שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מבית המטבחיים באהבה

    "ניפ/טאק" מתבררת כבידור משובח שקשה לוותר עליו, וגיל ריבה אורז גם סיפורים טובים במלאכותיות מרדדת. רענן שקד צפה

     

    "ניפ/טאק", ערוץ 2, 22:45

     

    לא יודע לגביכם, אבל גם כאשר "ניפ/טאק" מפעילה על צופיה אסתטיקת בית-מטבחיים מדממת שכמו נועדה לבחון את עמידותם – האם הם ראויים לסידרה, האם היא ראויה להם – אני עדיין מתקשה להתעלם ממנה. הסידרה הארורה עושה משהו נכון.

     

    למקרה שלא הבחנתם, ישראל – לפחות גוש דן – הולכת והופכת לסוג של מיאמי; החום, הפשע, ההתנגשויות הרותחות בין אנשים, החופים, המכוניות המוגזמות, חוסר הטעם, המשופצות בהמוניהן. זה הופך את הכירורגיה הפלסטית היקרה לכוכבת פתאומית כאן, ואת הרשלנות הפלסטית – מהסוג שהרג השבוע ישראלית – לאקטואלית מתמיד.

     

    "ניפ/טאק" – רחוקה ומיאמית ככל שתהיה – כמו מאיירת את הקיץ התל-אביבי הקרוב מקרוב: יותר ויותר ישראלים ואשתם יגיעו לשולחנות המדממים האלה, חלקם ייצאו בשלום, אחרים יגמרו בעיתון. קשה להתעלם מהאופן היעיל כל כך שבו מותחת "ניפ/טאק" מדי פרק את הדילמה האתית-מוסרית-חברתית שסביב הניתוחים האלה עד הקצה. למשל בפרק אתמול: האם לנתח מאני-דפרסיבית שמנה עם בעיית דימוי עצמי קשה ולקחת סיכון שתתאבד, או להפקיר אותה לגורלה, לסרב לנתח, ולקחת סיכון שתתאבד?

     

    אין ספק כי מי שיצר את "ניפ/טאק" רוחש בוז עמוק לצרכני וספקי הכירורגיה הפלסטית. על הצרכנים הסידרה עוד חומלת, על הרופאים אין רחמים. אם הסידרה אומרת משהו, זה כי אתיקה ורגש אינם אפשריים בעולם שבו אנשים מוכנים להטיל מומים בעצמם בניסיון סיזיפי לרצות, ומאידך כי דרך הקיצור הפלסטית אל האושר היא, לעיתים, במפתיע, הדרך הקצרה ביותר. לך תבין.

     

    כמוצר טלוויזיוני, "ניפ/טאק" היא בידור מצוין, עשוי היטב, גם אם הכתיבה נוטה לקחת, מדי פעם, צלילה מרהיבה לעמק הקלישאות. הסיפור מבצע תפניות כמו פורשה אדומה – צפויות ועדיין מרהיבות – והדרמה מתרחשת לכל אורך הדרך בווליום הכי גבוה. ניואנסים? לכו חפשו באדמה או ב"עמוק באדמה". "ניפ/טאק" היא סיבוב ברכבת הרים משוכללת. האימה, הצחוק והשיחרור לסירוגין. עם כל הרצון, אני לא מצליח לוותר עליה. עדיין.

     

    "לימוזינה", ערוץ 10, 22:05

     

    לא ברור מה היה דחוף לאופיר פינס לתת וידוי אישי דווקא לגיל ריבה, אבל צריך להצטער; פינס בא לספר סיפור פרטי

    שטרם סופר – על תאונה בה היה מעורב כנער, ובה נהרגה ידידה קרובה שהיתה איתו במכונית – אבל ריבה לא ממש נתן לו לגולל אותו בדרכו, והתערב בדבריו שוב ושוב.

     

    את הסיפור הטוב הזה דחס ריבה בין שתי שכבות אוויר מוקצף – עינת ארליך ומושיק עפיה – ומכר אותו כפי שהיה מוכר קולגן, קלגון או בוטוקס: "נשלוף קלטת לוהטת ובה שיחה עם אופיר פינס על הפצע הגדול של חייו", הבטיח בחיוך לפני היציאה לפרסומות. אפילו כשהוא מצליח לשניה להיות עיתונאי, ריבה לא מסוגל להרפות את אחיזתו בספריי הקלישאות. פינס, מסיבות שלעולם לא יוודעו, בחר, אכן, לפתוח את הפצע הזה אצל ריבה, וריבה, בתמורה, כיסה לו אותו במלח וקונפטי.

     

    הפגישה עם עינת ארליך בתחילת התוכנית הדגימה שוב את הבעיה ששמה ארליך ("תמיד מתייחסים לפער הזה שבין עינת של המסך לבין עינת שבחיים", היא מקוננת. היי, אני מתקשה לבחור לאיזה משתיהן מעניין פחות להתייחס), והפגישה עם עפיה הדגימה שוב את הבעיה ששמה ריבה ("מה אתה יותר – כפרה, נשמה או עיניים?" שאל ריבה, ועפיה ענה: "נשמה", וריבה שאל: "באמת?" ועפיה ענה: "כן". מעניין לכם?).

     

    אפשר לתת לריבה קרדיט על יכולת אקראית לחלץ סיפור טוב, אבל גם כשזה קורה – פעם בירח מלא – הוא מגיש אותו נא, ארוז בוורוד ומוטבע במתק-שפתיים מלאכותי המרדד הכל לדרגת אויש. קצת חבל.

     

    • צריך להגיד:

     

    לכל מי שראה לאחרונה את הרייטינג של ערוץ 2: איפה בדיוק ראית אותו?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים