הכשרון הישראלי הכי ענק שלא הכרתם

יום אחד החליטה נאדה רוטברט לקחת את כל מה שיש לה ולברוח מסראייבו שסועת הקרבות. כל שהיו לה באותו חודש מאי בשנת 1992 הם שני ילדיה הקטנים רוברט ואיבן, משחת שיניים, בקבוק מים ואישורי עלייה לישראל, לשם הצליחו נאדה ובניה להימלט ולהציל את חייהם.

13 שנים עברו ונאדה גרה כיום בפאריז, כשכל מה שיש לה, אחרי מותו הטראגי של איבן, הוא בנה הבכור רוברט. וזה לא מעט. רוברט רוטברט, שחגג ביום חמישי את יום הולדתו ה-19, הוא כשרון הכדורסל הישראלי-אמריקני-סרבי-בוסני הכי גדול שלא הכרתם. רוטברט הצעיר, על כל 215 הס"מ שלו, הוא אחד השחקנים היותר מסקרנים בעיני ציידי הכשרונות האמריקניים לקראת גיוס השחקנים השנתי של ה-NBA (הדראפט, שיתקיים בניו יורק ב-28 ביוני). אמנם הקריירה שלו נמצאת רק בתחילתה, אבל הפוטנציאל העצום, המימדים יוצאי הדופן והבגרות המנטלית שנאלץ לפתח מוקדם מהרגיל, יסייעו לו בוודאי בהגשמת חלום הילדות שלו – לשחק בליגת הכדורסל הטובה בעולם.

"יש לו פוטנציאל גדול והוא לא רחוק מלממש אותו", אומרת נאדה, שעברה הקיץ עם רוברט מסקרמנטו שבקליפורניה עד לבירת צרפת, שם בחר הבן להתחיל את הקריירה המקצוענית שלו בקבוצת ראסינג פאריז. "הוא בדיוק מה שמחפשים היום ב-NBA והוא גם בוגר יותר מבני גילו. הוא עוד צריך בעיקר להתחזק פיזית ולהעלות במשקל, אבל הוא עובד מאוד קשה ובסוף אני מקווה שיצליח להגיע לאן שהוא רוצה, אולי כבר בשנה הבאה. זה מגיע לו, הוא ילד טוב ועבר עליו הרבה".

רוטברט בפעולה בקבוצת התיכון (צילום: אנדי אלפרו, עיתון 'סקרמנטו בי')

הישרדות - הגרסה הבוסנית

למרות שמוקדם מדי לקבוע שרוטברט הוא סיפור הצלחה ספורטיבי, הרי שברור כי מדובר בהצלחה כל הנוגע למלאכת ההשרדות. זו הולכת ומתחדדת כששומעים את רוברט מספר על חוויות המלחמה, אי שם בגיל שש בעיר הולדתו סראייבו של תחילת המלחמה בבוסניה. "יום אחד התחילו היריות וזה קרה ממש על מפתן הדלת שלי" הוא נזכר, "לא עבר הרבה זמן וברחוב הופיעו טנקים וחיילים וברקע נשמעו קולות פיצוץ לאורך כל היממה. פתאום היינו במצור, לא יכולנו לצאת מהבית. אפילו לא יכולנו לצאת לחנות לקנות אוכל וגם אם היינו יכולים להסתכן ולעשות כן, הרי שלא היה טעם. החנויות נבזזו מזמן. אנחנו נאלצנו להישאר מסוגרים בבית ולרעוב.

"זאת היתה חווייה קשה מאוד. הזזנו את כל הרהיטים בבית והצבנו אותם ליד החלונות. בלילות היינו ישנים בשירותים. זה היה נורא, אבל שם לפחות לא היו חלונות, כך שהיינו פחות חשופים לירי ברחובות. ניסינו לשמור על אופטימיות, למרות שאבא ברח ועזב את כולנו לבד מאחור. קיוונו שהכל יסתדר והמלחמה תיגמר במהרה".

אבל המלחמה, כידוע, לא נגמרה ועם הקרבות הגיעו גם הזוועות, אליהן נחשפת האנושות מחדש לאחרונה במשפטו של סלובודאן מילושביץ' בבית הדין לפשעים נגד האנושות בהאג. לנאדה לא נשארה ברירה. היא ידעה כי כדי להבטיח עתיד כלשהו לה ולילדיה, עליה לעשות מעשה ולברוח ממחוזות התבגרותה שהפכו לארורים כל כך. למזלה, דאגה האמא היהודיה להנפיק מראש אשרות עלייה לישראל לה ולבניה והמסע לשם התחיל בחודש מאי 1992 – כחודשיים לאחר תחילת הלחימה.

"בשלבים המוקדמים של המלחמה נציגים של מדינת ישראל חילצו רבים מהתושבים היהודים של סראייבו, ביניהם כמה מהמכרים שלנו. אבל אמא שלי, למרות שדאגה לכל המסמכים, החליטה לבסוף להישאר", מספר רוטברט. "בדיעבד זו היתה טעות, אבל איני יכול לכעוס עליה. בזמן אמת אי אפשר היה לדעת להיכן הדברים יתפתחו וכמה גרועים הם יהיו".

והדברים אכן הפכו גרועים הרבה יותר. "בשלב מסויים כבר לא יכולנו להישאר בבית. ההפצצות נהיו כבדות ומאיימות יותר ונאלצנו לרדת למקלט עם שאר דיירי הבית", ממשיך רוטברט לספר וניכר עליו כי הזכרונות עדיין מעוררים בו תחושות קשות, "קשה להגיד שהרגשנו מוגנים. פחדנו שפצצה תפגע בבית שיכול לקרוס עלינו. ואז שמענו שהוכרזה הפסקת אש".

משדה הקרב להרצליה

הפסקת האש נקבעה לכמה שעות והפעם נאדה היתה נחושה שלא להחמיץ את ההזדמנות. היא לקחה את רוברט בן השש ואיבן בן החמש, תיק קטן (כדי לא למשוך תשומת לב) ובו חפצים ומסמכים אישיים וכן מחברת נייר וצבעים לילדים, ויחד יצאו השלושה למסע המילוט ההירואי שלהם. "ידעתי שהגיע הזמן, למרות שפחדתי שנמות כולנו", היא מסבירה.

בין המסמכים האישיים של נאדה היה גם דרכון סרבי וזה הוסיף לקסם האישי שלה כשביקשה מחייל בצבא הסרבי שהוצב במקום, להסיע אותה ואת ילדיה למחוז מבטחים. גם סכום הכסף שהציעה לו לא הזיק והחייל הסיע אותם אל מחוץ לגבולות העיר, לפני שנטש אותם באמצע הדרך – רחוק מעיר הולדתה, נובי-סאד שבסרביה. ניסיון נוסף הגיע בדמות משאית צבאית עמוסה בלוחמים סרבים יגעי קרבות ושטופי וודקה, שנאותו לקחת את השלישייה ולקדמה עוד כמה קילומטרים בכיוון היעד. למחרת היום, תשושים ורעבים, מצאו עצמם הרוטברטים על האוטובוס בדרך לבית הוריה של נאדה, הרחק מאיזור הסכנה.

אחרי שלושה חודשים של שקט יחסי בביתם של סבא וסבתא, צץ מחדש בחיי המשפחה אביו של רוברט, אלי, והודיע לאשתו בשיחת טלפון מפתיעה כי הוא ממתין לה ולבנים בהונגריה. זמן קצר אחרי שהצטרפו אליו בבודאפשט, יצאה המשפחה המאוחדת בדרך לחיים חדשים בישראל.

בני משפחת רוטברט – העולים החדשים – התחילו את החווייה הישראלית הקצרה שלהם במרכז קליטה בטבריה ולאחר מכן השתקעו בהרצליה, שם החלה נאדה לעבוד בחנות לתכשיטים. זמן קצר עבר לפני ששניים מראשי קבוצת הנשים המקומית – בנות הרצליה, שמו לב לגובהה העצום – 1.90 מטרים – והציעו לה להצטרף. נאדה, ששיחקה בצעירותה בנבחרת הנשים של יוגוסלביה, השתלבה מיד ולטענתה לא נפלה ביכולתה מאף שחקנית אחרת בקבוצה, גם בגיל 38.

בד בבד, ניסה אלי להשתלב בארץ כמהנדס מחשבים - תפקיד בו התמחה בבוסניה. הילדים רוברט ואיבן התחילו את לימודיהם בבית הספר היסודי ולמדו עברית. קרובי המשפחה בארץ – בני משפחת רדיאן (ביניהם אנשים מוכרים בציבוריות המקומית) – הציעו את עזרתם בקליטת המשפחה והקלו עליהם לא מעט.

"יש לי רק זכרונות טובים מישראל", אומר רוברט, "אני חושב שזו אחת האומות הנפלאות בעולם. הגעתי לשם בגיל שש עם המשפחה שלי והתוודעתי אליה לראשונה דרך מרכז הקליטה בטבריה. אחרי שהתארגנו, עברנו להרצליה ואמא שלי התחילה לשחק כדורסל. היינו די עניים, אבל החוויות הזכורות לי נעימות ברובן. הפעם הראשונה שהלכתי לבית-ספר היתה בישראל, כך שאפשר לומר שהתחלתי את ההשכלה שלי שם. התנסיתי בחיים שלא היו מוכרים לי בסראייבו. למדתי עברית שהיתה שפה חדשה עבורי, אבל הספקתי לשכוח אותה כמעט לגמרי בעשר השנים שעברו מאז עזבנו".

לרגע נראה היה הסיפור של משפחת רוטברט כמו עוד אחת מההצלחות הבודדות שהמשרד לקליטת עלייה נוטה להתגאות בהן, אבל זה הסתיים תוך זמן קצר למדי. כשנתיים וחצי אחרי שנחתו בנתב"ג, חזרו בני משפחת רוטברט לטרמינל – הפעם בדרכם החוצה אל עמק הסיליקון בארצות הברית, שם קיבל האב אלי הצעה שלא ניתן לסרב לה - להשתלב באחת מחברות ההייטק המקומיות.

החלום מתנפץ לרסיסים

בית נחמד בעיירה קופרטינו, שיקום הקריירה של אלי כמהנדס תוכנה בבירת ההייטק של העולם והאווירה השלווה שבחופי מפרץ סן פרנסיסקו, היו בגדר התחלה חדשה ואופטימית לשם שינוי עבור בני המשפחה. כשאבא אלי חזר הביתה מהמשרד הוא גם הביא איתו כסף, ואמא נאדה צפתה בשביעות רצון ברוברט ואיבן מתאקלמים במהרה באוכלוסיה המקומית. תוך זמן קצר הוסיפו השניים את האנגלית לרשימת השפות בהן שלטו בגיל צעיר כל כך (סרבית ועברית) ובמקביל החלו לפתח אוריינטציה ספורטיבית בריאה על מגרשי הטניס והכדורסל. החלום האמריקני מעולם לא נראה כל כך בר-הגשמה עבור הרוטברטים, עד ששוב ניחתה עליהם מכה - אולי הקשה ביותר עד כה - בנובמבר 1995.

זה התחיל בתלונה שגרתית של ילד שמונה. איבן הקטן התלונן בפני אימו על כאב ראש וזו, כמו כל יידישע מאמא טובה, לקחה אותו מיד לרופא שלא התרגש וקבע כי מדובר בשפעת. שבוע לאחר מכן נפטר איבן בבית החולים סטנפורד, לתדהמת הרופאים המקומיים שהתקשו לעמוד על מקור המחלה. כחצי שנה קשה מנשוא לאחר מכן, התקבלו תוצאות נתיחתו של איבן. הבדיקה לא העלתה ממצאים חד משמעיים, אולם הרופאים גילו בקטריה לא מוכרת בדמו של הילד, אשר גרמה למותו. על פי ההשערה, הבקטריה הקטלנית והלא מוכרת השתכנה בגופו לאחר ששיחק עם חתול רחוב, במהלך ביקור מולדת שערכה המשפחה בישראל חודשים ספורים לפני מותו.

"עם כל הדברים שעברתי בחיים, זאת היתה המכה הקשה ביותר. ממש כמו הקש ששבר את גב הגמל. היינו קרובים מאוד - אני ואיבן - יום מותו היה היום הקשה בחיי", אומר רוברט, שמספר כי הוא חושב על אחיו בכל יום מאז.

מותו המפתיע והבלתי מתקבל על הדעת של איבן זיעזע מחדש את משפחת רוטברט והביא להתפרקותה. נאדה ואלי נפרדו ורוברט, שכבר ננטש פעם אחת על ידי אביו, התייצב באופן חד משמעי לצד אמו וסייע לה לאורך הליך הגירושים המכוער. בינתיים גם הציפו ההורמונים את גופו והוא החל לגדול בקצב יוצא דופן, ואיתו גם התשוקה לכדורסל בקצב דומה. נאדה, לה כאמור היה רקע נרחב בכדורסל לצד התמחותה הנוכחית כמתווכת נדל"ן, שימשה לו כמדריכה צמודה, לפני שמסרה אותו להשגחתם של מומחי כדורסל מנוסים יותר בקבוצת התיכון המקומי. אלו שמחו ביותר להשתתף בפרוייקט קידומו של הענק הצעיר, שאף הוזמן בשנת 2000 למחנה הכדורסל היוקרתי של 'נייקי' באינדיאנפוליס (לשם מוזמנים כמאתיים שחקנים צעירים מכל רחבי ארצות הברית).

שלוש שנים נוספות עברו, וגדילתו של רוברט הואטה רק אי שם ב-2.15 מטרים - הרבה אחרי שבן אנוש נורמלי הופך להיות "פריק". הפוטנציאל שלו לעומת זאת לא עצר. הוא המשיך לככב על מגרשי הכדורסל באיזור המפרץ ולאחר מכן על אלו שבבירת קליפורניה, סקרמנטו, לשם החליטה נאדה לעבור, משיקולים של מחירי המחייה.

לפני ה-NBA - תחנת ביניים באירופה

רוברט נקלט בהצלחה גם בתיכון נאטומאס בעיר והביא את קבוצת הכדורסל שלו לגבהים חדשים. הוא קלע 21 נקודות למשחק והוביל את את מדינת קליפורניה עם ממוצע של 15 ריבאונדים. בשלב זה החלו נציגי קבוצת ה-NBA המקומית, סקרמנטו קינגס, להופיע במשחקים וביניהם גם כוכבה דאז, ולאדה דיבאץ', שהכיר את נאדה ממולדתם המשותפת סרביה. "הקבוצה האהובה עלי היא סקרמנטו והשחקן שאני הכי אוהב הוא דיבאץ', איתו היתה לי מערכת יחסים קרובה", סיפר רוטברט, "ולאדה עזר לי ולאמי המון. הוא כמו המדריך שלי. אני יודע שהוא תמיד שם בשבילי כשאני צריך אותו. זה לא שאני מרים לו טלפון בכל יום - למעשה כבר הרבה זמן לא דיברנו, אבל אני יודע שכשאצטרך, הוא תמיד ישמח לעזור".

הקשר של רוברט עם דיבאץ' הלך והתחזק וזה אף עזר לו לבחור בתחנה הבאה בקריירה - הקמפוס של אוניברסיטת אינדיאנה, שהיתה אחת מהמובילות בליגת המכללות האמריקנית שחיזרו אחריו, לצד אריזונה, יו.סי.אל.איי וקליפורניה-ברקלי (שם היה מועמד להחליף את שחקן נבחרת ישראל, עמית תמיר - היום בפאו"ק סלוניקי היוונית - א.ב).

"היו לי הצעות ממספר אוניברסיטאות, אבל בחרתי בסיום באינדיאנה, כי התרשמתי שהאווירה שם יותר משפחתית ונעימה והרגשתי מאוד נוח בקמפוס. גם מההיבט המקצועי, המאמן הבטיח לי תפקיד מרכזי בקבוצה", סיפר רוטברט, שבסופו של דבר, למגינת ליבם של מאמן אינדיאנה מייק דייויס ואוהדי ה'הוזיירס', הודיע כי יוותר על קריירת המכללות. תחילה הוא ניסה כוחו בדראפט 2004 של ה-NBA, ממנו נסוג אחרי מספר אימונים אישיים במספר קבוצות. התחנה הבאה הייתה ראסינג פאריז הצרפתית - הקבוצה שבבעלותו של המגה-סוכן היהודי-אמריקני, מארק פליישר, ושותפו, כוכב הכדורסל הצרפתי של סאן אנטוניו ספארס מה-NBA, טוני פארקר (למרות הפרסומים כי עתידה של הקבוצה לוט בערפל בגלל בעיות תקנוניות, הנהלתה בטוחה כי אלו ייפתרו).

"מלכתחילה התלבטתי אם בכלל ללכת למכללה", מודה רוטברט בניסיון להסביר מדוע נטש את אינדיאנה לטובת אירופה. "היו לי חששות, מכיוון שהמטרה שלי היא להגיע בסופו של דבר לאחת מקבוצות ה-NBA ואלו לא פעם מעדיפות שחקנים צעירים שמגיעים היישר מהתיכון. למשחקים של נאטומאס הגיעו סקאוטים (מגלי כשרונות - א.ב) של לפחות עשרים קבוצות NBA, ששמעו עלי ובאו להתרשם ממני. הכדורסל מתקדם בצעדי ענק והם מחפשים פוטנציאל, יותר מאשר יכולות מוכחות. טעמתי מעט מהחווייה הזאת בקיץ כשזומנתי לאימונים עם הלייקרס, אינדיאנה, יוטה, סיאטל, קליבלנד, שיקגו, אטלנטה וסאן אנטוניו. זו היתה התנסות טובה, נהניתי וגם הבנתי מה זה להיות שחקן NBA ומה זה מצריך ממני. אחר כך הגיעה ההצעה מפאריז והחלטתי ללכת על זה. העיר נהדרת וקיבלתי הרבה המלצות על המאמן (גורדון הרברט הקנדי - א.ב), שיודע לעבוד עם שחקנים גבוהים ולהכינם ל-NBA".

רוטברט נדד בליווי אמו לבירת צרפת, כשהוא מלא ציפיות וגם לא מעט ניסיון והבנה לגבי מה עליו לעשות כדי להשתפר. כמעט כל איש מקצוע שנדרש לעניין בארצות הברית ובצרפת קבע כי הדבר הראשון שעליו לעשות הוא להגדיל את מאסת השריר, לעלות במשקל ולהתחזק פיזית. רוטברט אמנם עבד רבות בחדרי כושר בקיץ לפני הגעתו לאירופה, אולם לרוע המזל - גם זה לא מנע פציעה קשה בכתף, כבר במשחק קדם עונה של קבוצתו החדשה. פציעה זו השביתה אותו לחודשים רבים ורק לאחרונה חזר לפעילות - תחילה בקבוצת הנוער ואחר כך בקבוצה הבוגרת.

"זאת היתה עונה לא קלה כי נפצעתי וזה מנע ממני לשחק כחצי שנה", מספר רוטברט בראיון ל-ynet, "זה עצר את ההתקדמות שלי והיה לי קשה לצפות במשחקים מהספסל. ניצלתי את הזמן בעיקר בעבודה בחדר כושר והצלחתי להתחזק משמעותית . לפני שנה הייתי רזה מדי, עכשיו כמעט ואין לי בעיה. אני שוקל כבר 110 ק"ג. למרות זאת, אני מתכוון להמשיך לעבוד על עצמי, כדי שאוכל להיות יותר פיזי על המגרש. חוץ מזה, אני צריך לעבוד על ההגנה שלי. אני חושב שאם אצליח להשתפר בשני האספקטים הללו, אהיה שחקן מושלם יותר".

- עד כמה אתה רחוק היום מלהשלים את המשימה הזאת?

"אני מתאמן בחדר הכושר ובמגרש הרבה שעות בכל יום ובהתאם לקצב הגדילה שלי. עכשיו אני מרגיש טוב ולפי דעתי אני קרוב מאוד למימדי הגוף הרצויים מבחינתי. לדעתי הייתי יכול להיבחר בדראפט כבר בעונה שעברה, אבל התוכנית הראשונית היתה להציג מועמדות השנה וזה מה שקורה. חבל שנפצעתי, זה מוריד את הסיכויים שלי להיבחר, אבל אני מאמין בעצמי ואנסה לשכנע כי אני ראוי להיות שחקן NBA באימונים האישיים אליהם אוזמן בקיץ".

- מה יש לך להציע לקבוצות ה-NBA?

"קודם כל, אני אחד השחקנים הגבוהים בנמצא, לבטח בארצות הברית, ולשחקן במימדים שלי יש תמיד ביקוש רב. סגנון המשחק שלי, שאינו אופייני לשחקן גבוה רגיל, בוודאי נותן לי יתרון. יש לי קליעה טובה מבחוץ, אני יודע למסור ולהוליך כדור. לא פעם הייתי משחק כרכז בתיכון. זה לא שיש לי בעיה לשחק מתחת לסל, אבל היו מקרים ששיחקתי מול שלושה שומרים, כך שהעדפתי לצאת החוצה ולנצל את ה'מיס-מאץ' שאני גורם להגנה משם. אם שומר עלי שחקן גבוה, אני לוקח אותו החוצה ומנצל את הזריזות שלי כדי לחדור פנימה, או את היד הטובה שלי כדי לקלוע מעליו. אם מציבים עלי שחקן נמוך, אני מנצל את הגובה שלי ומשחק יותר בפנים. אני שחקן מגוון, שיכול לעשות הרבה דברים".

- מי המודל שלך?

"דיבאץ' הוא מעין דמות לחיקוי בשבילי בכל הנוגע לאישיות, אך אני חושב שככדורסלן, אני מזכיר הרבה יותר את קווין גארנט (כוכב מינסוטה טימברוולבס). אני צופה בו הרבה ומנסה ללמוד מהתנועות שלו ואף לאמץ אותן. באופן כללי, הסגנון שלי מזכיר את גארנט, או טרייסי מקגריידי. כולנו אתלטים וכולנו משחקים בסגנון אמריקני – 'מעל לטבעת'. זה אולי היתרון שיש לי על שחקנים אירופים, כמו פאו גאסול (שחקנה הספרדי של ממפיס גריזליס). אני לא אומר שאני יותר טוב ממנו, אבל אני יותר אתלטי ויותר מורגל לאינטנסיביות של הכדורסל האמריקני".

לחלום ה-NBA של רוטברט שותפים - גם אם אינם יודעים זאת - ששת מיליוני אזרחי ישראל, שהחזיקו אצבעות במהלך השנים למיקי ברקוביץ', דורון שפר, עודד קטש ואפילו דייויד בלות'נטל, בנסיונם להטביע מגן דוד ראשון בסגל של אחת מקבוצות הליגה הטובה בעולם. כמו שזה נראה, רוטברט צפוי להצליח יותר מקודמיו ולמרות שבראש סדר עדיפויותיו הוא מציב את ההצלחה שלו כאינדיווידואל, הוא אינו מתעלם מהזכות הלאומית ש'הרוויח', בשנתיים וחצי שלו בישראל.

"אני לא יכול להגיד שאני כדורסלן ישראלי, כי הייתי מאוד צעיר כשגרתי בארץ ולא שיחקתי כדורסל בגיל הזה", אומר רוטברט, שמוצג באתר הרשמי של ראסינג פאריז כישראלי, למרות שהוא מחזיק גם בדרכון אמריקני וסרבי. "אבל אני בהחלט רואה את עצמי כישראלי. יש לי קשר עמוק עם המדינה שהצילה את חיי. בזכותה אני משחק פה כדורסל ואם אצליח להגיע ל-NBA וזה יביא כבוד לאזרחי המדינה, אז יש לזה משמעות גדולה בשבילי. לעולם לא אפנה גבי לישראל. אני תומך בה במאה אחוזים".

- התמיכה שלך יכולה לבוא גם בהתגייסות לנבחרת הלאומית של ישראל?

"אם דייויד בלאט (מאמן הנבחרת - א.ב) יזמן אותי, בהחלט ארצה לבוא לשחק עבור הנבחרת, אבל זה תלוי בהרבה דברים. הקיץ למשל לא אוכל להיענות לזימון כזה, בגלל שאהיה עסוק באימונים עם קבוצות ה-NBA לקראת הדראפט (רוטברט נבחן הקיץ כבר בטורונטו ויוטה וייתאמן בשבועיים הקרובים גם בפורטלנד, ניו ג'רזי וקבוצות נוספות), אבל בעתיד אעשה הכל כדי לשחק עבורה. יש לי כבוד גדול לישראל, למרות שאני מודה שאשמח לשחק גם עבור ארה"ב. אפשר לומר שבמידה מסוימת אני די קרוע בין שתי הזהויות הלאומיות שלי. עם סרביה, בכל אופן, גמרתי".

רוטברט עשוי להימנות בשנים הקרובות על הנבחרת הלאומית של ישראל ובאופן טבעי יש הרואים בו מועמד ראוי גם ל"קבוצה של המדינה" - מכבי תל אביב. למעשה, כבר לפני שנתיים יצר בלאט – אז עוזר מאמן מכבי - מגעים ראשוניים עם נאדה, שלא הבשילו לכדי משא ומתן ממשי (ראו בכתבת התגובות המצורפת). רוטברט מבחינתו מעדיף להשאיר את העניינים הללו לאמו ולסוכניו ובינתיים נהנה משהותו בפאריז, שם ימשיך עד תום חוזהו בסוף העונה הבאה, גם במידה וייבחר בדראפט (ההערכה היא כי קבוצה שתיבחר בו, תעדיף להפקידו בידי מאמן פאריז הרברט לעוד שנה של צבירת ניסיון).

"אני לא יודע אם מכבי היתה מעוניינת בי, אבל אני לא ממש מעורה בעניינים הללו. אמא שלי והסוכנים אמונים על הקשר עם הקבוצות. אני אפילו לא יודע אילו קבוצות פנו אלי אחרי פאריז וזה גם לא כל כך מעניין אותי. החוזה שלי נגמר רק בסוף השנה הבאה ואיני מתכוון לשחק בשום מקום אחר באירופה. זה לא אומר שאני לא יכול להצליח גם בקבוצות הצמרת של אירופה, כמו מכבי. אני אמנם מרגיש נוח יותר בסגנון הכדורסל האמריקני, אבל התנסיתי גם בזה האירופי עוד לפני שהגעתי בפאריז". רוטברט השתתף בעבר במחנות אימונים לשחקנים צעירים של קבוצות וילרבאן הצרפתית ובנטון טרוויזו האיטלקית.

ראסינג פאריז, בנטון טרוויזו או אפילו מכבי תל אביב - למען האמת נראה כי הכדורסל האירופי קטן על רוטברט. לפחות כך הוא מאמין. "אני רוצה להיות השחקן הכי טוב שאני יכול ואני מאמין שאני יכול להיות אחד הטובים אי פעם. אני לא רוצה להגיע ל-NBA בשביל לעשות כסף. זה העניין השולי פה. אני עובד קשה ומוכן להקריב הרבה בשביל להיות שחקן מוביל, אחד שישאיר סימן בהיסטוריה של הכדורסל, גם אחרי פרישתו", הוא מודה באמירה יומרנית ששוברת את המעטה המבוייש והמעט מהוסס שעוטף אותו בדרך כלל. לא סתם הוא מרשה לעצמו לפנטז על עתיד אופטימי ומזהיר, בו יוכל להתנחם על רקע טראומות העבר, שלמרות הכל הוא מסרב לשכוח.

"אני מרגיש שהדברים הנוראים שעברתי בחיי השפיעו עלי והפכו אותי לבן אדם חזק יותר" סבור רוטברט, "אם לא הייתי חווה את הטרגדיות הללו, לא הייתי כאן היום ואולי לא הייתי מאמין שאני יכול להגיע לאן שאני רוצה להגיע. ניסיון החיים שלי הפך אותי לבוגר יותר ועכשיו אני לא מפחד יותר לקחת סיכונים ולהקריב קורבנות כדי להגשים את החלומות שלי. חלומות שנשארו איתי גם אחרי גיל שש – אז נגמרה הילדות שלי".

רוטברט השאיר את הילדות שלו בסראייבו, אולם נראה כי הקשר עם אמו רק הלך והתחזק מאז. אם מתוך ההכרה כי הם היחידים שנותרו אחד לשני בעולם הזה, או אם מתוך הכרת תודה לאמא נאדה, שלקחה את אותה החלטה גורלית אי שם באביב 1992 – החלטה שהצילה את חייו: "אמא היא הכל בשבילי. בלעדיה לא הייתי חי. היא הצילה אותי כשהייתי צעיר ועזרה לי להגיע למקום שבו אני נמצא היום. עם כל הטרגדיות היא היתה היחידה שתמיד היתה שם בשבילי. היא גם זו שלימדה אותי כדורסל מגיל צעיר והיא גם זו שדואגת 'ליישר' אותי, להזכיר לי מאיפה אני בא, מהם השורשים שלי ועד כמה אני צריך להישאר קשור אליהם".