שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מדריך לטרמפיסט בפרמיירה

    אחרי שטחן קילומטרז' באירועים מקומיים, צעד על השטיח האדום של "מסך הזהב", ראיין את גיל ריבה ואת ג'ודי, שלחנו את יובל אברמוביץ' לדבר האמיתי - פרמיירה הוליוודית. ביקשנו ראיון - אבל במקום תשובות סטנדרטיות קיבלנו הצצה נדירה למנגנון ההוליוודי

    השבוע שוגרתי לניכר כדי לראיין את קייטי הולמס, מורגן פרימן, מייקל קיין וכריסטיאן בייל, כוכבי הסרט "באטמן מתחיל". אני יודע שראיון עם שחקנים מהוליווד נחשב לשיא מקצועי, אבל הבעיה שחוץ מ-20 פקטים של סיגריות לחבר'ה וסבונים גנובים מהמלון לא הבאתי איתי ראיון במזוודה. וזה לא שלא התכוננתי למשימה. התכוננתי גם התכוננתי. צפיתי בסרט בהקרנה מוקדמת, שוחחתי על סידרת "באטמן" עם כמה פריקים לעניין, עשיתי תחקיר באינטרנט וחיברתי שאלות עומק ("סו טל מי קייטי, האו איז טום קרוז?", "יו נו, מורגן, איי פליי אין 'אאור סונג'. קאן יו גיב מי סאם טיפס פרום אקטור טו אקטור?"), אבל ההוליוודים העדיפו לשחק עם מאה עיתונאים מרחבי העולם שהגיעו למסיבת העיתונאים ב"כן. לא. שחור. לבן".

     

    מתוך ייאוש חשבתי לפברק ראיון. אחרי הכל זה לא שקייטי הולמס קוראת "פנאי פלוס" ותעלה עליי. מצד שני, סרטי "וורנר" היו כל כך טובים אליי ושיכנו אותי בסוויטה יוקרתית (היה פלייסטיישן בחדר!!!), נתנו לי חולצה, כובע ותיק של "באטמן", והעורכת התחייבה כבר לפני חודשיים לשער עם קייטי הולמס (יש לה מזל שהיא יוצאת עם טום קרוז) אז ירדתי מזה.

     

    בהתחלה חשבתי שההתעלמות של השחקנים ממני קשורה לעובדה שאני יהודי או שזה קשור למשקעים מימי המנדט הבריטי, אבל אחרי יומיים של מעקב אחריהם (בבכורה החגיגית וביום למחרת, במסיבת העיתונאים) הגעתי למסקנה הגורפת - שחקנים מהוליווד שונאים להתראיין. נו, טוב. זה לא שהם לגמרי אשמים. חישוב קל מעלה שבמהלך קריירה של שחקן הוליוודי הוא יותר מתראיין מאשר משחק. גם ההמלצה של משרד יחסי הציבור של הסרט (כשאני חושב על זה, נדמה לי שזה בעצם היה איום) שאסור לי לשאול שאלות אישיות, אלא אם אני רוצה להופיע ברשימה השחורה של העיתונאים שלא ישובו לעולם להוליווד, לא סייעה למצב הקשה שאליו נקלעתי. אז זהו, אין לי ממש ראיון, רק ארבע תשובות של קייטי הולמס שמצוטטות עכשיו בכל העיתונים ברחבי העולם, נאום ארוך של הבמאי, כריסטופר נולאן ("ממנטו") על הפן הפילוסופי של הסרט ופסקה מרגשת על זה שאבא של מייקל קיין שנלחם במלחמת העולם, הוא הגיבור שלו, בהמשך לשאלת הכתבת מפולנייה "מי הגיבורים שלכם?". אז בהיעדר ראיון אמיתי, קבלו את האמת שמאחורי השקת סרט הוליוודי. איתן פוקס, חיים בוזגלו ודובר קוסאשווילי, לתשומת לבכם: עשה ואל תעשה.

     

    הצף את העיר בפוסטרים ענקיים של הסרט החדש.

     

    לונדון זה בדרך כלל ביג בן, ארמון ואתרי תיירות. השבוע לא היה זכר לשום דבר מזה. מכונת הפרסום המשומנת של "האחים וורנר" השתלטה על כל אבן פנויה בעיר, שכוסתה מיד בכרזות ענק של "באטמן". לוחות המודעות ברחוב מכריזות ש"באטמן בדרך", את מספרי האוטובוסים לא רואים מרוב עטלפים שמודבקים עליהם, ומחלונות הראווה באוקספורד סטריט נעלמה המילה SALE והוחלפה במילה "באטמן". יש חיים אחרי הקיר בנתיבי איילון.

     

    בחר לך לוקיישן סקסי ומרכזי לפרמיירה.

     

    בהוליווד, גם אם זה בעצם קורה בסניף האירופי בלונדון, יודעים לשחק אותה. שלושה ימים מירקו פועלי הניקיון את רחבת בית הקולנוע Odeon שבכיכר לייסטר (שתי דקות מכיכר פיקדילי המפורסמת, מטר וחצי מחנות תיקים זולה במיוחד וחצי מטר מעוד סניף של ברגר קינג), עצים נגזמו, מרצפות הוחלפו, מנופים הורמו אל על במטרה לתלות על כל קיר פנוי שמקיף את הכיכר עטלפי ענק מוקפים בניאון מאיר, ושטיח אדום ועליו מוטבעים, ניחשתם נכון, עטלפי ענק, נפרש על הרצפה. הבריטים כל כך מתחשבים שהם אפילו התקינו מצלמת רחף במקום שתיעדה הכל על שני מסכי ענק שניתלו בצידי הכיכר. מי אמר שאין חיים מחוץ לסינמה סיטי.

     

    הקם מתחם סטרילי לתקשורת ולמעריצים ועצור מסתננים.

     

    בהיעדר צוות צילום שישדרג את מעמדי מכתב עיתון ("באט איי אמ פרום פייפר 'פרי טיים אנד מור' אין איזראל!") לסוג של ג'וליאנה מערוץ !E עם צוות צילום צמוד, התבשרתי לפני הנסיעה שאת הסרט איאלץ לראות בארץ. אבל עיתונאי חוקר שכמוני, שלא לומר ישראלי שלא שמע על המילה "לא" (וגם לא על המילים "בבקשה", "סליחה" ו"תודה"), לא ייכנע ללחצים הוליוודיים. אז רעננתי את זיכרוני בתרגילי שדאות מהטירונות, שלפתי את תעודת העיתונאי הישנה שלי שפג תוקפה ב-98', גייסתי את יכולות המשחק שלי והתחזיתי יחד עם מצלמת וידאו מאסיבית מודל 88' לסוג של גיא פינס. התקדמתי בבטחה למתחם התקשורת הסגור שהוקם מול בית הקולנוע וגמגתי באנגלית שלוש יחידות שלל הברות וצלילים שהיו מורכבות בעיקר מ"יו", "איי", "פיקצ'ר", "טי.וי", "מי", "קייטי הולמס", ו"היר! היר!".

     

    שני שוטרים בריטים, שלושה מאבטחים חסונים (וסוג של סוכן מוסד בריטי), סלקטורית עם רשימות והרבה "מי, מי", "אינסייד", "יו מי", "איי אם טי.וי טורקי!! טורקי!!" (למה להוציא לנו שם רע כשאפשר להפליל את המוסלמים?) ונפנופי ידיים, הצליחו לגרום לחבורה לבהות בי במבטי רחמים ולהשתמש במילים "חולה נפש", "אדם מסכן" ו"אם הוא כל כך נואש אז תנו לו להיכנס למתחם של המעריצים", אם הבנתי נכון. העמדת הפנים השתלמה. המחסום הוזז ונכנסתי לאגף המעריצים שחיכו במקום משעות הבוקר. מה שנותר לי היה להעביר ארבע שעות עם פנאטים צווחניים שמחזיקים ביד בובות פלסטיק של "באטמן", חוברות קומיקס ותמונות של השחקנים עד שהדבר האמיתי יתחיל. קשה.

     

    עורר פרובוקציה. זה טוב לעיתונים שלמחרת.

     

    אל ה"באטמוביל", כלי הרכב העתידני של "באטמן" שהוצב על המדרכה שמול הקולנוע, הגיח בשיא האירוע בדיוק בין ההגחה של הולמס ובייל (שזכה לתשואות "טום! טום!") פקח מקומי ששלף עט, נייר ורשם לבאטמוביל דוח על עבירת תנועה. סוג של הומור בריטי או פרובוקציה יחצנית? מה שבטוח, למחרת היום אף עיתון לא פספס את פרסום התמונה.

     

    דאג לשבץ בסרט שלך כוכבת בינונית שיוצאת עם כוכב על.

     

    כשההורים של קייטי הולמס (26) שמגלמת בסרט את רייצ'ל, עורכת דין לוחמת צדק, נולדו, מייקל קיין (72) שמגלם את אלפרד, העוזר האישי של באטמן, כבר שיחק בקולנוע. כשטום קרוז (42) נולד קייטי עוד לא היתה בתכנון, וכשטום התחיל את הקריירה, קייטי נכנסה לתיכון ותלתה פוסטרים שלו מהסרט "קוקטייל" בחדר. עשרות שנים מפרידות בין כולם, אבל בהוליווד כמו בהוליווד, כולם נופלים שדודים אחד על השני מול המצלמות לאורגיית צילומים ויחסי ציבור עצמיים. אין ספק שהאייטם הלוהט של הסרט (למרות נוכחות סמלית ביותר) הוא הולמס, הדבר הכי חם בהוליווד הודות לקרוז, גם אם יש לה כריזמה של בת דודה מאוקלהומה והופעה של לקוחת "זארה" מתמידה. בואו נהיה כנים: זאת הסיבה שאתם טורחים לרפרף על הכתבה הזאת, וזאת הסיבה (העצובה) שסבא קיין רץ לנשק אותה על השטיח האדום, או במילים אחרות, להיכנס לעיתון של מחר בבוקר. ככה גם עשה ואל קילמר, פעם באטמן והיום שחקן שמנסה לשקם את הקריירה שלו על בימות לונדון, וככה גם עשה הילד הג'ינג'י והמעצבן מ"הארי פוטר", ועוד כמה פליטי ריאליטי מקומיים ולא מזוהים.

     

    למרות גניבת הפוקוס האפשרית, דאג שהכוכבת שלך תגיע עם כוכב העל שלה.

     

    "הנה טום!", "איפה טום?", "זה טום!", "שמעתי שראו את טום מסתובב אתמול בעיר", היה הדיאלוג העיקרי של הפנאטים מזילי הריר שעמדו שעות כדי לגעת בקודש ההוליוודי. מה רבה היתה האכזבה שלא טום ולא יער. לא שזה מנע ממישהו לצווח במשך שעות "טום, טום" בכל זיהוי של מטרה שחדרה לשטיח האדום. קרוז עצמו היה ביפן, שם קידם את "מלחמת העולמות", ויגיע רק השבוע לבכורה בלונדון. כן, עם קייטי. כך קרה שכריסטיאן בייל, השחקן הראשי והיחסית אנונימי של הסרט, זכה לצרחות "טום" כשצעד על השטיח האדום ונופף במבוכה להמונים. מסקנה חשובה: עדיף כוכב על גונב פוקוס במקום, מאשר קהל ותקשורת מאוכזבים.

     

    הצמד לשחקניך סטייליסט.

     

    אין לי מושג מה עבר לקייטי הולמס בראש כשהיא החליטה ללכת על מראה בת השכן, והגיעה להקרנה חגיגית לבושה בשמלה שחורה פשוטה ושיער אסוף, תודה לאל, לא בקליפס. אומנם רוב הסיכויים שהשמלה הושאלה מאיזה מעצב על אמריקאי, אבל התוצאה נראתה על הגבעולית אנמית לחלוטין. שום תכשיט, שום איפור דרמטי, שום כלום. רק חיוך. עקום, אם מותר לציין. גם למחרת בבוקר במסיבת העיתונאים היא נראתה כאילו קנתה את החצאית הלבנה והגופייה השחורה עם מראה ה"לא התאמצתי" בחנות המלון. הערה נרשמה גם למורגן פרימן (מגלם בסרט את איש האביזרים של באטמן) על חולצת ג'ינס, ולכריסטיאן בייל על חליפה מרושלת בהקרנה, ועוד לא נאמרה מילה על ההגחה למסיבת העיתונאים עם זיפים וכובע קסקט לראשו של פרימן, ומבט של "מה אנחנו עושים פה" מצד כולם. מצד שני, את הבידור האמיתי בפרימיירה סיפקו מוזמני ה-VIP של לונדון, שעל פי מניין הפרוות ושמלות הנשף, היו בטוחים שהגיעו לאופרה "העטלף".

     

    ארגן מסיבת עיתונאים מושקעת.

     

    אין לי מושג מי המציא את המושג "מסיבת עיתונאים", כי מסיבת עיתונאים היא הכל מלבד מסיבה. הנחמה העיקרית במסיבת העיתונאים של "באטמן", שהתקיימה ביום שלמחרת הבכורה, היתה המלון הנוברישי שבו היא כונסה. אז נכון שהוגשו עוגיות ובראוניז בצורת באטמן, הוקמה תפאורת ענק של סלעים, ביג בן ומיליון עטלפים, אבל לקיים ראיון אישי עם מאה עיתונאי בידור מותשים מרחבי אירופה, ישראל ודרום אפריקה זה הדבר הכי רחוק ממסיבה. גם העובדה שהשחקנים עשו טובה שהם עונים לשאלות לא הפכו את המסיבה לגליק רציני. מזל שהיו כריכי טונה קטנים. או שאולי אלה היו כריכי עטלף?

     

    הסבר לשחקניך את חשיבות הראיונות לתקשורת העולמית.

     

    אני מבין שלספק ראיונות לכל גופי התקשורת בעולם, כולל לעיתוני בית ספר, עלוני סופר-פארם ותחנות רדיו, זה דבר מעייף, אבל שחקן הוא שחקן, ותפקידו לגייס את כישרון המשחק שלו ולהעמיד פנים ש"איזה כיף להיות פה" גם אם זה ממש הדבר האחרון שבא לו לעשות. אבל זה לא מה שקרה ב"מסיבה". פרימן הגיע עם כובע קסקט ונרדם אחרי חמש דקות מול העיניים שלנו, מייקל קיין בהה בקייטי שבהתה בי (או ליתר דיוק בקיר שמאחוריי), ולהפגת השיעמום סופקו לשחקנים כלי כתיבה, בלוק נייר וטושים. רק צבעי גואש היו חסרים להשלמת החוג, והכל היה מושלם. הבמאי נאם ונאם, והשחקנים סירבו לזרוק פירורי מידע לתקשורת הרעבה, מעבר למשפטים שהורכבו מחמש מילים, שלוש הברות ושתי אותיות אהו"י. הם שמרו על פאסון, קשיחות והתקשו להסתיר את העובדה שהיו מעדיפים לעשות שופינג באוקספורד סטריט מאשר לבלות איתנו פה. גם כשהם כבר פתחו את הפה הם נשמעו כמו משלחת דיפלומטית מהאו"ם שחייבת לספר לנו כמה שהסרט הזה הוא הסרט הכי טוב בסדרת "באטמן" לדורותיה. אפילו איתן שוורץ היה מתרגז.

     

    דאג להשמיד ראיות שהשחקנים משאירים אחריהם.

     

    לא כובע קסקט, מבט עייף או עוגות "באטמן" יעצרו עיתונאי נטול אייטם מלהביא למדינתו תוצאות. כך מצאתי את עצמי בסיומה של מסיבת העיתונאים, מגיח במ-ק-ר-ה, לאזור הבלוקים שחולקו לשחקנים, רק כדי לראות שפרימן צייר הרים וגבעות והוסיף את המילה "שעמום", בייל הפליא לצייר אקדח יורה בפרח וסוג של דבורה אימתנית (אין לי מושג מה זה אומר על האישיות שלו, אבל אני מקווה שהפרח זה לא מטאפורה לעיתונאי יהודי מישראל), ומייקל קיין שרבט עיגולים. רק הולמס לקחה את הדף שלה הביתה. שקטה שקטה, אבל זהירה. זה בטח טום שלימד אותה את כל הטריקים.

     

    ומסקנה אחת סופית לי:

     

    ראיון עומק לא חייב להיות ארבעה עמודים. מי אמר שראיון עומק צריך להיות 1,800 מילה? אם ב-50 דקות קייטי הולמס סיפקה חמש תשובות קצרות, מנומסות ונטולות מקוריות בסגנון: "ויתרתי על התפקיד בסרט על חייו של אנדי וורהול מסיבותיי שלי, אבל תודה ששאלת", "אין לי כוונה להתחתן עם טום כרגע אבל תודה על השאלה" (שמענו עלייך. שבוע אחר כך על מגדל אייפל כבר היתה לך תשובה אחרת), "שאלה חמודה, ואני בהחלט מתעניינת בסיינטלוגיה בזכות טום", "שמעתי שמועה על זה שאני מועמדת לגלם את 'אשת חיל', אבל לא ממש דיברו איתי על זה. אה, ותודה ששאלת", ו"היה לי לעונג לשחק עם כריסטיאן/ מייקל/ מורגן", אז כנראה שמבחינתה לצאת שטחית ורדודה כמו דמותה הפלקטית בסרט זה מספק. אחרי הכל, מה הן המילים אם לא שתיקה, אה? העיקר שתהיה תמונה טובה בעיתון מארץ רחוקה. אומנם לא קיבלתי תשובה לשאלה אם היא באמת חברה של טום קרוז או סתם מפברקת סיפור ליחסי הציבור, או מה הפרויקט הקולנועי הבא שלה, איך העבודה בקולנוע בהשוואה לעבודה בטלוויזיה, האם היא מתגעגעת למשפחתיות ב"דוסון קריק" לעומת העבודה הטכנית בקולנוע ובכלל, איך חייה ככוכבת הוליוודית. אבל אחרי 48 שעות בחברתם של שחקני הוליווד הגדולים גיליתי בעיקר שהפתיחות הישראלית שאנחנו מואשמים בה לעיתים, היא הדבר הכי מקסים שקיים בעולם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים