חצי תאוותנו

שני האלבומים האחרונים של אואזיס, "עומד על כתפי ענקים" (2000) ו"היט'ן כמיסטרי" (2002), היו מרגיזים. זה לא רק שהם חסרו תנופה יצירתית, או סבלו מהיעדר דמיון, או שהם לא השתוו לשני הראשונים, אלא שהם לא הכילו ולו שיר אחד שבאמת ישתווה להמנונים של תחילת הדרך (ועזבו אתכם מ-"Stop Crying Your Heart out"). קשה להבין מה גרם ליוצר כה כריזמטי כמו נואל גאלאגר לאבד את זה. זה קרה לרבים אחרים לפניו. לסטונס, למשל. אבל אלו, גם בתקופות הכי חשוכות שלהם, היו מצליחים להוציא תחת ידם מספיק פנינים כדי להריץ סיבוב הופעות מנצח. אואזיס, לעומתם, נראו מיובשים שני רגעים וחצי אחרי שכבשו את העולם. הייתי בטוח שנואל מספיק מודע לעצמו כדי להימנע מכך. זה לא קרה.

גרסת הקואופטציה סוברת כי הנפילה של אואזיס החלה שעה שנואל הוזמן עם מנהל חברת התקליטים, "קריאיישן", אלן מקגי, לאירוע של טוני בלייר. מנסיך עצמאי, כך גורסת התיזה, איבד הרוקר המנצ'סטרי את יצר המרדנות בעל אוריינטציית הוורקינג קלאס שלו והפך לחיקוי חיוור של עצמו. גרסה אחרת רומזת כי השפעתם המזיקה של הקוקאין מהסשנים של "היה כאן עכשיו" הותירו נזק תמידי. אחרים מטילים את האשמה על הכסף הגדול, ארמון השמפיין סופרנובה, היגאורים, היאכטות, ועל השחצנות הגאלגרית שפעלה כבומרנג. יכול להיות גם שהגבולות הצרים של המנוני הרוק עשו לאואזיס את אותו הנאחס שעשו לאלטון. יש גם שסוברים כי ברגע שרובי וויליאמס החל לשיר שירים סטייל אואזיס, הכל נגמר. תהיה הסיבה אשר תהיה, המצב נראה אז נואש. מה גם שעל רקע השינויים התכופים בהרכב והיחסים הלא פשוטים בין האחים, לא האמנתי שאואזיס יוכלו לשקם את עצמם.

oasis אואזיס (עטיפת האלבום)

האלבום החדש, "Don’t Believe The Truth", מראה שאואזיס עברו חצי תהליך שיקום. זה לא שהחדש מדגדג את הרמה של שני הראשונים, אבל יש בו מעין התחלה חדשה. מוקדם עדיין להצביע לאן תוביל מתיחת הפנים, אבל לראשונה זה שנים אואזיס מצליחים לעשות את הבלתי ייאמן: הם נשמעים אנושיים - לפחות בכמה שירים. הכיוון הוא עדיין רוק אנגלי לדורותיו על ציר הביטלס, המי, הסקס פיסטולס, הפייסס ואחרים, אבל ההשפעות והגניבות פחות ברורים מאליהן.

הקול החזק והמוגבל של ליאם, ובעיקר ההבעה, לא השתנו, אבל אואזיס יצאו מהרעיון של המנונים בקילו והלכו בכמה מקומות על טקסטורות של סאונד. הם מגישים שירים עם נופים מוזיקליים רעננים, נגינה טובה, כמה שירות מעניינות ומהלכי אקורדים מפתיעים. המתופף באלבום הוא זאק סטארקי, בנו של רינגו, שכבר ניגן בעבר עם החבר'ה מלד זפלין, והוא עושה עבודה נהדרת. זה לא תמיד הולך להם, אבל כשזה קורה, זה יופי, ומראה שאואזיס, עם עוד קצת פוש בלחנים, עשויים לחזור עם עוד תקליט גדול.

מספר הכותבים בלהקה גדל לאין שיעור. אם בעבר נואל שלט ללא עוררין כדיקטטור, כיום זו יותר דמוקרטיה בעלת מנהיג אחד. כל חברי הלהקה משתתפים בכתיבה: נואל (5 שירים), ליאם (3 שירים), הבסיסט אנדי בל (שני שירים) והגיטריסט ארצ'ר (שיר אחד). הקומוניקט שנלווה לדיסק מציג ציטוט של נואל שמסביר את תחושתו: "אם לפני 12 שנים, מישהו היה אומר לי שאני אהיה בלהקה עם אח שלי ושני 'אוכלי גזר', שלא סובלים כדורגל, הייתי אומר שילך להזדיין, אני לא מצטרף לבי ג'יז". קשה להסביר מדוע נואל וויתר על תפקידו ככותב השירים, אלא אם כיום קשה לו בשלוש שנים לעשות את מה שפעם עשה באחר-צהריים אחד עצל.

החצי הטוב

יש באלבום חמישה שירים טובים: הראשון, "Turn Up The Sun", מייסודו של אנדי בל, מציג רצף אקורדים מושך עם עיבוד גדול ופוגע. הלחן לא גדול, אבל מספיק יעיל כדי לגרום לשיר להישמע כמו הבטחה גדולה להמשך. "The Importance of Being Idle”, שיר סיקסטיזי עם ריבוי של אקורדי שבע, שמדגישים את הבלוז ואת המיוזיק הול, ומעלה הדים מ"אחר-צהריים עצל" של הקינקס, (לא שהוא משתווה בלחן ובביצוע לזה האחרון הגאוני). "Part Of The Queue" מזכיר בנגינה את "Breaking The Girl" של הצ'ילי פפרז, ונשמע כמו שיר שגרהאם גולדמן הנהדר מ-10CC יכול היה לכתוב להוליז. זהו ללא ספק השיר הכי טוב של אואזיס מאז "יו נו וואט איי מין" מ"היה כאן עכשיו". לא פחות מסעיר הוא השיר החותם את התקליט "Let There Be Love", בו סטארקי מנגן בדיוק כמו אביו, ונואל מזכיר שבכל הנוגע להלחנה - הוא למד משהו מלנון. השיר מורכב משלושה חלקים מאוד יפים, ונואל מגיש את השירה הכי נוגעת שלו מאז "אל תביט אחורה בזעם". פול "סטרנג'" בוי, מנגן פסנתר ומלוטרון אלוהי במצלול נהדר.

מנגד, יש גם רגעים לא קלים. כמו “Mucky Fingers", בו הם מנגנים כמו הוולווט אנדרגראונד ב"מחכה לאיש שלי" - רק ללא תמליל גאוני כמו ההוא של לו ריד. גם "Lyla", הסינגל הראשון מרגיש מיותר לגמרי. ויש עוד, אבל למה להיכנס לזוטות.

התחלה חדשה, אמרנו? אולי. חצי אלבום טוב בימינו זה לא דבר שהולך ברגל. מצד שני, מי שמחפש אלבום מגניב לגמרי, והוא בכיוון של פופ בריטי לדורותיו, יכול לוותר על האלבום הזה וללכת על ההוצאה המחודשת של "Out Of The Blue" של אי.אל.או. ג'ף לין בשיאו יעניק לכם את כל מה שאואזיס רק יכולים לחלום עליו.

גם אם נלך על תחזית אופטימית, אואזיס כבר לא יהיו הלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם מאז הביטלס. הם יחזרו לפרופורציה המתאימה ליכולות שלהם, וזה טוב בשבילם. אואזיס הופיעו ברגע חשוב בשנות ה-90, במהלכן הביאו את הרוקנ'רול לקהלי מיינסטרים, עוררו עניין תקשורתי רב, תיעדו קריקטורות של מרדנות ותאווה, ושיחקו בחיים. הילדים שראו את נואל חשבו שרוקנ'רול זה הדבר הכי מגניב בעולם, ושעדיף לחלום לרגע על גדולה מלתפוס עבודה בשטיפת מכוניות. וזה כשלעצמו, המהות של הרוקנ'רול מלכתחילה.