שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יפה בוורוד

    רגע לפני מצעד הגאווה השנתי בת"א רואה אור "סיפור ורוד", קומיקס ציוני מקסים ושובה לב המתעד את תולדות הקהילה ההומו-לסבית בישראל. אילנה זפרן, יוצרת הספר ולסבית גאה: "פחדתי מאוד מתגובות של הומואים ולסביות מקצועיים"

    מחר (ו') יתקיים בת"א מצעד הגאווה השנתי. האירוע, שנתפש היום אצל חלק מסוים ומזערי באוכלוסייה הישראלית כחלק בלתי נפרד מלוח השנה, רחוק מאד מלהיות ברור מאליו או מקובל על אחרים. בת"א, הצנטרום התרבותי של ישראל, החלו גאים וגאות להצעיד פלטפורמות ולנופף בדגלי הגאווה רק בשנת 1998.
    באדיבות אילנה זפרן והוצאת מפה

    באותה השנה, שנת היובל למדינת ישראל, החליטו בצה"ל לבטל את הפקודות הייחודיות שנגעו לשירות הומואים; רוני מילוא, אז ראש עיריית ת"א, הכניס לראשונה את אירועי הגאווה לתקציב העירייה; דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון; מיכל עדן רשמה היסטוריה כשהיתה לחד-מינית הראשונה שנבחרה למועצת עיר בישראל ובעיר העברית הראשונה נוסדו "מועדון הסרט הורוד", הוצאת הספרים ההומו-לסבית "שופרא" של אילן שיינפלד ו"מינרווה" - הבר הלסבי הראשון.

     

    בשנת 1998 עתיד הקהילה נראה ורוד מתמיד, אך היום, בין היתר בשל ריבוי מקרי האלימות נגד חברי הקהילה והתבטאויות בוטות נגד קיום מצעד הגאווה בירושלים בחודש ספטמבר (אירוע שבוטל בסופו של דבר כמחוות הזדהות של הקהילה עם מפוני ההתנתקות), ברור שהמלחמה עוד לא הסתיימה.

     

    בעיתוי לא מקרי יוצא היום (ה') לחנויות הספרים הרומן הגראפי הראשון מסוגו המשתמש באמנויות הציור, האיור, הקומיקס והעיצוב הגרפי בכדי לתעד את סיפורה של הקהילה בישראל. "סיפור ורוד" מאת אילנה זפרן (הוצאת מפה) מביא בהומור רב ובשפה עצובית מיוחדת את האירועים המכוננים בחיי הקהילה בארץ, ושוזר בתוכו את סיפורה האישי של היוצרת, מעצבת גראפית, בת למשפחה דתית ממוצא אמריקני. "אני לא בטוחה שבסוף שנות התשעים או אפילו בתחילת שנות האלפיים מישהו היה מוכן להוציא לאור ספר שכזה. זה תהליך שמבשיל כנראה לאט ואני שמחה שעכשיו הגיע זמנו", אומרת זפרן ומדגישה כי למרות המניפסט הגאה המתבקש, הספר נולד בראש ובראשונה בכדי לספק את הצורך ליצור.

     

    עבודת התחקיר לקראת הספר היתה לדבריה קריעת ים סוף: "תהליך חיפוש החומר היה מתסכל. אין יותר מדי מקורות או תיעוד מסודר ורציני על חיי הקהילה בארץ. הייתי צריכה לדלות מכאן ומשם, להצליב מידע שהרבה פעמים סתר את עצמו".

     

    יציאה מחושך לאור

     

    לגולל את סיפורה של קהילה שלמה זו אחריות לא קטנה על הכתפיים ההולכות ומצטמקות של זפרן - שמתארת את עצמה לאורך המעברים בין פרק לפרק כרזה מדי ("יעשו פה שלום לפני שאני אעלה במשקל"), ובכל זאת נדמה שהיא מתמודדת עם המטלה בכבוד.

     

    "פחדתי מאוד מתגובות של הומואים ולסביות מקצועיים. יש את ותיקי הקהילה שחוו את הדברים שאני כותבת עליהם על בשרם ויש את כל אנשי האקדמיה שמכירים את כל הסיפור, וזה לא שאני חייתי בארון, אבל עד סוף שנות ה-90 לא הייתי לסבית פעילה ברמה של לצאת לרחובות או לתת לזה שם, די התבודדתי. האחריות כבדה, אבל אני חושבת שהספר יתקבל בחיבוק".

     

    מבחינה גראפית מחולק הספר לשניים – תקופת הארון שכולה בשחור-לבן ותקופת השחרור הצבעונית. "היו כאלה שביקרו את ההחלטה וטענו שהיא בנאלית, אבל חשבתי שהיא משרתת את הרעיון של היציאה מחושך לאור", היא אומרת. בין פרק לפרק היא מציירת את עצמה, את רפי וספגטי (החתולים שלה) ואת שולחן הכתיבה. "רציתי שהספר יהיה בנוי כמו סרט תיעודי שליד הנושא המרכזי שרץ, כל הזמן נכנסים פנימה החיים שלך. בתיאור תהליך הכתיבה בספר עצמו יש בעיניי משהו קומי, ומכיוון שפחדתי שהספר ייצא דידקטי מדי, זו היתה הדרך שלי להכניס קריצות".

     

    הבחירה בקומיקס בכדי לספר את סיפור הקהילה היתה לדבריה טבעית: "דרך הקומיקס יכולתי ליצור משהו שהוא מאוד אני, וההישג מבחינתי מעבר לכל דגלי הקהילה הוא קודם כל ברמה היצירתית. אני חושבת זה לא דומה לשום דבר אחר, זה ספר שלי שמייצג קודם כל אותי. זה לא ספר מיליטנטי או שיפוטי, כי אני לא מיליטנטית או שיפוטית. אני מנסה להראות בו את האפלייה וגם את ההישגים".

     

    ומי קהל היעד?

     

    "הייתי רוצה שזה יגיע לחובבי קומיקס ואמנות, והכי הייתי שמחה אם הוא היה מגיע לסטרייטים שרוצים לשמוע. ההישג הכי גדול יהיה אם הוא ייצא את גבולות הקהילה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "לא בטוח שבשנות התשעים היו מוכנים לפרסם את הספר"
    באדיבות אילנה זפרן והוצאת מפה
    1998: ביטול פקודות יחודיות שנגעו לשירות הומואים
    באדיבות אילנה זפרן והוצאת מפה
    לאתר ההטבות
    מומלצים