחשת, יופי מנוחש, אהבה מנוחשת, מולדת מנוחשת של הנפש.

     

    חוסר-השקט הזה, המכונה כאן כמיהה, ושאותו אנו נוטים לזהות עם טיפוסים רומנטיים ועם רומנטיקה בכלל, אינו ראוי לבוז.

    להפך: הוא רגש סבוך וטעון ועמוק, בעל השלכות מרחיקות לכת – תנועה של הנפש שבלעדיה קשה להבין את המין האנושי ורבים ממפעלותיו הגדולים: כתיבת שירה, למשל.

     

    כשהכמיהה הופכת לחזות הכל, כפי שהיתה בעיני פנחס שדה, מייד מצטרפים אליה דברים גדולים נוספים – כי כמיהה היא ייסורים שהזדווגו לעונג, ויש בה משום שלילת הנמצא, אך במחשבה שנייה גם חיובו הגדול, ועל כן היא מאחדת תחת כנפיה את החיים והמוות, והיא פתרונה של חידת החיים והמוות, וככל שהיא שואפת ומכוונת גבוה יותר, כך היא הולכת וקרבה אל "הגבוה מכל גבוה", כלומר אל אלוהים, ובדרך סוחפת עמה את העולם כולו על כל עצמיו וייצוריו והם נעלמים לתוכה ונספגים בה ומותירים אחריהם – במקרה הטוב – כמה צללים המסתמנים ברקע.

     

    בתחילת דרכו כתב שדה המנונות מפוארים לכמיהה, שאותה הפך לאל נשגב, חושני ואכזרי, התובע קורבנות גדולים: ויתור על הבלי העולם הזה, על פחד המוות, על השאיפה לאושר מהסוג הבנאלי, על כל סוג של מחשבה מעשית או פוליטית. ומכיוון שהיה אומן של שפה, של תחביר ושל בחירת המלה הנכונה ומוזיקה ורטוריקה וציור במילים ופיתוי במילים ותיאטרון במילים – השירים אכן מפוארים. יש בהם משהו קצת ריק וסינתטי, כמובן, שכן כמיהתו של שדה מעולם לא היתה מכוונת למשהו ברור ומסויים כל צורכו. ובכל זאת קשה שלא להשתאות לנוכח הישגיו.

     

    ויש לומר ששדה לא שקט על שמריו, ואת ההמנונות הכמו-ניטשיאניים גיוון בהמשך דרכו בנוסחי שיר אחרים, לא פחות

    מוצלחים, כגון שירי מסע: שיר המסע הגדול שלו ללונדון 'שירת ירושלים החדשה' (עמ' 97), שנכתב בשנות ה-50, או שיר המסע בארצנו, בגירסה הזויה ופרטית שלה, 'הנוסע' (עמ' 177), שנכתב בשנות ה-60, אולי בעקבות 67'. בכולם חוזרת התנופה הגדולה המגייסת את כל הפרטים והמילים אל ההווה המתהווה לנצח של הכמיהה.

     

    כדי להבין את חולשתה הגדולה של שירת שדה כדאי לחשוב על משוררים אחרים, ליתר דיוק: משוררות, שגם אצלן הכמיהה היא ענין חשוב. אצל רביקוביץ' למשל הכמיהה היא תמיד גם סימן למשהו אחר שאינו מתמצה בה ואינו מתמצה בשיר, שנותר חשוף (או להפך: מכוסה) ובעיקר לא מנוחם ולא פתור: ייאוש, כאב וחולשה, זעקה לעזרה. גם אצל שדה יש יסורים וכיו"ב, אבל הם תמיד חלק מובנה ופתור מעסקת חבילה, היכל מהיכלותיו של ארמון הכמיהה הגדול. ואפשר לחשוב גם על אגי משעול (שכתבה את השיר הנפלא 'הליכה בעקבות פנחס שדה'). גם אצלה הכמיהה אינה עניין פתור, אלא כוח הנאבק עם כוחות אחרים – עם מוסד הנישואים, למשל.

     

    בשיריו המאוחרים, עם הזדקנותו, מצאה הכמיהה המופשטת של שדה הקשר חדש, והוא הכמיהה אל הכמיהה, כלומר אל מה שחלף, אל הנעורים, אל אהובה אבודה, אל אמא. גם בשירים הנוסטלגיים הללו יש יופי, מכיוון ששדה הצליח למצות בהם את אחת מסגולות שירתו היקרות ביותר, את הכישרון לשיוויון נפש – שאינו אלא צידו השני של מטבע הכמיהה שאינה מתעכבת על מושאיה. וכך, על הלוח החלק לכאורה של שיוויון הנפש, נוצר בשירים אלה מעין מרחב כמעט ריק, אך פתוח וגדול, שמזדהרת בו מרגלית הכמיהה המתרפקת על אובדנה.

     

    שיר חריף במיוחד, שבו הגיע שיוויון הנפש של שדה לשיא פיוטי מרשים, הוא 'היסטוריה' (עמ' 263), שאצטט כאן שני בתים מתוכו: "ובכן כך, אמר משה, חרש. / יהיה עלינו להטביעכם איפוא. מוות איום יהא זה. // אחרי כן בין עצי הדקל ושדות השעורה, / נטבח גם את הפלחים של יריחו".

     

    • מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות". 

     

    כל שירי פנחס שדה, שוקן, 366 עמ'
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שדה. לא שקט על שמריו
    צילום: שלום בר טל
    לאתר ההטבות
    מומלצים