שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: סי די בנק
    אני שונא את הקולנוע
    והפעם במדור "אותי זה מרגיז", הגולש ניר יוצא נגד אחד הבילויים הפופולרים בעולם, ההליכה לקולנוע

    לפעמים, ברגעים של יאוש, כשאין לך מה לעשות, כשאתה ממש חייב, כשהגיעו מים עד נפש, אתה שוכח את זוועות העבר והולך לקולנוע. לא באמת חשוב איזה קולנוע. קולנוע כלשהו. לא חשוב מאיזו עדה. או עיר. מושבים, מסך, רמקולים, קופה. עקרונית, לא השתנה שם הרבה מאז ימי הראינוע העליזים.

     

    הקופה היא מקום בו אתה מגלה מספר פרטים מעניינים מאוד על הסרט שבחרת לראות, כמו העובדה שהוא מוצג דוקא בקולנוע הקטן ביותר במתחם/בקניון/בעולם, למרות שהבכורה היתה בשבוע שעבר, או שבשפת אמו של הקופאי פירוש המילים "קרוב למסך באמצע השורה, בבקשה" הוא "שורה 18, מושבים 1 ו-2".

     

    לאחר שהתגברת על מכשלה זו אתה נכנס לאולם הקולנוע המפואר למדי, יש להודות. כלומר, היית שם לב לכך שהוא מפואר למדי אלמלא בדיוק באותו רגע מכה בך משב כפור רצחני מכיוון מערכת מיזוג האויר ומצמית אותך למקומך, ממנו אתה זז רק לאחר שמישהו מאחוריך דוחף אותך בגסות ואומר "זוז כבר, יא מאנייק!".

     

    במאמץ מסוים אתה מוצא את המקום המיועד – לאחר ויכוח בקופה הצלחת לעבור לשורה 5 באמצע – ומגלה כי הוא תפוס על ידי שורת מתבגרים מחומצני שיער ועטויים במיטב אופנת הסלולריים האחרונה, המעבירים את זמנם בהטחת פופקורן זה בזה ובקריאות "יא מאנייק" ו"אמא'שך!". אתה מבקש מהם, בנימוס, לפנות את המקום. הם מביטים בך כאילו נפלת מהירח, ואחד מהם מלחשש לחבריו משהו שנשמע באופן חשוד כמו "יא מאנייק".

     

    כיוון שאינך מתכוון להתווכח, ולמזלך אינך אדם קטן מימדים כלל וכלל, אתה מזדקף למלוא קומתך ומסביר לבני העוולה הקטנים כי אם לא יתרחש שינוי מהותי בסדר הישיבה לאלתר, הרי אתה תולש את אפו של האחד ממקומו וחונק את השני בעזרת בני מעיו. התגובה היחידה לה אתה זוכה היא שני רינגטונים ואחד "אמא'שך", וממילא נראה לך כי איש לא הבין מילה ממה שאמרת. על כן אתה נאלץ, למרות היותך שוחר שלום ידוע, לכבד אחד מהם בסטירת ידך, תוך הרהורים קולניים על החינוך הנאור שאפיין את האימפריה הבריטית במאה התשע-עשרה. על כל פנים, שיטת התקשורת החדשה אכן מעבירה את המסר – והרי כבר נאמר שהמדיום הוא המסר – ואתה זוכה, סוף סוף, לשבת במקומך המיועד.

     

    ביטוח של מיץ

     

    וכך, רגוע ושליו, אתה צופה בעשרים דקות מענגות ומרנינות על טהרת הפרסומות. פרסומות לכל דבר תחת השמש, רובן באיכות איומה ובקולי קולות. פרסומות של חיתולים, של סוכני ביטוח, של חברות סלולאריות, של סוכני ביטוח בחיתולים, של חברות סלולאריות שעושות גם ביטוח, של מיץ, מים מינראליים, סבון כלים, אוטו, חופשה בטורקיה, באיטליה, ביוון, בארץ, ומה אתה עושה אחרי הסרט? בוא לאכול אצלנו! ואגד. ורדבול. שתי אלה האחרונות נוטות לחזור על עצמן כמה פעמים במהלך רצף הפרסומות, ואחרי הפעם השלישית או הרביעית בה אתה שומע על המודיעין החדש של אגד, נניח, אתה נשבע קבל עם ועדה לנסוע מהיום רק ברכב פרטי, וכל המזהם את האוזון הרי זה משובח.

     

    אתה גם לומד לדעת שהורדת סרטים מהרשת היא גניבה, ומהרהר ברצינות לפתוח בקריירה בתחום הפשע והרשע, אך כאן, סוף סוף, נגמר רצף הפרסומות ומתחיל... עוד רצף פרסומות, הפעם לסרטים. למעשה, אתה די מחבב את הפרסומות הללו, "טיזרים" ו"טריילרים" בלעז. במקרים רבים הן מהנות הרבה יותר מהסרט אותו הן מפרסמות, אלא אם זה סרט ישראלי כמובן.

     

    עדיין לא נולד הבמאי הישראלי שמסוגל ליצור טריילר ראוי לשמו. הטריילר של "סוף העולם שמאלה", למשל, ארוך כמעט כמו הסרט עצמו ומשעמם אף יותר ממנו – הישג מרשים כשלעצמו – ואילו רצף התמונות האומלל ובעל הקריינות העילגת הבא לייצג את "דיסטורשן" – שם עברי יפה לסרט ישראלי חדש – משכנע כמעט מיידית את הצופים, קורבנותיו, לא לטרוח אפילו לחפש את הסרט ברשת. בסופו של דבר מרחמים עליך השמיים והסרט מתחיל.

     

    תחילתו של סרט היא, כידוע, הנקודה בה הצופה לומד להכיר את הגיבורים, ובה מוצגים הדילמה והקונפליקט עליהם נבנית העלילה. זו גם הנקודה בה נכנסים לאולם הקולנוע לפחות חמישה אנשים שאיחרו להגיע, ואשר כעת מעוניינים מאוד לברר היכן נמצאת שורה 4, ולמה לעזאזל היא כל כך קרובה למסך, אחרי שביקשו בפירוש שורה אחרונה בצד, ואיפה מוישה לעזאזל, השתיה שלי אצלו, ואיזה קור כלבים פה, ורגע, חבר'ה, לאיזה סרט החלטנו שאנחנו הולכים? כל זאת, כמובן, באותה נימת קול בה משתמש מאמן מכבי תל אביב כשהוא גוער באחד משחקניו בדקות האחרונות של משחק גביע.

     

    אתה חורק שיניים – להתווכח אין טעם, ולבסוף נרגעים כל המעורבים ואתה צופה בסרט. אין כמו צפיה בסרט על מסך הקולנוע. הגודל, העוצמה, איכות הצליל… פשוט נהדר. אך לאט לאט משתלטת עליך תחושה מוזרה – משהו לא בסדר. את הסיבה לכך אתה מגלה שניות ספורות לאחר מכן, כשזעקות "פוקוס! פוקוס!" נשמעות סביבך, בשילוב "יא מאנייק" או "אמא'שך" או שניהם. אם התמזל מזלך, המקרין או הסדרן שומע את שוועת העם העולה השמיימה ומתקן זאת. אם לא, אתה יודע שזה עומד להיות סרט ארוך מאוד.

     

    מחרחר את נשמתו

     

    פס הקול, כמובן, מושמע בדולבי סראונד או THX, או כל שיטה מתחכמת אחרת לשיפור איכותו ולהענקת תחושה היקפית. זה נהדר: ניתן לשמוע שהרמקול השמאלי מחרחר את נשמתו לבורא בעוד רגע, ואילו מאחור מפגין אחד הרמקלים ההיקפיים אוטונומיה מוחלטת ועומד על זכותו להגשמה עצמית המתבטאת בבחירה החופשית מתי לפעול ומתי לא.

     

    מילא, אם הגעת עד כאן אתה כבר חסין מפני רוב הזוועות הקיימות על פני האדמה. נחוש בהחלטתך להנות ויהי מה, אתה ממשיך לצפות בסרט – סרט לא רע, אגב. אתה אף מצליח, לשמחתך, להתעלם מכתוביות התרגום. ואז אומר קול רם באוזנך: "מה אתה רוצה, יא מאנייק?".

     

    אתה מביט לאחור ורואה את אחד המתבגרים החביבים מתחילת הסרט, טלפו סלולארי באוזנו ופיו פתוח ומפיק מרגליות."לא, אני בסרט עכשיו, באמא'שך," הוא אומר. "אולי עוד רבע שעה, ככה?". אתה מביט בו בזעם, בתקווה שהוא יבין את הרמז. ואכן הוא מבין – מיד הוא מתרווח בכסאו ומעביר את הטלפון מאוזנו הימנית אל השמאלית. "עזוב, עזוב, לא בא לי," הוא אומר, מחטט בשיניו ומוסיף, "סתם, חרא סרט זה".

     

    למוד נסיון, אינך טורח להתווכח אתו. אתה שולח יד, תולש את המכשיר מאוזנו, סוגר אותו ושם אותו בכיסך. רק שפה זו מובנת לדרעק הצעיר, והפעם אתה זוכה בכל תשומת לבו. "אמא'שך, יא מנייק," הוא אומר. "אם לא תסתום את פיך," אתה אומר, "חי נפשי שאני תולש לך גם את האוזן". אתה גאה מאוד בדרך התקיפה אך הנעימה בה השקטת את הרוחות, ונשאר כך, שמח וטוב לב, במשך כמעט חמש דקות של אושר, שמסתיימות כאשר כמחצית מקהל הצופים מקבל שיחות טלפון דחופות, ככל הנראה מהמחצית השניה.

     

    ההפסקה מגיעה תמיד בדיוק כשהצלחת לדחוק את המהומה השוררת סביבך אל שולי תודעתך וממש להתחיל להנות מהסרט. במחצית השניה נרגעות מעט הרוחות הסלולאריות, אך זוג מאוהב בשורה 12 מתמזמז בנחרצות כזו עד כי אין לדעת האם הגניחות מקורן בו או ברמקול הסורר מאחורה. בנוסף, מסתבר שאחד מבאי הקולנוע הביא אתו את בנו הצעיר, וכעת הוא מסביר לו את משמעויותיה הפילוסופיות של העלילה בקולי קולות: "אתה רואה, חמודי? האיש הגדול בשחור, זה האיש הרע, והאיש בלבן, הוא גם כן איש רע, אבל הוא פחות רע, והאשה, הם שניהם רוצים ל... הם שניהם אוהבים אותה, הבנת?". אתה מבין לחלוטין, אם כי נשגב מבינתך מה גרם לאב האידיוט להביא ילד קטן לקולנוע להצגת חצות.

     

    אתה מצליח להתעלם מכל אלה רק כאשר, מסיבה זו או אחרת, עולה עוצמת הצליל בקולנוע פלאים. דבר זה קורה בייחוד בזמן האפקטים המיוחדים. בסופו של דבר זה נגמר. אתה יוצא מהאולם, מחזיר את הטלפון הסלולרי למתבגר האומלל, הגומל לך טובה ב"אמא'שך, יא מנייק," ונשבע שלא לדרוך יותר לעולם על ספו של בית הקרנה ציבורי מכל סוג שהוא.

     

    אך לפעמים, ברגעים של יאוש, כשאין לך מה לעשות, כשאתה ממש חייב, כשהגיעו מים עד נפש, אתה שוכח את זוועות העבר והולך לקולנוע.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים