שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גוש בגרון
    לפני כמה ימים יצאתי עם שני חברים למסע ברצועת עזה. מסע בישובים שטנקים וגדרות מקיפים אותם, מזל"טים מזמזמים מעל ראשי תושביהם ביום ובלילה והם עצמם מתרוצצים עמוסי אדרנלין, בין החיילים והמפקדים, לפני ואחרי מבצע כזה או אחר, כשחייהם מתנהלים עשרות שנים בתוך כלא שהכניסו עצמם לתוכו. לי, המגיע מבחוץ, זה נראה כגיהינום. הם קוראים לזה דרך חיים
    היא עזבה את שולחן השבת בבכי. דממה השתררה סביב השולחן, כל אחד התכנס בתוך עצמו, מנסה להתמודד עם פרץ הרגשות שחווינו.

     

     

    לפני כחודש, בסעודת ליל שבת, אירחה סיון, בתי, שלוש מחברותיה הלומדות איתה בכיתה י"א באולפנת כפר-פינס. שאלתי אותן מהיכן הן בארץ וכשהגעתי לאמונה ושאלתי למקום מגוריה השיבה: "מנצר חזני שבגוש קטיף". מטבע הדברים התעכבתי על תשובתה והתעניינתי כיצד עוברים עליה ימים טעונים אלו וכיצד מתכוננים היא ובני משפחתה לפינוי הצפוי. השאלות הלכאורה בנאליות הללו, פרצו אצלה סכר סמוי והנערה החלה לבכות ועזבה במהירות את החדר.

     

    כששבה אמונה ועדיין דמעות בעיניה, סיפרה על הוריה שהגיעו לגוש לפני 28 שנים והיו ממקימי נצר חזני. אמונה מאמינה ובטוחה שהפינוי לא ייצא לפועל. התבוננתי בחברתה הטובה של בתי ,ראיתי עד כמה היא מתייסרת, כמה כואב לה להעלות על דל שפתיה חלקים מתסריט של פינוי והעדפתי לשנות את נושא השיחה לנושא פחות טעון ודרמטי. דמעותיה ליוו אותי כל השבת. חשבתי עליה ועל חבריה שנולדו בגוש קטיף, שם היה ערש ילדותם, זוהי תבנית נוף מולדתם, הם לא מכירים מקום אחר שנצרב בתוכם כחלק מהיותם. חשבתי על אביה החקלאי שבא לגוש, הקים חממות וגידל את ילדיו ואמרתי לעצמי שבעצם אינני יודע דבר עליו ועל משפחתו, כמו על יתר המתיישבים שם. רציתי להכיר את הוריה של אמונה ולראות מקרוב את סביבתה. סיקרן אותי לדעת מהו השיח בבית המשפחה ,האם מדברים שם בגלוי על הפינוי, או מסתירים את האפשרות הכואבת הזו, מה יקרה למשפחתה ביום שלמחרת הפינוי ובעיקר רציתי לפענח ממה היו מורכבות דמעותיה של אמונה.

     

    הנסיעה אל הגוש: אילמים והמומים בארז

     

    לאחר כמה ימים יצאתי השכם בבוקר עם חברי צביקה וניר לגוש קטיף. הפעם האחרונה שביקרתי באזור היתה לפני שנים רבות. אי שם בשנות ה-80 נסעתי עם ילדי למלון בנווה דקלים שם בילינו חופשת קיץ נחמדה על כל מרכיביה. דבר ממה שנגלה לעיני עכשיו לא היה דומה למה שזכרתי מאז.

     

    כבר באזור התעשייה ארז זה מכה בך: לאן שהעיניים נשלחות הן נופלות על צבא, טנקים, צריחים, מגדלי שמירה, בטון והמון אפור. התחושה המידית היא של בית מעצר ומחנק ולא של אזור תעשיה שאמור להיות נושם, חי ומלא באנרגיות של עשייה. העין קולטת בצידי הכביש את שרידיו ההרוסים של בית-קפה שבעבר נקרא 'מפגש אוסלו' והיום אין פאתטי מזה. את מקום תקוות אוסלו לשלום, תופסים גדודי חיילים על נשקם הדרוך. המקום שאמור היה להיות אזרחי לחלוטין הוא אזור מוכה צבא. מצאתי את עצמי מהרהר בנגר שהחליט לפתוח נגריה ב'ארז', או בעל המזדה מאשקלון שנוסע למוסך שם כדי לתקן את המכונית שלו בכמה שקלים פחות מהמוסך בעיר והתעשייה שמקדמת את פניו היא ים של מדים ורובים. שלושתנו הסתכלנו על הסובב אותנו אילמים והמומים.

     

    המשכנו בדרכנו לתוך הגוש. בדיעבד התברר לנו שמעבר כיסופים, שרק שמו מעביר חלחלת טרור בצופי החדשות, היה המציאות הכי פחות הזויה שנראה במהלך היום.

     

    בנצר חזני פגשנו את אשר בן-הרוש, אביה של אמונה. בגאווה רבה ערך לנו אשר סיור בחממות שהקים בעשר אצבעותיו ואחר כך הזמין אותנו לביתו לקפה ועוגה עם אשתו. כשהגענו לחצר ביתו קידמה את פנינו מרים, אשתו, המשמשת כספרנית האזור. שאלתי אותה מה לדעתה יקרה למקום הזה. "תראה את הגינה הזו ,איזה עצים יפיפיים נטענו בה ,איך אפשר לחשוב בכלל להתנתק מזה?"

     

    ואני יושב אצלה בגינה, רואה את אותם עצים שהיא רואה, אבל לא יכול שלא לראות את שנמצא מעבר להם ולא יכול שלא לחלוק את מראה עיני עם מרים בן-הרוש. "תרימי את הראש ותראי מה יש לך כאן מעבר לעצים. טנקים ובטונדות אדירות", אני מזכיר לה והיא משיבה: "נכון, אבל פעם זה לא היה. היתה לנו הרמוניה נפלאה עם הערבים, הם באו אלינו ואנחנו עשינו קניות אצלם, לא היתה שנאה כמו היום" ואני שוב מוצא את עצמי חושב על האנשים הטובים האלו, הוריה של אמונה, בני ה-57, שרבע מאה יושבים בגוש קטיף ועדיין מתרפקים על עבר רחוק ועל מציאות דמיונית שאיננה קיימת ואת ההווה המזוויע אינם רואים.

     

    "מה יהיה איתכם עם הפינוי?" אני חוזר ומקשה ומרים בן-הרוש משיבה שאף אחד לא מדבר על זה. היא מעדיפה לשנות נושא במהירות ולדבר על חיי הקהילה הנפלאים שיש בגוש. לפני שיצאנו לדרכנו, אשר הורה לנו לא לנסוע בצד שמאל של הכביש כיוון שהקטע ההוא חשוף למטווחים. דבריו נאמרו כאילו מדובר בתדרוך לגבי חצית כביש סואן בתל אביב ולא על נסיעה באזור קרבות. לא יכולתי להשתחרר מהשגרה הנורמלית שסיגל לעצמו בן-הרוש ושאלתי את עצמי האם הוא מודע לכאוס שבו מתנהלים חייו. סימנתי לעצמי את גודל ההדחקה מצד אחד ואת הפוליטיקאים שהופכים אדמה לאידיאולוגיה על גבם של משפחת בן-הרוש ושכמותה מצד שני. הבנתי את דמעותיה של אמונה העשויות מהעבר שלה כילדה בנצר חזני ומעתיד לא ברור שלא מדברים עליו.

     

    הגיהנום של כפר דרום 

     

    במסענו בתוך רצועה צרה המכילה כ-20 ישובים ישראלים המשקיפים על למעלה ממיליון פלשתינים, הגענו לכפר דרום. ישוב שיכול היה להיראות ככל ישוב מטופח אחר במרכז הארץ, אלא שכאן למילה אסתטיקה אין קיום. כאילו אמרו לעצמם התושבים: יש לנו עניינים בוערים יותר, גאולת הארץ, קדושת הארץ, התנגדות לפינוי - מה לנו ולעיסוק באסתטיקה כשהאדמה בוערת. זהו לוקסוס של מפונקים, לא של מפונים. תושבי כפר דרום, כמו יתר הישובים, ויתרו על הפן הזה בחייהם ופינו מקום לצבאיות שהשתלטה על כל מילימטר באיכות חייהם. טנקים וגדרות מקיפים אותם, מזל"טים מזמזמים מעל ראשיהם ביום ובלילה והם מתרוצצים עמוסי אדרנלין, בין החיילים והמפקדים, לפני ואחרי מבצע כזה או אחר, כשחייהם מתנהלים עשרות שנים בתוך כלא שהכניסו עצמם לתוכו. לי, המגיע מבחוץ, זה נראה כגיהינום, הם קוראים לזה דרך חיים.

     

    "טעם של פעם" נקרא המרכז המסחרי של נווה דקלים ומתכוונים לא רק לקוסקוס במחיר מציאה שמוגש שם, אלא גם לימי האופוריה המתרחקים. לפתע זינקו לעבר השולחן בו התמקמנו, ארבעה חבר'ה: ציציות, זקנים, טישרט, דגמ"ח צבאי ,M16 קצר על הכתף, אקדח תקוע בחגורה וכמו שב"כניקים בפעולה הסתערו פנימה ל'טעם של פעם'. שאלתי אותם מה העניין ואחד מהם השיב בקול נעים של בחור ישיבה: 'אנחנו כיתת כוננות'. מה קרה לבחורים הטובים, הצעירים והחביבים הללו, שאימצו לעצמם הרגלי התנהגות של שב"כניקים ,כוחניים ובעלבתיים שכאלה. האם זהו מיליטריזם שאותו הפנימו בחורי הישיבה הללו עד כדי כך שהפך עבורם לטעם החיים או שזהו כורח המציאות הסוריאליסטית של גוש קטיף? ואם אכן זה כך, למה צריך לחיות בתוכה?

     

    המשכנו במסענו כשדברי האזהרה של סמדר בן-חיון, סוהרת שעברה מאשקלון לניסנית, הדהדו באוזנינו: "סעו במהירות גדולה בקטע שבין ניסנית לאלי -סיני כי מישהי נהרגה שם לא מזמן". דבריה של סמדר נאמרו בשקט, כאילו יידעה אותנו לגבי מיקומה של תחנת הדלק הקרובה. נורמליות מטורפת? טרוף שפוי? כאוס מסודר? משבר שגרתי? שגרה של משבר? אומץ מסוכן? מחשבותי התערבבו בקולה המתעצם של בן-חיון, כשנשבעה בפאתוס כי בגופה תמנע את הפינוי הצפוי. בימים שהפינוי באוויר, ממש כמו המזל"טים, הפכה בן-חיון לגיבורה מזדמנת, פתאום יש משמעות לחייה, יש לה מטרה להפנות את האנרגיות, לתת טעם לסתמיות. "אתם עוד תשמעו ממני" הבטיחה לנו וכנראה, בעיקר לעצמה.

     

    בישוב 'שירת הים', שם פיוטי למקום מוזנח ואפרורי, שראוי לכנותו מחנה, יש ים, טבע והמון צבא. הרגשנו כמו בסרט. אנשים חיים בישוב אזרחי לגמרי
    אבל יכולת התנועה שלהם מוגבלת, חייהם מתנהלים בגדר בתוך גדר בתוך גדר, ועיניהם אינן רואות. הם מדברים על חייהם הנפלאים כאילו אין מימינם טנקים ומשמאלם קני רובים. ואולי באמת טוב להם, אולי המתח המתמיד מספק עניין בלתי פוסק לחייהם, שיכולים היו להיות נטולי אקשן בנוף פסטורלי של גלויה דוממת. אולי בכלל, אני והם מדברים בשתי שפות שונות. אני מתבונן במפת האזור ורואה אותם תקועים בין מיליון ורבע ערבים והם רואים את הים והחולות ואת ארץ ישראל. הם מדברים על אחוות שכנים שהיתה ואני רואה את הכלא בהווה. הם רואים את הגינה היפה בקדמת ביתם ואני את העמדות הצה"ליות, מגדלי השמירה והגדרות. הם שומעים ציונות באוזניים, אני שומע פצמ"רים ומזל"טים.

     

    רק ביציאה במחסום כיסופים אני וחברי שמנו לב ששקט נעים ומוכר התנחל מחדש באוזנינו, הבנו שעם יציאתו מגוש קטיף הפסקנו לשמוע את הזמזום הבלתי פוסק של המזל"טים באוויר, מן מוסיקת רקע שאיתה ובתוכה חיים 7000 מתיישבים שנים ארוכות. זמזום שיש שיאמרו שהוא טורדני ואחרים שיגידו שהוא זריקת הביטחון שלהם.

     

    כשיצאתי מגוש קטיף היה לי ברור שמשפחת בן-הרוש ולא הציונות, היא שתשלם את המחיר הכבד של ההינתקות. היא תשלם מחיר יקר על ההרפתקה של ממשלות ישראל שעודדו אותה להתיישב שם. רציתי לחבק אותם ולתת להם כוח לחדול להיות כלי-משחק בידי פוליטיקאים ציניים. אני יודע שאין דרך לפצות אותם אבל באיזה שהוא מובן אבסורדי אולי ההינתקות תיצור להם, בעל כורחם, מציאות אלטרנטיבית, טובה יותר, נטולת גדרות בטון, מוצבים מחופרים, חצציות, גדרות ואינסוף חיילים על כל מטר. היא תיצור להם חיים נורמלים.

     

    כשהגעתי לביתי , נסער ומהורהר, קידם את פני ד"ר ברוך קפלן, שכני וידידי. סיפרתי לו על ביקורי בגוש קטיף. "בטח ראית שחייבים להתנתק ובטח אם אני אסע לשם אגיד שחייבים להישאר שם", אמר ודייק.

     

    הוא שנאמר - הכל בעיני המתבונן. אני ראיתי את העזובה והטנקים, את המציאות שבלתי אפשרי ובלתי הוגן לחיות בה והוא יראה את האחווה והחברות. הוא יראה את הנאמנות לארץ ישראל, הלהט והאמונה - ואני ראיתי גוש שתקוע בגרון ללא תכלית.

     

    יוני 2005

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    איכנולד. ממה מורכבות הדמעות?
    צילום: צביקה טישלר
    צילום: איי פי
    כפר דרום. טנקים ועמדות ממוגנות
    צילום: איי פי
    מומלצים