שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חי בסרט

    הרלן קובן מזכיר כל הזמן לקורא שאצלו אין פתרונות קלים כמו בסרטים. אז למה הוא ממשיך להשתמש בספרו החדש "דיו חיוור" בכל קלישאות המסך? מאיה פלדמן צפתה

    במותחן החדש של הרלן קובן, כמו גם בספריו האחרים, חוזרת הטענה כי השתלשלות האירועים "היא לא כמו בסרטים": "בסרטים, רוצחים הם כל יכולים. בחיים האמיתיים הם לא". ובמקום אחר - "הוריה של גרייס מתו צעירים... המשטרה לא התייצבה על סף ביתם כדי לבשר להם על האסון, כמו בסרטים". לקובן יש צורך מוזר לשוב ולהזכיר לקורא כי הוא מביא

    בפניו סיפור אמיתי, נטול חוקיות מלאכותית אשר מקלה ומקרבת את הפיתרון. כמו בחיים, רוצה לומר קובן, במותחנים שלי הדברים אינם נוטים להסתדר על הצד הנוח ביותר: השוטרים אפרוריים ומגיעים בגפם, לא בצמדים חביבים "כמו בסדרות הטלוויזיה - סטרסקי והאץ', קגני ולייסי, ג'יק והשמן, דמפסי ומייקפיס".

     

    האומנם? קריאה ב"דיו חיוור" (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד) דווקא מזכירה סדרת טלוויזיה אחת, "עקרות בית נואשות", המשודרת לאחרונה ב-yes. המותחן האוורירי הזה מתרחש, כמו בסדרה של ABC, במרחב הפרברי של עקרות הבית האמריקאיות על תסכוליהן ובעליהן הבלתי מספקים, והוא חובר אליה ליומרה הפסיאודו-חתרנית לנפץ את פנטזיית ההרמוניה הפסטורלית של חיי המשפחה בפרברים ואת ההסתמכות המסורתית על מנגנוני הסדר הטוב של המדינה. "בתור אמא", משננת גרייס של קובן את הסיסמה השגורה בפיהן של גיבורות הסדרה, "את תמיד חסרת ביטחון, את תמיד מרגישה כמו מתחזה, ואת יודעת שכל האמהות האחרות יותר מוצלחות ממך...האמהות שמבצעות את כל המטלות בחיוך מושלם... הנשים האלה מופרעות ביותר".

     

    עקרות בית אמיתיות

     

    גרייס לוסון, אם כך, היא אם לשני ילדים, אשר בביקור שגרתי בחנות הצילום נופלת לידיה תמונה מסתורית שמשנה את חייה - בעלה נעלם, שכנה מותקף וילדיה מאויימים. חרדה ומאוכזבת מאוזלת ידה של המשטרה, יוצאת גרייס לחקור את פשר התמונה ואת היעלמותו הפתאומית של בעלה בעזרתן האדיבה של נשות השכונה האחרות.

     

    הספר הקולח והמותח הזה נקרא כמעט בנשימה אחת, אך יש לציין כי תרגומו של ירון פריד, העמוס טעויות שמקורן באנגלית מעוברתת, בהחלט מקשה על הקריאה - כמו למשל "עורך הדין של סקנלון, סמור שהסריח ממי קולון זולים..." (עמ' 12), "הבוהן השנייה שלו יותר ארוכה מהבוהן הגדולה בקצה" (עמ' 190), ו"אם הוא עשה משהו לתינוקת שלי, אם הוא אפילו רק הסתכל עליה לא בסדר..." (עמ' 257). כמו בספריו האחרים של קובן, גם כאן מניעים את העלילה תעתועי זיכרון, רדיפות העבר ומשחקי זהות, והתעלומה גוררת מסע גילוי אשר בקיצו חושפות הדמויות מי הן באמת.

     

    מעניין לתהות מה פשר ההתעקשות הזו על חשיפת האמיתי, ומדוע מתעורר בקובן הצורך להבדיל את סדרת המותחנים שלו מהמדיום המצולם. לכאורה נדמה כי מדובר כאן במהלך המוכר באמצעותו מתעקשת הספרות להיבדל מהקולנוע והטלוויזיה 'הפופולאריים והמשטחים', ולהדגיש את חשיבותה כאמנות מורכבת, מרובת רבדים, אל מול כוחם העולה.

     

    עם זאת, במקרה של קובן, ספרו מייצר בדיוק את אותן תבניות מדומיינות האופייניות לסדרות הטלוויזיה ולסרטי הקולנוע (כך למשל, את 'הרעים' ניתן תמיד לזהות לפי עיניהם החלולות, פניהם חסרות החיים ותנועותיהם הלא-אנושיות). ייתכן כי זעקת האותנטיות של המותחן נובעת מאותו ניסיון רווח להעמיד הבדל בין מציאות לבדיון בעידן בו ההבחנה הזו מטשטשת וצרכן התרבות טובע בשלל חיקויי מציאות ודימויים סותרים הטוענים לערך אמת. כאשר ייצוג חד משמעי של המציאות הופך חמקמק ובלתי אפשרי מתעורר צורך בהול לייצר משהו אמיתי. באווירה זו קובן אינו חושש להציע לקורא סוג של מוצא מרגיע (או מצרך מבוקש) - הוא יוצר היררכיה לפיה, בניגוד למניפולציה הטלוויזיונית, הספר הזה הוא-הוא הדבר האמיתי.

     

    טענתו של קובן, שאצלו "זה לא כמו בסרטים", חוברת לתוכחות המוכרות המושמעות מלב הקונצנזוס ולמהלך החתרני לכאורה השולח את הגיבור להוכיח את חפותו, לפתור את התעלומה המשפחתית, או להושיע את היקרים לו ללא עזרת המשטרה ובניגוד לשלטון החוק, כמו גם לביקורת על "ממלכת הפרברים האמריקאית" (מושג שקובן מרבה להשתמש בו). כל אלה אינם אלא קלישאות שנשחקו עד דק בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות עצמה, וכיום אינן מהוות אלא תכשיר לסיבור אוזנו של הקורא המעט ממורמר. בסופו של דבר, חרף ריבוי הפנים המדומה, מה שמציב יצירות/מוצרים כמו "דיו חיוור", "עקרות בית נואשות" ודומיהן בראש רשימות רבי המכר וטבלאות הרייטינג היא העובדה כי הן מספקות את האשליה הכפולה -  מציאות אמיתית לכאורה, ארוזה בסדרה מוכרת של דימויים אידיאליים פיקטיביים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים