ד"ר ג'קיל ומיסטר היידי

1. המנהל/ מרטין מולמאייר

סליחה, את מהיחסי ציבור? אה, מהמלון? טוב, אז אני מהקבוצה של סקודה. מרטין מולמאייר. מה לא ברור? תרשמי Muehl. מיד אחר כך, צמוד,meier . זה כל הסיפור: Muehlmeier. מה זאת אומרת מה תפקידי בכוח? לא, אני לא הסבא של אלכסנדר בנגה, הנהג הצרפתי של סקודה. מולמאייר נשמע לך צרפתי? גברתי, אלכס עובד אצלי! אני מנהל קבוצת סקודה-מוטורספורט באליפות הראלי העולמית.

אה, לא ידעת? טוב, אף אחד לא באמת יודע. הביאו אותי לכאן כדי - לא יודע, אולי כדי שתכירי אותי סופסוף. וחוץ מזה אני אמור להציג לעיתונאים את הנהגים בקבוצה שלי לעונה הבאה. על אלכסנדר כבר סיפרתי לך: בחורצ'יק נחמד כזה, בן 29, נראה בן 19. שמת לב שעדיין יש לו חצ'קונים? הבאתי אותו בשביל שינהג בקטעי האספלט. הוא טוב בזה. אבל במרוצים על כורכר ועל שלג הוא ייאלץ להישאר באוהל ולעזור לטבח לבשל לכולם צדפות ורגלי צפרדע.

בשביל לנהוג במכונית בתנאים האלה הבאתי שני נהגים אחרים. פינים. מפינלנד, זאת אומרת. קוראים להם יאנה ויאני. גם הם בני 29. לא, הם לא תאומים: שם המשפחה של אחד הוא טוהינו, ושל השני פאסונן. אני לא זוכר מי זה מי, אבל נראה לי שאת פאסונן אני יותר אוהב. לא יודע למה. זה נשמע כמו שם של אלוף ראלי, לא? פאסונן.

יש לי קטע כזה עם שמות. עברתי, למשל, על רשימת המוזמנים לאירוע הזה. יש פה כמה עם פוטנציאל. אבל אנשים עם שם כמו, נגיד, אלי פנגס - מה כבר אפשר לעשות עם שם כזה? מקסימום להיות מקום רביעי באליפות יוון בבאולינג. וגם זה רק אולי.

אבל הפנגס הזה לא יווני. הוא מהישראלים. הם קבוצת העיתונאים הכי גדולה כאן: חמישה. כנראה שסקודה זאת חתיכת מעצמה בישראל. כשירדתי מההר ברכבל ישבתי עם כמה מהם באותו הקרון. כל הדרך הם צעקו אחד על השני, אז ישבתי בפינה ושתקתי. היה שם אחד עם אפרו מתולתל בגודל של הגוש המזרחי. זוועה. הוא כל הזמן שם רגליים על המושב שמולו ודיבר על אלכוהול, וכל מה שיכולתי להבין מהצעקות שלו היה "דרינק אנד דרייב, דרינק אנד דרייב". אני מקווה שלא נתנו לו לגעת באוקטביה 4x4, ועוד על קרח. שייסה.

מסכן אמין, שהיה צריך להתמודד עם אנשים כאלה בהדרכת הנהיגה. תראי לי איך כתבת? לא, שכחת את ה"ר". קוראים לו ארמין. ארמין שוורץ. גם הוא עובד אצלי. הוא הנהג הראשי שלי. זה עוד פעם הפטיש הזה שיש לי עם השמות: שמתי לב שארמין לא מבטא את ה"ר" בשם שלו. אם תשאלי אותו איך קוראים לו, הוא יגיד לך "אמין שוורץ". אבל את תהיי חכמה ותכתבי ארמין. הוא יעריך אותך.

2. המארחת/ דומיניקה

לחייך. תזכרי כל הזמן לחייך, אני אומרת לעצמי. כל אחד מעיתונאי הרכב הזקנים האלה שניגש אלייך - פשוט תחייכי אליו. תפתחי את הז'קט של שקודה בתנועה חלקה ובלתי מורגשת של הידיים, ותניחי אותן על המותניים הצרים בתנוחה שמבליטה קצת את החזה הרענן שלך. זה כבר יוציא אותם מאיפוס. הם ישכחו מה באו לבקש ותוכלי לחזור לקרוא על הספה בלובי.

החטיארים כאן אומרים כל הזמן סקודה, וזה מעצבן אותי. צריך להגיד שקודה. S עם צ'ופצ'יק כזה מעליה מבטאים כ"ש". שקודה. מה כל כך קשה? ש-קודה. דווקא היה אחד שכן יצא לו "שקודה" כמה פעמים. הוא אפילו השתדל להקפיד על ההגייה הנכונה אחרי שסיפרתי לו שאני סטודנטית לספרות בפראג, ושזה משגע אותי שמעוותים לי את השפה. ואז הוא אמר שהדבר הכי קרוב מבחינתו לספרות צ'כית זה צ'כוב. דביל. הוא גם נראה דביל עם השיער-ליפה הזה שיושב לו על הראש כמו צ'ינצ'ילה.

אני זוכרת שנבהלתי מהשיער כשהוא הגיע עם הקבוצה הישראלית. הם, אגב, הקבוצה הכי גדולה כאן. כנראה ששקודה זה שם גדול בישראל. רק חבל שאין להם סקי. מסכנים. אף פעם לא פגשתי מישהו שלא יודע לעשות סקי. זה סוג של נכות, לא?

משום מה, הבחור הזה לא קלט שעוד רגע נופלות לי הפטמות מרוב קור. הוא התעקש להישאר בחוץ ולספר לי שהוא נשלח לכאן מטעם איזשהו מגזין גברים. כששאלתי אותו מה הקשר בין פורנו לשקודה, הוא הסביר לי שזה ממש לא מגזין פורנו והציע לי להשתתף במין מדור כזה אצלם, שנקרא "הבת של השכן". אמרתי לו "אולי" עם החיוך הזה שלי, ונכנסתי למסעדה כדי להפשיר.

אותי ואת שתי המארחות הצ'כיות הנוספות הושיבו בשולחן ארוחת הערב עם יאני ויאנה, שני הנהגים מפינלנד. כשניגשתי לשולחן והורדתי את המעיל האפור-ירוק של סקודה-מוטורספורט, העיניים שלהם נתקעו לי על החזה. וזה טוב, כי אחד מהם דווקא חמוד כזה, גבוה, עם עיניים כחולות. ושמעתי שהוא מצוין בסקי. אני מקווה שהוא זה שקוראים לו פאסונן. נשמע טוב, "דומיניקה פאסונן".

3. הנהג/ ארמין שוורץ

תעזוב את הגז, דפקט! כמה פעמים צריך להסביר לבנאדם שעל קרח מתקנים החלקה בירידה עם היגוי יתר, אבל בלי גז? זאת כבר הפעם החמישית שאני מסביר לו שגז מפרפר את הגלגלים ושהם פשוט מחליקים במורד הגבעה ומוציאים את האוטו מהקו. מזל שאני לא צריך לסדר אחריו את הקונוסים בכל פעם שהוא דורס אותם.

האמת היא שלא הייתי מתפלא אם כן היו נותנים לי לסדר פה את הקונוסים שהאינוולידים-נכי-ההגה האלה מכסחים כאן על ימין ועל שמאל. הרי מה זה משנה, כבר העמידו אותי - אמין שוורץ, נהג ראלי ברמה עולמית - כאן בחוץ כמו כלב. הטמפרטורה מתחת לאפס ואפילו כפפות לא נתנו לי. כשחתמתי על חוזה עם סקודה-מוטורספורט לא סיפרו לי שאני אצטרך לעשות בייביסיטר על חבורת מטומטמים בקור כלבים.

ומה שהכי משגע אותי זה שיש פה אנשים שאפילו לא יודעים מי אני. מילא לא מכירים את מרטין מוהל-משהו, מנהל הקבוצה, אבל ככה להתעלם מאמין שוורץ? אמנם לא אלוף עולם, אבל יש לי בבגז' כמה תארים מכובדים. לא רק זה, אני גם הנהג הראשי - היחיד שיש לו מכונית משלו ויודע לנהוג בכל תוואי - אז איך זה שיש כאן קבוצה קטנה שאפילו לא טרחה לראיין אותי?

אני לא יכול להעיד על זה ממקור ראשון, אבל נראה לי שהסיבה לכך היא שיש פה עיתונאים שאף אחד לא יודע למה הם כאן. יש פה, למשל, אחד שהוא עורך-אחראי של מגזין גיאוגרפי. מה לו ולמכוניות ראלי? ואם זה מפתיע, אז מה תגידו על העובדה שיש פה גם עורך עיתון של חיות מחמד? ויש גם את הדפקט, זה שהרס עכשיו קשת שלמה של עשרה קונוסים.

אני זוכר את האפרו הבלונדיני המכוער שלו עוד מסעודת קבלת הפנים: אני ומרטין מיצנמאכר, או איך שלא קוראים לו, עומדים במרכז הלובי ומתקתקים עם מזלג בעדינות על כוסות השמפניה - ורק באמצע המשפט הרביעי של מרטין נזכרה הרעמה להתרומם מעמדת הסוני-פלייסטיישן 2 ולכבד אותנו בנוכחותה. אני מוכן להישבע שכשנאמתי אל האורחים, הדפקט פנה למישהו לידו ושאל מי אני. אז בשביל מה בכלל באת? אתה אפילו לא יודע לנהוג. למה לא תקעו פה את אחד הפינים בשביל להדריך אותך?

אני הכי ותיק, עומד כמו פינגווין על הקרח וצורח, והצעירים עושים חיים בסקי. יופי. שג'אני וג'נה יטחנו קצת צעירות, מה יש? אולי גם הצרפתי החדש, למרות שגם הוא לא להיט על קרח ויצא לו להרוג כמה קונוסים בסללום. מעניין אם הוא יודע לבשל.

4. המלצרית/ היידי אוברשלופן

הייתי יורה בכולכם. הייתי מכניסה בכל אחד ואחד מכם כדור מהלוגר של סבא שלי, כי זה מה שמגיע לכם. לפי התוכנית שלו, אני הייתי אמורה להיות הבעלים של המלון הזה ואתם הייתם אמורים להיות כוח עבודה זול שמשרת אותי. אבל לא. עכשיו אני זאת שצריכה להתרוצץ ביניכם ולהגיש לכם משקאות, מתזזת כמו פורפרה בתלבושת אוסטרית מסורתית עם החצאית המגוחכת והכובע הדפוק.

מי שמתזז אותי הכי הרבה זה אחד עם המון שיער. מאז שהוא קלט שעל אלכוהול כבד צריך לשלם, הוא לא מפסיק לשגע אותי עם כוסות של יין לבן - שעליהן סקודה משלמים. כבר 200 פעם הלכתי וחזרתי מהבר לפלייסטיישן שהוא תקוע עליו. יש לו קטע כזה לדחוף את התלתלים היבשים שלו מאחורי האוזניים לפני תחילת המשחק, כדי שלא יפריעו לו לראות. כמו איזה פודל. סבא היה מקצץ אותו עם מספרי כבשים.

איש גדול היה סבא שלי - מפקד חיל המשמר של קן הנשרים. אם הוא רק היה עומד בפני החרמנות ולא מוהל את הגנים שלו באלה שהוציאו אותי שמנה ומכוערת, אולי דברים היו נראים אחרת. אם רק היה עוקב אחרי כל פרטי התוכנית הייתי נראית עכשיו כמו דומיניקה, הבלונדה הגבוהה עם המעיל המגניב בצבעים של סקודה. הייתי ככה פותחת אותו עם הידיים, מניחה אותן על המותניים ומבליטה את החזה. ואז כל החארות כאן היו מתייחסים אלי אחרת. אולי אפילו אחד הפינים היה נדלק עלי. הלוואי שזה יהיה פאסונן. יש לו שם מגניב כזה.

אם אני באמת אשלוף כאן את הלוגר של סבא, הוא יהיה היחיד שלא יקבל כדור. במקום זה אני אדפוק שניים בדומיניקה. או שאולי דווקא באחד הישראלים. יש יותר מדי מהם פה. ההוא עם השיער מקבל אחד אקסטרה.

5. העיתונאי/ אלי פנגס

שדה התעופה אינסברוק, איזה חיוך. צהריים טובים, אוסטריה. האמת היא שהחיוך צ'כי וגם החזה הרענן צ'כי, אבל אנחנו באוסטריה. אחר כך אני אגלה שקוראים לה דומיניקה, סטודנטית מפראג, ושכנראה יש לה בעיה עם האות S כי היא כל הזמן אומרת שקודה.

דומיניקה לא באה איתנו במיניבוס, שנהג בו אוסטרי שיכור בן 60 ששמע האוס גרמני בפול ווליום. היא נכנסה באלגנטיות לסקודה פאביה SR שצבועה באדום-ירוק-לבן הזה של סקודה-מוטורספורט. 20 דקות אחר כך, היא והחיוך שלה חיכו לנו בכניסה למלון. קינדל אלפיין הוטל. תפסתי איתה שיחה. היה שם כל כך קר שיכולתי לראות את הפטמות שלה קופאות דרך הסוודר.

במלון, חוץ מחבורת זקנים שסקרו את היסטוריית הספורט המוטורי אחד באוזני השני על ספות עור, היתה גם עמדת סוני פלייסטיישן 2 עם משחק נהיגת ראלי. וכשאני אומר "עמדה" אני מתכוון למושב ריקארו ספורטיבי, הגה, דוושות, טלוויזיה 29 אינץ' שיושבת חצי מטר מהפרצוף, והכל עטוף בקשת התהפכות. "שלום, אני אלי, וכנראה שנבלה הרבה שעות יחד ביומיים הקרובים", אמרתי לעמדה.

בערב, אחרי לפחות שעה וחצי של משחקים, פתאום שמעתי מעל הוראות הנווט שבמכונית נקישה עדינה ומהדהדת של מזלגות בכוסות שמפניה. לא היה מצב בעולם שאני קם עכשיו, באמצע הסטייג' השני של מונטה קרלו, ומקשיב לנאומים של אנשי המכירות של סקודה, אבל לפחות הנמכתי את הווליום.

אחרי שסיימתי (שיפור בזמנים של 4.16 שניות!), קמתי וראיתי שני אנשים עומדים מול הקהל. שאלתי מישהו שעמד לידי מי שני הליצנים האלה. הוא אמר שלאחד קוראים מרטין סקורסזה, או משהו כזה, והוא מנהל הקבוצה של סקודה. כשהשני, הקטן, התחיל לדבר, אמרו לי שקוראים לו אמין שוורץ. איזה מין שם זה אמין? מה הוא, ערבי? אה, ארמין. עם ר'. אז למה הוא לא מבטא אותה? הוא, אגב, נהג ראלי ברמה עולמית: מנצח ראלי קטלוניה 91', ראלי בריטניה 96', אלוף אירופה בראלי לשנת 96' והנהג המוביל של סקודה.

עכשיו הם הציגו שלושה נהגים חדשים: אלכסנדר, יאני ויאנה. שם המשפחה של אחד מהם הוא פאסונן. תזכרו טוב-טוב את השם, כי נראה לי שהוא הולך להיות אלוף בשנים הקרובות. משם המשכנו לארוחת ערב שבסופה הונחה בפני צלחת עם שטרודל שביצע שחייה אמנותית בבריכה של וניל. מי אמר שאשכנזים לא יודעים לבשל.

על קיבה מלאה המשכתי לשפר זמנים בנהיגה וירטואלית. כשהתחיל לשעמם לי, הוספתי את אלמנט האלכוהול והזמנתי ערימות של כוסות יין לבן מאיזה מלצרית בלבוש מסורתי מגוחך שעשתה לי פרצופים. מה יש גברת, תעבדי קצת. למה איפה היה סבא שלך במלחמת העולם השנייה? וואלה, היה לו לוגר? עדיין יש לך אותו? לא תודה, נראה לי ששתיתי מספיק. אפילו שזה בחינם.

עם ההנג-אובר של הבוקר שאחרי יצאתי להדרכת נהיגה על קרח. עמד שם השוורץ הזה וצרח עלי לעזוב את הגז. לא רוצה לעזוב את הגז. הפאביה RS הזאת כל כך מגניבה, אז שתצרח קצת גם היא. אני לא יודע של מי היה הרעיון לבנות מיני-ספורטיבית עם מנוע דיזל, אבל זה עובד.

כשעברתי לאוקטביה קומבי 4X4 כבר לא שמעתי את הצרחות של ארמין. החלון היה סגור, החימום עבד בשיא העוצמה, ואני הייתי תקוע עם הראש במסך ה- LCD הענקי שלא היה לי זמן להתעסק עם כל הפונקציות המגניבות שלו. בטח קראתם כבר 200 פעם שסקודה, תחת המטרייה של פולקסווגן, זה לא מה שהיה פעם. אז הנה הפעם ה-201: סקודה זה לא מה שהיה פעם. האוקטביה היא תענוג אירופי מפנק ברמת הפאסאט וצפונה.

כששמעתי משהו דופק מתחת לאוטו, הרמתי את העיניים וגיליתי שרצחתי כמה קונוסים.

ארמין שוורץ היה אדום כמו המעיל שלו. אני לא יודע אם מרוב קור או עצבים

אפרופו קור, אחרי פרק הנהיגה המזהיר שלי (אני הרבה יותר טוב בפלייסטיישן כשאני שיכור) עלינו לקרחון שטובאי לעשות סקי. חשוב להבין שעד אותו יום, הכי קרוב שהגעתי לסקי היה נפילה חופשית כשאני מחובר לשקית ניילון בחרמון. וזה היה בגיל שבע. בגיל 29, לא זקן אך בהחלט בשל, העצמות הרבה יותר פריכות. אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת, כי דומיניקה אמרה שזה ספורט אלגנטי ואצילי.

שעתיים של אכילת שלג מאוחר יותר, יכולתי איכשהו להתחבר למילים של דומיניקה, אבל לא עד הסוף: כשהולך לך, זה אכן חינני, זורם ואצילי. אבל כשזה מתחרבן, זה כואב. מאוד. לא מצאתי שום דבר אלגנטי בלהיות מרוסק על השלג כשהטמפרטורה בסביבה היא אפס מעלות צלסיוס, ואני משום מה מזיע כמו סוס.

בסוף היום השני כבר נראיתי סביר על המחליקיים, אז החלטתי לעשות מסלול שלם באתר. הרי לא באמת עשית סקי עד שירדת הר בגלישה. באחד הקטעים התלולים יותר, כשהכל החל לצאת משליטה, נזכרתי שאתמול חיפשו כאן רופא באופן דחוף: הדבילים לא מחזיקים צוות כוננות רפואי מלא על הר שמייצר תריסר קורבנות ביום. אז החלטתי - לפני שאני מגיע למהירות על-קולית ונהרג בהתרסקות - להפיל את עצמי באופן יזום על השלג, לפרוש ידיים ורגליים כדי להגדיל את שטח הפנים לחיכוך, ולקוות לטוב.

עצרתי אחרי 80 מטר עם שלג אפילו בחריץ של התחת. הכובע שלי נשאר איפשהו במעלה המסלול. טוב, נו, אז שיהיה בלי כובע. עם כל הקור והלחות שיש כאן, השיער שלי נראה פשוט מצוין.

היידי

מתוך גליון מס' 43