שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פסטיבל ירושלים: רק ארבעה פיצ'רים ישראליים

    פרסום ראשון: רק ארבעה סרטים עלילתיים ישראליים חדשים יוקרנו השנה בירושלים. וגם: האיימקס עשוי לשנות את פני הקולנוע - אם רק יתחילו לעשות בו סרטים טובים. ולרגל שבוע הגאווה, קבלו את הסרט הכי גיי פרנדלי עכשיו בקולנוע

    בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה התמודדו 14 סרטים ישראליים על פרס וולג'ין. שניים מהם, "אור" ו"עטאש", חלקו את הפרס הראשון. אחרי שנת השיא של 2004 – כשבפסטיבל נחשפו, בין השאר, "מדורת השבט", "האושפיזין", "אהבה קולומביאנית" ו"הכלה הסורית", שהפכו גם ללהיטים אצל הקהל המקומי – מגיעה עכשיו שנה מאוד רזה.

     

    ל"סינמסקופ" נודע שבימים אלה נסגרת תוכניית פסטיבל ירושלים 2005 והיא מכילה בסך הכל ארבעה סרטים עלילתיים ישראליים חדשים. גם אם יצטרף אליהם ברגע האחרון סרט נוסף, אפילו שניים, זו תהיה כמות מאכזבת בהשוואה לשנה שעברה ולשנה שקדמה לה (בה הוצגו שבעה סרטים). עם זאת, ארבעה סרטים הם פחות או יותר הממוצע שאיפיין את פרס וולג'ין מאז 1997. (התחרות, השניה בחשיבותה לקולנוע המקומי אחרי פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, תתקיים השנה בפעם ה-16).

     

    ארבעת הסרטים שכבר הבטיחו את מקומם בתחרות וולג'ין הם: "ג'נאם ג'נאם", סרטו החדש של חיים בוזגלו (שסרטו הקודם "דיסטורשן" הוצג בפסטיבל לפני שנה, ומציג בימים אלה בבתי הקולנוע); "קרוב לבית", סרטן של וידי בילו ודליה הגר (הגר ביימה בעבר את סרט ההתגברות החינני והלא מוערך דיו "קיץ אצל אריקה"); "איזה מקום נפלא" של איל חלפון ("קרקס פלסטינה"); ו"מוכרחים להיות שמח" של ג'ולי שלז ("עפולה אקספרס"). סרטה של שלז מסומן כרגע כפייבוריט לזכייה.

     

    למרות הכמות הזעומה, יש לציין שלפחות על פי שמות היוצרים מדובר בתחרות מסקרנת ומאוזנת למדי: שני סרטים של יוצרות נשים, שניים של גברים; שניים שצולמו בווידיאו ("ג'נאם ג'נאם" ו"קרוב לבית"), שניים בפילם; שני סרטים שעוסקים בעובדים זרים ("ג'נאם ג'נאם" ו"איזה מקום נפלא") וכן שני סרטים של יוצרים שכבר זכו בעבר בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (חלפון ושלז). כל הסרטים הופקו בהשתתפות קרן הקולנוע הישראלי.

     

    פסטיבל הקולנוע ה-22 בירושלים ייפתח ב-7.7. כפי שפורס לראשונה ב"סינמסקופ" סרט הפתיחה יהיה "מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג, שיוקרן על מסך ענק בבריכת הסולטן, יום לפני בכורתו הרשמית בבתי הקולנוע בארץ.

     

    • הקטע הנ"ל התקבל אחרי ירידת העיתון לדפוס ומופיע כאן בלעדית.

     

    גדול עליהם

     

    המדור השבוע מגיע אליכם ישירות מאילת (סיפור ארוך, אל תשאלו). ומה יש לעשות באילת למי שהוא חרד חופים ושוחר סרטים? ללכת לאיימקס. פירמידת הפחד הכחולה שנבטה בלב העיר - כמה קל לדמיין את אחד המטוסים מפספס את מסלול הנחיתה בשדה התעופה הסמוך וקוטם לבניין הזה את שפיצו - והיא היכל קולנוע מרשים. האיימקס הוא שידוך מושלם עבור העיר הזאת: לא יותר מאטרקציה תיירותית קרנבלית שעוזרת לשעה קלה להימלט מהחום לתוך אולם ממוזג (סרטי איימקס נמשכים בממוצע 45 דקות, ועולים 55 ש"ח. מחיר מופקע אם מחשבים לפי דקות, אך מציאה של ממש אם מחשבים על פי אינצ'ים של גודל מסך).

     

    "איימקס" היא חברה קנדית שמנסה לקדם את תעשיית הסרטים למסכי ענק. תחילה מצאתם אותם רק במוזיאונים ובפארקי מדע, בעשר השנים האחרונות משתלבים מסכי האיימקס גם במולטיפלקסים. לעיתים, כמו באילת, הם פשוט עומדים בזכות עצמם. יש משהו במצב שבו שרוי האיימקס שמזכיר את הימים הראשונים של הקולנוע בסוף המאה ה-19. גם אז ראו בו לא יותר מטכנולוגיה וולגרית שנידונה להיכלא בקרנבלים ובקרקסים. לקח לקולנוע שנים לעבור מאטרקציה של גני שעשועים למעמד של אמנות. האיימקס, מצד אחד, מחזיר את הקולנוע לאחור ומתעסק בסרטי גימיק ולא באמנות או עלילה. מצד שני, מדובר בטכנולוגיה עם פוטנציאל כה מרהיב שצריך רק לחכות שיקום איש החזון ויהפוך את המדיום הזה מקוריוז למשהו בעל ערך.

     

    יש דיבורים על זה שג'יימס קמרון (שביים סרט תיעודי לאיימקס המתעד בתלת ממד צלילה אל הטיטאניק האמיתית) יעשה משהו עלילתי. וגם רוברט זמקיס ופיטר ג'קסון חושבים על זה. בינתיים באמריקה יותר ויותר סרטים מופצים במקביל גם בבתי קולנוע רגילים וגם בגירסאות איימקס (ולא כמו שעושים בסינמה סיטי, שם מקרינים כעת על מסך הסינמקס את "בן ערובה" בגרסת ה-35 מ"מ שלא ממלאת את המסך המלא). "אפולו 13" (שיצא מחדש בגירסת איימקס) ו"רכבת לקוטב" (שעובד לגירסת תלת ממד) הצליחו היטב על מסכי הענק ובסתיו הקרוב יוקרן באמריקה גם "הארי פוטר וגביע האש" על מסכי איימקס במקביל להקרנתו בבתי קולנוע רגילים. ובארץ? כלום. אותם סרטי פעלולים משעממים וישנים, רובם בני חמש שנים ויותר.

     

    ראיתם אחד, ראיתם את כולם. החל ב"החייזרים באים" האיום והנורא, דרך "טי רקס" המייגע ועד "מקסימום אנימציה" המקושקש (אך בעל הרגעים חביבים) - הכל נראה כמו סרטי הדגמה של הפוטנציאל של האיימקס ולא המנה העיקרית עצמה. נכון, הסאונד נפלא, המסך מרהיב ותחושת התלת ממד מהפנטת. כל זה מחזיק עשר דקות של התפעלות. ואז מתחיל שעמום גדול. מה שבאמת מדהים באיימקס זאת ההבנה שגם סרט שנמשך 45 דקות יכול להיות ארוך מדי. מעניין כמה זמן יחזיק מעמד האיימקס באילת, לפני שיבינו שם שלא מדובר ברכבת הרים בלונה פארק, אלא בעתיד הקולנוע, שלא יזוז לשום מקום עד שלא ייקחו אותו ברצינות, כאמנות של ממש.

     

    חלוצי הקרנת המסך הענק בארץ הם אנשי סינמה סיטי והסינמקס שלהם (גירסה מתחרה לאיימקס ומעט שונה בפורמט). באחרונה הודיע יורם גלובוס שחברת ג.ג תקים מסך איימקס בראשון לציון כחלק ממולטיפלקס קולנועי חדש וענק. אבל מצאי הסרטים באילת, והעובדה שבסינמה סיטי לא הוצג סרט סינמקס חדש כבר למעלה משנה, צריכים להדאיג את גלובוס. צרפו לכך את העובדה שבגלל גודל המסך, בלתי אפשרי להקרין כתוביות תרגום על הסרט והסרטים חייבים לעבור דיבוב לעברית, ותגלו שיש כאן בעיה.

     

    ומה קורה בסינמקס? אחרי שהקרינו שם את "אוורסט" ואת גרסת המסך הגדול של "מלך האריות", נדמה שהסינמקס חדל מלתפקד. סרטים חדשים לא הוצגו בו. במרץ 2004 שאלתי את אילנית אדרי, מנהלת ההפצה של יונייטד קינג, אילו סרטים עתידיים מתוכננים לסינמקס. היא ענתה במייל ש"Ghosts of the Abyss" של ג'יימס קמרון מתוכנן, אחרי שאולם הסינמקס יותאם להקרנה תלת ממדית (ראיתי את הסרט בחו"ל, מאכזב מאוד); "Stomp", סרט מוסיקלי המתעד הופעה של להקת המחול הניו יורקית שהיוותה השראה ל"מיומנה"; "מסאי", סרט על שבט לוחמים אפריקאי; ו"בראשית", סרט טבע על בריאת העולם. כל זה, כאמור, תוכנן לפני שנה ושלושה חודשים, ומאז לא קרה כלום. ניסיתי להבין השבוע שוב מה מתוכנן בסינמקס, אך עד מועד סגירת המדור לא התקבלה תגובה.

     

    קוויר איי

     

    יש משהו מרתק בלנסות לזהות את האישיות של האדם שחתום על סרט, גם כשהוא מייצר משהו לחלוטין נוסחתי ולכאורה בלתי אישי. האם אותו סרט שיבוים בהוליווד על ידי במאי יהודי, או במאית אשה, או במאי שחור, או במאי הומו ייראה אותו דבר, או שיהיה אפשר להבחין ברגישויות הייחודיות של הבמאי, גם כשהוא בסך הכל שכיר של אולפן רב עוצמה? קחו למשל את אדם שנקמן, אולי הבמאי ההומו המוצהר הכי קופתי כרגע באמריקה. שנקמן, רקדן וכוריאוגרף במקור, מצטרף לסידרה של יוצרים גייז שהפכו מ"במאים של רקדנים" ל"במאים של שחקניות". אמיל ארדולינו (שמת מאיידס) ועבר מ"ריקוד מושחת" ל"האחיות בלוז" הוא דוגמה לכך. הרברט רוס, שעבר מ"נקודת מפנה" ל"גברים בצד" הוא דוגמה נוספת. שנקמן הפך את ג'ניפר לופז לדיווה ב"מארגנת החתונות", ואת קווין לטיפה לגיי אייקון ב"מפרקים את הבית". ועכשיו הוא הפך את וין דיזל משרירן לעקרת בית ב"גבר מי שמטפלת".

     

    העיסוק רב הקריצות של שנקמן בהיפוכי תפקידי ג'נדר הופך אותו לבמאי מסקרן ושנון, אבל גם למישהו נטול חתרנות. למעשה שנקמן הוא עכשיו הבמאי הכי מיושן בעיר. הוא מביים סרטים כאילו הוא חי בשנות ה-50, עמוק בארון, כשהוא מדחיק את חייו ומייצר לדיסני סרטים מפויסים לכל המשפחה. מה שכן, שנקמן הוא סנטימנטליסט חסר תקנה, ומפגני הקיטש שלו חפים מציניות. רוברט לוקטיק מוחצן ממנו בהרבה. לוקטיק זכה להצלחה עם "לא רק בלונדינית", אולי הסרט הכי ורוד בהיסטוריה העכשווית של הוליווד. הייתם מצפים שסרטו האחרון, "חותנת בהפרעה", יהיה גם משהו מעולמו של דיסני - כולו מודחק בארון ונעים לכל המשפחה. דמיינתם עוד "מפרקים את הבית", קיבלתם את "כלוב העליזים". הסרט הזה, למרות שהוא עוסק באהבה הטרוסקסואלית, מלא קריצות מחוץ לארון. מדובר במלחמת דיוות ודרמה קווינס. ג'ניפר לופז, דיווה בהתהוות, נגד ג'יין פונדה, דיווה בגמלאות. כטוויסט אנחנו מקבלים בתפקיד שוברת השוויון גם את איליין סטריץ', גיי אייקון נערצת מברודווי, בהופעה קולנועית נדירה ובלבוש בוצ'י. כשהסרט לא עוסק בעלילה הומואית, אלא רק מכיל קריצות - שסטרייט לא אמור להבין - הוא זוכה לתואר "גיי פרנדלי". או סרט בנות. והסרט הזה לא רק שנון ומשעשע, הוא גם עליז להפליא.

     

    yraveh@cinemascope.co.il

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חותנת בהפרעה. קריצות מחוץ לארון
    האיימקס באילת. ראית אחד, ראית את כולם
    לאתר ההטבות
    מומלצים