"שלח לך": שַכנעו את אלוהים

מי לא מכיר את "פרשת המרגלים"? אותו סיפור מיתולוגי של בני-ישראל, שאך יצאו ממצרים, וערב הכניסה לארץ המובטחת "החמיצו" בגדול את היעוד ואת המשמעות של הדור. איך, שואלים הדורות כולם, איך הצליחו יוצאי מצרים להפוך מדור מתן תורה לדור המדבר? מה לא היה מוכן בנפשם וממה נבע הפחד הגדול? הרי האימפריה המצרית הייתה הרבה יותר גדולה מברית מלכי כנען, ובכל זאת הם נושעו באמצעות מעורבותו של הכוח העליון. אז מה אם המרגלים הביאו מידע לא קל על האויב אשר לפניהם - זו עדיין לא סיבה להתמוטטות מערכתית מקפת כל כך. ואפילו היה הפחד גדול, וחוסר הביטחון העצמי גדול הרבה יותר - כלום לא היה מקום לסבלנות רבה יותר מצידו של האל שהושיעם ממצרים? מה גרם לכל-יכול שבשמים לכעס כה גדול, שהשתווה אך ורק לכעסיו מימי גירוש גן עדן, המבול, וסדום ועמורה?

תשובות כבר לא נקבל מהטקסט הפשוט - אלה יישארו תמיד בגדר הזמנה אינסופית ליצירתיות של הפרשנים, בעלי האגדה והמשוררים לבוא ולהשלים באמצעות דמיונם את שהחסיר המקרא -  במתכוון - במילותיו. לכן, השבוע ננבור גם אנחנו בין המילים ונדלה כמה פרטים קטנים שנשארו לנו משם לזיכרון עולם. אחד נוגע לקו האופי של העם הישראלי, ושני לממשק היחסים האמיתי, הרצוי, המרתק והחבוי שבין אלוהים לאדם. 

הקורא בפרשה לא יכול להתחמק מהמאניה-דפרסיה הלאומית. לרגע אחד נשלחים תריסר מרגלים - משלחת גדולה, יהירה ובולטת מאוד, כמו אומרים השולחים המדבריים: "אנחנו לא מפחדים". ברגע הבא הם שבים ומשדרים את משל החגבים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעינהם", לאמור: גם הם הסתכלו עלינו מלמעלה למטה וגם אנחנו איבדנו כל ביטחון עצמי והפכנו לחגבים חלשלושים בעיני עצמנו.

אחר כך כולם בוכים ומתלוננים, ואלוהים מגיב כדרכו המקראית בכעס נורא. "אכנו בדבר ואורישנו", הוא אומר למשה, לאמור: אני הולך לחסל את הבכיינים האלה. אבל אז הוא מתחרט, וממתיק את עונש המוות בנדודי אין קץ במדבר. בני-ישראל מצידם אוספים את עצמם מחדש ועולים במאניה חסרת רסן על ההר להילחם נגד אותם אויבים ממש - ומובסים. דיכאון והתלהבות, קיטורים אינסופיים ושחצנות לאומית היו מימות עולם ליקויי אופי בעיתיים ביותר של כולנו, ונראה שלא הרבה השתנה מאז. יום "דיכי", יום אקסטאזה. רגע פצצה אטומית, רגע חזרה לאושוויץ. פעם שמשונים גיבורים, פעם אומללים ומובסים.

ומן הצד השני, משהו עמוק קרה אז לאלוהים - ולא בפעם היחידה (גם אם מאז נעשה מאמץ אדיר להעלים תכונה זאת בממשק שבינינו לבינו). משהו קורה שם אחרי התפרצות הזעם העונתית שלו, שבה הוא מבקש לכלות את עמו הנבחר. משה מתגייס למאמץ שכנוע עילאי למענו של העם, שגם אותו הוציא לא אחת מדעתו. שוב הוא משתמש בטיעוני תדמיתו של אלוהים וטוען: "ואמרו הגוים... מבלי יכולת יהוה להביא את העם הזה אל הארץ... וישחטם במדבר". "לא כדאי לך", אומר לו משה, "מה יגידו עליך", הוא טוען כמו אמא פולניה. "דעת הקהל", הוא לוחש לו בפוליטיות - והבלתי אפשרי קורה: "ויאמר יהוה סלחתי כדבריך". מדהים. אדם, משה רבנו, הצליח לשנות את החלטתו של אלוהים.

זהו כנראה מסר האמונה הגדול ביותר הטמון בין פסוקי הסיפור בפרשה. זהו הממשק האמיתי הראוי בין מאמין לאלוהיו. אלוהים שלנו לא מצפה מאיתנו להיות רובוטים שמקבלים הכל, כולל פסקי-דין מוות קולקטיביים וחפוזים שיצאו מלפניו מבלי להתווכח. אלוהים רואה בנו שותפיו, אולי אפילו עיניו ואוזניו עלי אדמות. הוא מוכן לשנות את דעתו מפני דעת בן-תמותה. זהו אלוהים קשוב ומשתנה. לא אטום, נוקשה ומנותק, כפי שהוא מצטייר באמצעות קנאותם של פרשניו ונציגיו האקטואלים עלי אדמות. יחסים כאלה בין אדם לבוראו הם מפתח מזמין לטרקלין חדש של יחסים אחרים לגמרי בינינו לבינו, או בינה, היושב שם במרומים. עובדה - משה הצליח וגם את, אתה ואני חייבים לנסות. רק כך תשתפר המציאות; מגזירה ללא הסבר לחיים נפלאים ומלאי פשר.