שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפרס שכמעט לא היה

    חנה לסלאו כמעט ויתרה על התפקיד שהביא לה את הפרס בפסטיבל קאן בגלל מחלוקת עם במאי "אזור חופשי", עמוס גיתאי. עכשיו היא כבר חושבת על היעד הבא - הוליווד. ומה עם העבר? עבר. ואהבה סוערת כמו פעם? למי יש זמן

    הכתבה הזאת היה אמורה להיות כסף קל עבורי. אחרי הכל חנה לסלאו ואני חשופים האחד לשנייה ביומיום בשנה וחצי האחרונות במסגרת צילומי "השיר שלנו", אנחנו משוחחים פה ושם על החיים, משחקים יחד ונפגשים באירועים חברתיים. אבל המשימה הזאת התגלתה כתיק רציני ביותר. קשה לעמוד בקצב המחשבה, האסוציאציות ובקצב הכללי של חנה, גם אם אתה מכיר אותה היטב ("בוקר אחד זירזתי את הבן שלי והוא אמר לי: "אמא, אל תיעלבי אבל הקצב שלך הוא לא נורמלי. אז נפל לי האסימון שיש לי קצב מהיר עם המון אינטנסיב").

     

    יש בה משהו ילדותי, מתלהב, ולפעמים נאיבי ("בני ציפר כתב ב'הארץ' שמסחרתי את השואה בנאום התודה שלי בקאן, שיש לו בחילה, ושהוא רוצה כדור נגד הזיות כי תכף הוא יתחיל להאמין שאני באמת שחקנית טובה. גם בגיל 52 זה מדהים אותי כל פעם מחדש שיש אנשים שחושבים רע"). מנגד, היא עמוסה בחוכמת חיים, שועלית קרבות ותיקה בשדה הקרב הביצתי ופוליטיקאית משופשפת שיודעת למשוך את השיחה לכיוונים שהיא רוצה (קאן! קאן! קאן!).

     

    שיחה עם לסלאו, פעם מזמן סבתא זפטה, היא סוג של מיני שואו, שכולל קולות וצלילים, ובעיקר הוכחה שחוקי התחביר הלשוני לא חלים עליה. כל משפט שלה מורכב מעשרה נושאים שונים לפחות, הוא נטול סימני פיסוק וטמונים בו ביטויים באנגלית, ביידיש או בצרפתית. מרבית ממשפטיה מסתיימים בסימן קריאה, אבל אחרי שלוש שעות וחצי של ארוחת צהריים (דיאטטית, אלא מה?), המון מלל והתשה הדדית, הגענו בסוף גם לכמה משפטים שהסתיימו בשלוש נקודות והותירו חומר למחשבה.

     

    את יודעת מה אחד הדברים הראשונים שאני זוכר מהמפגש הראשוני איתך?

     

    "מה? מה?".

     

    שהתיישבת ביום השני של הצילומים והתחלת לספר לנו בדיחות על סקס ועל החוויות המיניות שלך. אני זוכר שהסתכלתי מהצד ואמרתי לעצמי: איזו אשה עם ביצים, שאומרת מה שבא לה. מצד שני חשבתי לעצמי שלא יודע, בכל זאת, את כבר לא בת 20. אני לא רואה את אמא שלי יושבת ומדברת ככה.

     

    "זהו, שאני לא אמא שלך, וזה כל ההבדל. אולי זה אנ-פוליטיקלי קורקט, אבל זאת אני, ותאמין לי שאני יודעת איפה מותר לי ואיפה אסור לי. למשל בקאן ידעתי להניח את ההומור שלי בצד ולהיות ממלכתית, ולכן בחרתי לנצל את הרגע שכל אירופה מסתכלת ולהזכיר את ניצולי אושוויץ שחיים. אבל כשאני עם שחקנים אני מרשה לעצמי. אתה יודע איך זה שחקנים, לא? אנחנו תמיד משתטים ומשתוללים. חוץ מזה נתתי לכם להרגיש שאני לא קשישה. הכל ממודעות. כבר שנים שאני נאשמת בוולגריות, אבל תאמין לי שאני יודעת איך להתנהג כשצריך. למשל בקאן".

     

    עושה רושם שהתמתנת עם השנים.

     

    "התבגרתי. כמו שיש לתינוק תקופה אנאלית שהוא אומר בה 'פיפי' ו'קקי', אז בגיל 30 ו-10 היה לי צורך לדבר על סקס. הייתי בתקופה הסקסואלית של חיי".

     

    שלא לומר בתקופה הראוותנית. הזוגיות שלך היתה מתוקשרת ודיברת על הכסף שלך בלי היסוס.

     

    "כמו שאדם מתחיל להידמות לכלב שלו, ככה גם בני אדם מתחילים להידמות לבני הזוג שלהם, והיה לי אז בן זוג ראוותן (בני בלוך - איתו גם ייבאה בזמנו לארץ את "מייק-אפ פוראבר", איפור פנים קבוע - י.א). לפעמים נסחפתי. כנראה שהייתי צריכה לעבור דברים כדי להתקרב לעצמי בסופו של דבר. אבל היום אני בתקופה אחרת בחיים שלי. כמו שלציירים יש תקופות אז גם לי יש תקופות. אז הייתי בתקופה הכחולה שלי".

     

    ואז הגיעה התקופה השחורה. מופע בימתי שכשל, גירושין, עניינים כספיים לא פתורים, השמנת ונעלמת מהתודעה הציבורית לשלוש שנים.

     

    "אבל גם בתקופה הזאת צחקתי וחייתי. תראה, נעים זה לא היה, אבל כנראה הבאתי את עצמי לזה בשביל לעשות בדק בית".

     

    ומה היו המסקנות?

     

    "די. טחנו את זה".

     

    ובכל זאת?

     

    "די. באמת. זה משעמם. תקרא כתבות ישנות".

     

    קראתי.

     

    "ולא הבנת? אתה בחור אינטליגנטי. מבחינתי זה פאסה קומפוזה".

     

    אבל מעניין אותי לשמוע את התובנות שלך מהימים ההם דווקא מגג העולם שבו את נמצאת עכשיו.

     

    "מבחינה פילוסופית עצם העובדה שבן אדם עושה סטופ ועושה מסע עצמי זה דבר טוב. אם לא הייתי נופלת, אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להמציא את עצמי מחדש ולהגיע למקום שאני נמצאת בו היום. אנחנו ממציאים ומייצרים משהו חדש רק מייצר קיומי ומסוג של מצוקה. ניסיתי לעשות כל מיני דברים, אבל על כל צעד קדימה הלכתי שניים אחורה. בשלב מסוים הבנתי שזה חזק ממני והרפיתי. נתתי לגל הרע לחלוף. זה עניין של מודעות".

     

    והיתה לך אז את המודעות המתבקשת או שאת מדברת מהמקום שבו את נמצאת היום?

     

    "כן, היתה לי. ברור שהיו רגעים קשים שהייתי יושבת מול הטלוויזיה ולא הבנתי איך אני לא שם ושאלתי את עצמי אולי אני כבר לא מצחיקה, אולי איבדתי את זה. אבל קיבלתי מסביבי המון אהבה והחלטתי שלא להיכנע. יצרתי לעצמי לו"ז יומיומי, וזה המסר הכי חשוב שיש לי לאנשים שנמצאים בתקופות קשות. אסור להתחפר בזה. החוכמה בתקופות קשות היא להבין שזה זמני. אמרתי לעצמי שאחרי 28 שנה מותר לי לצאת לשבתון. הייתי קמה בבוקר, הולכת לשחות, לעשות פן ולהתאפר. הייתי דבה אבל נראיתי טוב. אמרתי לעצמי תיהני, טייק דה בסט, פאק דה רסט. התחלתי ליצור לעצמי דלת חדשה והתחלתי לכתוב את המופע".

     

    ועכשיו חזרת עם רעב עצום ליצירה?

     

    "עכשיו? אתה בדיליי של שנתיים. חזרתי מזמן לתמונה".

     

    מאז חזרה לפעילות מלאה, לסלאו נמצאת בהילוך גבוה מתמיד. בשנתיים האחרונות היא הצליחה לדחוס פעילות אמנותית שאחרים מבצעים בקריירה שלמה. האות הראשון לחזרה היה בתפקיד דרמטי ומרשים ב"עלילה", סרטו הקודם של עמוס גיתאי. אחריו עלה מופע שהפך לשלאגר בשם "יותר חנה מלסלאו" שזיכה אותה בפרס מופע השנה. היא דיבבה את "היפשושיות" בערוץ המוסיקה, הגישה את "החוליה החלשה" בישראל 10, היא מגלמת את נעמי שחר בשתי העונות של "השיר שלנו" בלווין, וכאמור, קטפה את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן על משחקה בסרט "אזור חופשי - Free Zone".

     

    עלילת הסרט היא סיפור מסע משותף לירדן של חנה בן משה (לסלאו), אשה מסורתית קשת יום ששורדת את היומיום הודות לאמונה ולהומור, של רבקה כהן-דופו (נטלי פורטמן), צעירה יהודייה אמריקאית, שהגיעה לישראל כדי לחפש את זהותה היהודית ונשארה בעקבות האהבה, ושל לילה (היאם עבאס) הפלשתינית, אשה מודרנית וחזקה לא פחות.

     

    הזכייה של לסלאו הפכה אותה לסמל לאומי, וללכת איתה ברחוב זה כמו ללכת עם קבוצת מכבי תל אביב אחרי הפיינל פור. אנשים עוצרים לברך, במסעדה שולחים לנו קינוח על חשבון הבית והמבוגרים זורקים מחמאות ביידיש. מה שמעטים יודעים זה שעל תפקיד חייה כמעט וויתרה. "אחרי כמה ימים שצילמנו, עמוס, שרגיל לעשות סרטים קודרים, קיבל רגליים קרות ונבהל מהפן הקומי שהבאתי", היא מספרת. "הוא התקשר אליי ואמר: 'ראיתי את החומרים וזה נראה רע, רע, רע. את לוקחת את זה לקומדיה. ראיתי את זה, ואת גרועה'. נפגעתי מזה. אמרתי לו רגע, מה זה רעה? אתה יכול להגיד שאני משחקת קומי, אבל אל תגיד משחקת רע. את זה לא שמעתי מזמן. אמרתי לו שאגיע בבוקר לראות את החומרים ויכול להיות שדרכינו צריכות להיפרד. אמרתי לו: תיקח לך שחקנית אחרת, וזה לא יהיה אסון. למחרת נסעתי אליו והדבר הראשון שהוא אמר לי היה 'אני אוהב ומכבד אותך, וגם אם אני אומר מילים קשות זה לא אסון. אם לא הייתי מעריך אותך לא הייתי לוקח אותך לתפקיד ראשי'. ואז הוא הוסיף, 'אבל זה סרט שלי. בסרט שלך את תעשי מה שאת רוצה'. בסוף מצאנו את האמצע. עמוס אמר לי תהיי קשובה ותשמרי אנרגיות. אל תספרי בדיחות כל היום. בהפסקות הוא היה צועק לי במגאפון: 'חנה, לא לדבר. להיות בשקט'. תוך יומיים הפנמתי את המצב ויצאתי מורווחת. התאהבתי מחדש בקולנוע. זה היה מסע מרתק".

     

    אחרי שזכית בפרס ציינת בכל ראיון את הכישרון שלך שחוצה גבולות. קצת התקשיתי להבין את הצורך שלך לתת תוקף לפרס שקיבלת על הכישרון שלך.

     

    "מה לעשות ששאלו אותי שאלות קלוצקס כמו 'למה זכית?'. מה זה למה זכיתי? על ה-58 קילו שלי! נו, באמת. על הכישרון שלי. מה שהפעים אותי בכל הסיפור זה שכישרון זה שפה בינלאומית, ושמה שמצחיק אותי מצחיק גם אותם. אני חושבת שאנחנו לא פחות מוכשרים מאחרים, זה רק שנולדנו במזרח התיכון. יש מגבלת שפה אבל גם עם זה אפשר לחצות גבולות. אני לא צריכה הכשר בד"ץ על הכישרון שלי. אני מוכשרת ואני יודעת את זה. קיבלתי שם המון מחמאות, שמה שהבאתי לסרט הוא מאוד רפרשינג".

     

    מה אני אגיד לך. סחתיין עלייך שאת אומרת על עצמך שאת מוכשרת ומצטטת בקלות מחמאות של אחרים.

     

    "מה זאת אומרת? זה לא נראה לך בסדר? (צוחקת). זה לא צנוע?".

     

    זה עשוי להתפרש כלא צנוע.

     

    "שמע, חמודי, רוצה צניעות? שב בישיבה ותלמד תורה. זה הרי מקצוע שהוא אקסהיביציוניסטי. אני עומדת כל ערב על הבמה ומוציאה את הנשמה והקישקע שלי החוצה, אז שאני אתהדר בנוצות של צניעות? במקצוע הזה אין מקום לבינוניות ולצניעות. זה מקצוע שרוצה מצוינות ומי שלא מצטיין שילך להזדיין. היי, יצא לי חרוז".

     

    אחרי התקופה הכחולה והשחורה בחייה, עושה רושם שלסלאו נמצאת בשיאה של התקופה הוורודה. בימים אלה היא בחזרות להצגה "מבקר המדינה" בתיאטרון הבימה לצד יעקב כהן ("שנים אמרתי שאני רוצה להתבגר בתיאטרון. אני רוצה להישאר שם וללכת מהצגה להצגה ולעבוד בלי פאניקה שאם זה לא ילך אז אלליי"), ובשבוע שעבר מונתה לשגרירת תרבות של מדינת ישראל, מה שאומר שבזמנה החופשי שאין לה, היא תעופף לטקסים, תחרויות ופסטיבלים ותייצג אותנו.

     

    השבוע כבר הספיקה לקפוץ לאירופה לפגישה עם הסוכנת של נטלי פורטמן ופנולפי קרוז ועם במאי צרפתי שרוצה להחליף איתה כמה מילים על פרויקט אפשרי.

     

    אז עכשיו את מפנטזת על קריירה מעבר לים?

     

    "מפנטזת? למה לפנטז? זה ממשי. אני עושה את הצעדים שצריך לעשות. אני רוצה להשתלב בסרטים באירופה ובהוליווד בנישה שלי. כלומר, אמהות יהודיות, נשים חזקות כמוני, עם הומור, מבטאים זרים. את הפנטזיות שלי בדרך כלל אני נוהגת לממש".

     

    אז הכל טוב?

     

    "אין תלונות. כרגע מה שמפריד ביני לבין האושר הוא 7 קילו עודפים. יש לי לוויתן קטן מקדימה, שאני מקווה לשחרר בקרוב. לשחרר את וילי. ושלא תחשוב שאני באובססיה על המשקל שלי. ממש לא. להפך, היום את רובי אני יותר אוהבת ולא רק בגלל שיש יותר חנה. פשוט השבחתי את הנכס. מאז שנפטרתי מהבעלים משהו אצלי השתחרר. ההוא רצה אותי ככה, זה רצה אותי ככה ורציתי טו פליז את כולם. לקח לי שנים להתחבר לעצמי. אבל היום, סה מואה".

     

    אפרופו אהבה. יש בך רצון לאהבה זוגית כמו פעם?

     

    "אני לא יודעת אם יש לי רצון באהבה כמו פעם. זה כל כך תובעני. הגיע הזמן קצת לאהוב את חנה, מה יש? זה לא שאני בודדה. יש לי משפחה, חברים וקהל. אני די שבעה מאירועי היום, וכשאני נכנסת למיטה אני אוהבת את השקט שלי. נראה לי פתאום מוזר להתחלק עם מישהו בחיים שלי, אבל אם יבוא איזה אביר על טוסטוס לבן שלא אוכל לסרב לו, אז למה לא".

     

    יש ניסיונות?

     

    "לא! מפחדים להתקרב אלי, למרות שכשאני אוהבת גבר אני נותנת המון מקום לגבר שלי. אבל אתה יודע מה, כשאנחנו מדברים על זה, פרנקלי, אני לא מתגעגעת לזה. כבר 7-6 שנים שאני לבד. אני לא מחפשת זוגיות כל כך מהר".

     

    היו שנים שכן.

     

    "כן. כן. כן... (מהורהרת). אתה מגיע לגיל ולתבונה שאתה מעדיף חברות אמיתית על פני אהבה אינטנסיבית. הרי מה מניע אותנו לזוגיות? הסקס. ההורמונים. התשוקה. אולי גם זה נרגע אצלי עם השנים (צוחקת). כנראה. אני פחות... פחות מתעסקת עם זה. כל המתח הזה אצל גברים ונשים בשביל 11 דקות של חיבור. אפשר להרגיע את זה".

     

    את יודעת, זאת הפעם הראשונה בשיחה שלנו שאת מהורהרת. חושבת. לא קופצת.

     

    "כן? אהה... לא יודעת. לא נתקלתי בזמן האחרון באנשים שאני אומרת לעצמי וואלה זה מישהו שיכול למלא אותי. מה שצריך לבוא יבוא. אני לא חולמת על זה יותר. טוב, די. קיבלתי סחרחורות מלדבר כל כך הרבה. אני חייבת ללכת".

     

    רגע, חנה. אבל עוד לא כיסינו כמה דברים.

     

    "נראה לי שיש לך המון דברים".

     

    את בכלל קולטת מה עובר עלייך בימים אלה?

     

    "רק עכשיו אני מתחילה לקלוט. ידעתי שאקבל שבחים, בחיי, אבל לא חשבתי על הפרס. 'מזל' בקבלה זה מ"ם - מקום, זי"ן - זמן, למ"ד - לעשות ולדבר. לעשות ולדבר עשיתי, אבל זמן ומקום זה מלמעלה. אלוהים זימן לי זמן מצוין שבו לא היו מולי תפקידי אופי חזקים. אני את שלי עשיתי, אבל אני מאמינה שזה גם מלמעלה. טוב, די. כואבת לי האוזן אני צריכה ללכת. יש לי אימון בחדר כושר".

     

    הסרט "אזור חופשי" עולה לאקרנים ב-9.6.

    תיעוד זכייתה של לסלאו בקאן, יום ה', 21:00, ישראל 10

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רונן אקרמן
    "מי שלא מצטיין שילך להזדיין". חנה לסלאו
    צילום: רונן אקרמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים