היתה רצועה?
"רצועת הניוד" היתה רצף של החלטות ממשלתיות שקבעו את הגבול העליון ואת הגבול התחתון לשער השקל מול הדולר ואח"כ מול "סל מטבעות" אולם בפועל לא היתה לכך שום השפעה ולכן לביטול הרצועה השבוע אין שום השפעה על שוק המט"ח של ישראל, אפילו לא פסיכולוגית
בשבוע שחלף פוחת השקל מול הדולר בקרוב ל-2%. הפיחות הזה ברובו תוצרת בית, והוא מוסבר בחיסול המשטר של "רצועת ניוד" לשער החליפין של השקל, שנתקיים בישראל קרוב ל-15 שנה ובוטל ביום ה', 8 ביוני 2005. אבל בהסבר של ביטול ה"רצועה" אין כל ממש. הוא מבטא בורות בכל הנוגע לתפקודה של אותה "רצועת ניוד", שהעניקה לשקל הגנה ממשלתית מפני ייסוף, ולאו דווקא מפני פיחות חריג.
מה היתה "רצועת הניוד"? היה זה רצף של החלטות ממשלתיות שקבעו את הגבול העליון ואת הגבול התחתון לשער השקל מול הדולר, ואחר-כך מול "סל מטבעות", שבו היה לדולר משקל מרכזי. באמצעות המנגנון של רצועת הניוד התחייבו הממשלות למכור דולרים כאשר פיחות מואץ של השקל ידחוף את שער הדולר (ליתר דיוק, את שערו של סל המטבעות) אל הגבול העליון, ולקנות דולרים כאשר ייסוף מואץ של השקל יפיל את הדולר אל הרצפה. בין שני קצוות, כלומר בתוך גבולותיה של רצועת הניוד, הותר לשקל להתחזק או להיחלש בהתאם לכוחות הביקוש וההיצע במסחר חופשי במטבע החוץ.
הפטנט של רצועת הניוד, הרשום על שמם של כלכלנים ישראליים, פעל כגלולת הרגעה והעניק ביטוח ממשלתי מפני זעזועי מטבע גדולים. הגבולות של רצועת הניוד חושבו לפי נוסחאות שלקחו בחשבון את הפרשי האינפלציה בין ישראל למדינות המערב, את השאיפה לרסן את האינפלציה המקומית, את יתרות המטבע ואת מאזן הכוחות בין משרד האוצר לבנק ישראל.
שני הנגידים הקודמים של בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל וד"ר דויד קליין, לחצו החל ב-1996 לביטול המשטר של רצועת הניוד. נימוקם היה מעשי: איש אינו יכול למנוע מממשלת ישראל להתערב בשוק מטבע החוץ כשהיא רק רוצה בכך, עם רצועת ניוד או בלעדיה. לשם כך די בשיחת טלפון אחת בין ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל. אז למה להכריז מראש על נקודות התערבות ולהזמין הימורים של ספקולנטים נגד הממשלה?
מול בנק ישראל נעמדו על רגליהם האחוריות שרי האוצר. הם ראו בקיומה של רצועת הניוד מכשיר חשוב לצינון ההתלהבות של בנק ישראל מהעלאת הריבית, ולחמו בחירוף נפש נגד ביטולה. שר אוצר אחד, דן מרידור, אף התפטר בקיץ 1997 מן הממשלה בגלל מה שהוא ראה (ולא בלי צדק) כקנוניה שנרקמה בין ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לבין הנגיד דאז, פרנקל, לחיסולו המעשי של משטר רצועת הניוד.
בהמשך עברה הרצועה תהפוכות רבות, לבשה ופשטה צורות. בדצמבר 2001 נסגרה עסקת חבילה לא מוצלחת בין האוצר לבנק ישראל, שלפיה נקבע הגבול התחתון של הרצועה, אחת ולתמיד, על רמה של 4.1 שקלים ליחידה של סל מטבעות, המקבילה לשער של 3.5 שקלים לדולר. הממשלה התחייבה כי תתערב בשוק מטבע החוץ כאשר יוזל הדולר מתחת לשער הנמוך הזה. לעומת זאת, הגבול העליון של הרצועה הועלה בהתמדה עד לרמה מגוחכת - 7 שקלים לדולר, שער הגבוה ב-58% ממחירו של הדולר בשוק - והפסיק לשמש פוליסת ביטוח מעשית מפני פיחות.
לביטול הרצועה אין לפיכך שום השפעה על שוק מטבע החוץ בישראל, אפילו לא פסיכולוגית. הפעם האחרונה שממשלת ישראל עשתה שימוש מעשי כלשהו במנגנון של רצועת הניוד היה בשנים 1996 ו-1997: בנק ישראל אולץ אז לקנות מהציבור מיליארדי דולרים, לא כדי למנוע פיחות, אלא כדי למנוע ייסוף חד בשקל.
גם בשנים לאחר מכן עיקר החשש מלבטול רצועת הניוד היה קשור לאפשרות של התחזקות בלתי רצויה של המטבע הישראלי, ולא לנפילתו. החשש הזה לא חלף. בשנה הבאה ישראל צריכה לממש עוד ערבויות לאשראי שקיבלה מארה"ב ולייבא ארצה מיליארדים של דולרים, רובם מיותרים. אמריקה עשויה להעניק לנו סיוע מיוחד, אף הוא בדולרים, למימון החלק הצבאי של ההתנתקות. בשווקים בארץ לא יורגש מחסור בדולר. יורגש עודף. למעשה, כבר יש עודף: ברבע הראשון של השנה נרשם עודף של חצי מיליארד דולר בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, ועודף של 17 מיליארד דולר באשראי נטו, שהמשק הישראלי מעניק לחוץ לארץ. אנחנו לא מסוגלים לבלוע את כל הדולרים הזורמים אלינו. והברז עודנו פתוח.
הריבית הוזלה, הדולר התייקר
אז מדוע בכל זאת פוחת השקל? מאותה הסיבה שבגללה נחלש האירו: בגלל השינויים בריבית.
הריבית, כלומר מחיר הכסף, הוא התמריץ העיקרי לתזוזות הכספים העצבניות ממטבע למטבע. בדיוק לפני שנה היתה הריבית של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, 1% בלבד. הריבית של הבנק המרכזי האירופי היתה 2% ושל בנק ישראל 4%. לכן כדאי להחזיק בנכסים פיננסיים הנקובים בשקלים ובאירו, ולא בדולרים.
כעת הריבית האמריקנית זינקה ל-3%, הריבית האירופית נשארה 2% והריבית הישראלית אפילו ירדה ל-3.5%. הכדאיות היחסית של ההשקעה במטבעות השונים השתנתה. ולא בשיעור זניח: כשהריבית עולה מ-1% ל-3%, הרווח על הפיקדון הדולרי קופץ ב-200%, וזו סיבה טובה להעדיף את הדולר על האירו.
השינוי בהפרשי הריבית בין דולר לאירו לטובת הדולר כבר הזיז את המשקיעים אוהבי הסיכון וההימור מהמטבע האירופי לאמריקני, על אף הגירעונות האיומים של ארה"ב. באותו הכיוון היה צריך להשפיע גם הצמצום החד בהפרשי הריבית בין השקל לבין הדולר. הוא לא השפיע, כי האינפלציה בישראל היתה נמוכה בהרבה מזו שבארה"ב. אבל באחרונה קצב ההתייקרויות בישראל הואץ ובארה"ב הואט. לסוחר מטבעות ממולח כדאי עכשיו למכור נכסים בשקלים ולקנות בדולרים. הכל, כמובן, רק לזמן הקצר, רק במסגרת משחקי ההימורים - ועד שהנגיד החדש, פרופ' סטנלי פישר, יתחיל לעלות את הריבית גם אצלנו.
כמו ליברפול 1979?
מרגר תאצ'ר כיהנה כראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית בשנים 1990-1979. היא הובילה בהצלחה רבה את המהפכה הקפיטליסטית השנייה באיים הבריטיים. מדי פעם צצים אצלנו אנשים הממליצים לקחת דוגמה מגב' תאצ'ר ומן האסכולה של המדיניות הכלכלית הקרויה על שמה, התאצ'ריזם.
באחרונה השמיע את הדברים לורד סטנלי קאלמס, בן 73, שמרן ותיק, תאצ'ריסט מושבע, נשיאה לכל החיים של רשת חנויות לאלקטרוניקה ביתית "דיקסונס" (משהו כמו "שקם אלקטריק" שלנו, אבל הרבה יותר גדול). איש נעים הליכות וחד לשון, אך בעל מושג קלוש ביותר על המשק הישראלי.
הנה לפחות שתי עובדות היסטוריות בסיסיות שראוי לזכור לפני שמאמצים את שיטות תאצ'ר בישראל:
1. בבריטניה של סוף שנות השבעים של המאה הקודמת היו כל התעשיות הכבדות ורוב שירותי התשתית בבעלות הממשלה. הממשלה שלטה במכרות פחם, במפעלי פלדה, במספנות, במפעלי כימיה ואלקטרוניקה, בתחבורה ימית, בתחבורה אווירית, בנמלים, ברכבות, במפעלי מים, בחברות חשמל וגז ובתקשורת. הרשויות המקומיות החזיקו בבעלותן מאות שכונות מגורים שלמות. כשליש מהתוצר העסקי בבריטניה יוצר, ערב בחירתה של תאצ'ר, על ידי מפעלים מולאמים ממשלתיים.לשם השוואה: בישראל 2003 יוצרו כ-5% מהתוצר העיסקי במפעלים בבעלות הממשלה.
2. כשממשלת תאצ'ר נכנסה לעימותים עם האיגודים המקצועיים, עמדו בראשם מנהיגים קיצוניים בעלי נטיות קומוניסטיות ואפילו טרוצקיסטיות חזקות. זאת ועוד. כ-56% משכירי בריטניה היו אז חברים באיגודים מקצועיים, כולל מיליוני פועלים קשי יום, בעלי הכרה מעמדית מפותחת. לשם השוואה: בישראל עומד בראש ההסתדרות ח"כ עמיר פרץ, סוציאל-דמוקרט מתון כמו טוני בלייר. ומיהם רוב חברי האיגודים המקצועיים בארץ? כורי הפחם? מחשלי הפלדה? לא, פקידים בשירות הציבורי, מורים, עובדי הבנקים.
הצעדים שהיו יכולים להיות חיוניים ונכונים בבריטניה של 1980, אז הכלכלה החולה ביותר במערב אירופה, לא חייבים להיות נכונים וישימים בישראל של 2005. מי שרוצה - ושר האוצר נתניהו מאוד רוצה - לנער את המשק הישראלי, לשחרר את כוחות הצמיחה הגלומים בו ולבצע רפורמות מבניות, צריך להסתכל על מה שקורה כאן ועכשיו ולא על מה שקרה במנצ'סטר ובליברפול לפני שלושים וחמש שנה.
לפנייה לכתב/ת 
