"קודם כל אנחנו רק להקת הרוק השנייה הכי גדולה בעולם"

9 ביוני, אולם אולימפיה בפריז. קולדפליי על הבמה. 30 דקות אחרי תחילת הופעת הבכורה החגיגית של להקת הרוק השנייה הכי גדולה בעולם (הסבר מנומק אחר כך), ו-30 שניות אחרי שכריס מרטין גומר לקרוע לי את הלב עם Warning Sign, ומתחיל עם White Shadows מהאלבום חדש, הוא צועק בצרפתית: "ארט" ("עצור") לתוך התופים של וויל צ'מפיון. משהו בבאלאנס השתבש. הבמה מחשיכה, הקהל בהלם. מרטין יחסית רגוע. "עשינו פאדיחה איומה", מסביר מפגן הכרזימה הצנום והמיוזע שעל הבמה. "מררררד!", הוא מרביץ בנו פואטיקה בצרפתית. "טוב, זה קורה ללהקות הכי מקצועיות. בעצם, לא! מררררד!!!". עוד כמה ניסיונות על הבמה. צלילים קטועים, טכנאים רצים, אבל - גורנישט. השיר לא מתרומם. מרטין חוזר לקדמת הבמה ומתנצל: "טוב, אז אנחנו כנראה לא כל כך מקצוענים. חבל, זה דווקא היה שיר טוב... אוקיי, עכשיו דמיינו שבא לכם לשמוע את The Scientist".

2,000 צרפתים בג'ינסים משופשפים בדיוק במידה הנכונה מחזירים לו אהבה. מתענגים על כל קללה בצרפתית מדוברת, ובעיקר על הזכות להיות חלק במפגן האנושיות הזה. סמל, אם תרצו, לכך שקולדפליי - למרות הפיכתה ל"זארה" של להקות הרוק, למרות קצב הנפקת הלהיטים המטורף, למרות 17 מיליון האלבומים שנמכרו (והמונה דופק), למרות התדמית המיינסטרימית, ולמרות הבלונד של גווינת פאלטרו (אשתו שתחייה של מרטין) - היא להקה של ארבעה אנשים שעושים מוסיקה, לא של תעשייה. העיתונאית נירית וייס מתעדת את הרגע במרץ בפנקס השחור שלה, המעריצה נירית וייס נושמת לרווחה.

כמה שעות לפני כן אני נוחתת במלון קרילון הטרה-טרה-ז'ולי והמאוד יוקרתי שבכיכר קונקורד שבפריז. מסיבת העיתונאים של קולדפליי לרגל השקת האלבום השלישי X&Y אמורה להתחיל תוך שעה. בחדר הלא גדול מתכנסים כ-100 עיתונאים מכל רחבי העולם. בחוץ 28 מעלות אביביות, בפנים אין מזגן. איך נאמר את זה בעדינות - כמה גבינות צרפתיות מסריחות מאוד מצאו את דרכן לאולם הקטן הזה.

כותבת שורות אלו, שמתיישבת בשורה השנייה, בדיוק בלעה את כדור משכך הכאבים הרביעי לבוקר נפלא זה. לא שאני רוצה לקטר, אבל אין מנוס מלשתף אתכם בדבר הבינה שהתפרצה לי משתי (!) שיניים ארורות ערב הטיסה לפריז. בפעם הראשונה בחיים, ודווקא כשאני ממש רוצה להשתמש בו, אני לא יכולה לפתוח את הפה. סחרחורת, בחילה, כאב חד שמקרין על כל הפנים. עוד עשר דקות כריס מרטין נכנס לחדר, ותוכנית העל שלי להפוך לאם החורגת של אפל (שם טיפשי. מצד שני גם גווינת זאת לא הברקה), מתאיידת לתוך השנדליר המפואר שבתקרה. אולי אני אקיא עליו. זו תהיה דרך נפלאה להתחיל שיחה.

באיחור של תשע דקות מהמועד הנקוב כריס מרטין, ג'ון באקלנד (גיטרות) וגאי בארימן (בס) נכנסים לחדר. "אנחנו מצטערים על האיחור", אומר לנו מרטין. "באמת, מצטערים. היה לנו, אהמממ, משהו". העיתונאים צוחקים. מרטין קונה את ליבם בכך שנתן כבוד לזמן שלהם. לא עניין שגור בעולם הרוק, בטח לא כשמדובר בענקים כמו חברי קולדפליי. אבל מרטין יפה התואר, המצויד בעור פורצלן, עיניים תכולות ענקיות (האמת, הוא קצת דומה לגווינת) ופלסטרים בצהוב ובשחור על האצבעות, רק התחיל לעשות לנו נעים בגב. במשך שעה שלמה הוא הופך את מסיבת העיתונאים היבשושית למופע סטנדאפ מהזן היו-גרנטי. ציני, מבויש ועמוס בצ'ארם בריטי.

אחרי חודשיים של קידום מכירות לאלבום נראה כי הוא שמע את כל השאלות הרגילות ("האם תגיעו לצ'ילה/ אורגוואי/ רומניה?", ולחלופין "מה חשבת על צ'ילה/ אורגוואי/ רומניה?"), ומעדיף לנפץ לי מול הפרצוף את תדמית הגבר הנוגה שכותב שירים לעיניים ירוקות. טיפשה, אני נוזפת בעצמי, כמה עגמומי יכול להיות מנהיג הלהקה הכי מדוברת בעולם, וזה שנותן בראש לאחת שזרקה את פיט ואפלק. המאדרפקאר הצעיר והמוכשר הזה, שסיפורים על קרום הבתולים שלו שהחזיק מעמד עד גיל 22 עוד רצים באינטרנט, חייב לפרגן לעצמו אישיות של גלולת פרוזאק מהלכת.

"וויל (צ'מפיון, המתופף - נ.ו) לא יהיה כאן איתנו היום כי הוא עסוק בלנגן את ה'קרייזי פרוג'", פותח מרטין את מסיבת העיתונאים כשהוא מתייחס לעובדה שחבר להקה אחד חסר (באמת? מי שם לב?) ולרינגטון המטופש ביקום, שהצליח לדחוק את "ספיד אוף סאונד", הסינגל הראשון מתוך X&Y מהמקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. העיתונאים בחדר על הרצפה. "אני אוהב את 'קרייזי פרוג'. באמת", הוא ממשיך עם הגג. ובארימן, שמעתה והלאה יתפקד על תקן החבר הרציני, מוסיף "אנחנו מעדיפים את זה ככה. תארו לכם שלהקה שאנחנו מעריכים ומכבדים היתה מנצחת אותנו".

השפעת משככי הכאבים מתחילה לעבוד, תודה ששאלתם. גם אדון מרטין הצעיר משתמש בתירוץ הזה בכל פעם שהוא מדבר שטויות. "אנחנו על סמים. סמים קשים", הוא אומר, שולח יד אל קערת סוכריות השוקולד שלפניו ומסביר: "בדיחה. זו היתה ב.ד.י.ח.ה". כן, אין ספק שהבחור נקי כמו חסה אורגנית, אבל לכו תסבירו יציאות כמו: "אני רוצה שתהיו מרוצים, אבל אני לא נותן לעיתונאים מציצות"; מה אתה זוכר מברזיל? "ביצ'ס, אני זוכר את הביצ'ס" (כלומר, חופים. ומצד שני - כלבות); מה זה X&Y מבחינתך? "זה כמו לנשק אשה או לנשק כלב. האחד יותר טוב מהשני. הכלב"; מה שיר האהבה הכי גדול בעיניך? "אשה באדום"; ומה להיט המסיבות הכי טוב? "אשה באדום".

אז כן, שמח לנו פה באולם המצחין הזה. אני נרקוטית, כריס מאושר ושן הבינה השמאלית נותנת בראש. מסיבת העיתונאים ההזויה יצאה לדרך.

אם זה לא היה ברור עד כה, כותבת שורות אלו מכורה לקול המיטה הדואב ולמילים הכל כך מדויקות של כריס מרטין. חמש שנים אחורה, בחורף 2000, בימים ש-MTV עוד היה שומר המסך שלי, גיליתי בחור בלונדיני עגמומי משוטט לאורך חוף ים ושר את Yellowe, שיר שהפך לקלאסיקה (כמעט מהסוג המעצבן). נכון, כבודה סאקרית לא קטנה של גברים עם עיניים עצובות. מצד שני, כל עולם המוסיקה עמד משתאה - להקה ענקית נולדה, כולל ההשוואות המתבקשות והמחמיאות לרדיוהד ולאואזיס.

האלבום הראשון Parachutes והשני, A rush of Blood to the head, שיצא שנתיים אחריו, הנפיקו להיטים שכבשו את העולם, אפילו בקרב האמריקאים שלא תמיד מעכלים בריטים בקלות. ארבעת הילדים שניגנו ביחד ב"קולג' של לונדון" הפכו לתעשיית ענק. אחרי שלוש שנים של שתיקה, ב- X&Y הנוכחי, האסטרטגיה כבר ממש ברורה - קולדפליי רוצים להיות להקת הרוק הגדולה בעולם. לא פחות. ההשוואות הבלתי נמנעות ל-U2 מגיעות קודם כל מצידם. אם זה בסאונד שכל כך מזכיר את האלבומים המוקדמים של בונו ושות', אם זה באינסוף האזכורים שלהם ואם זה בפעולות ההתנדבות של מרטין ולהקתו. "U2 תמיד עולים בראיונות איתנו, כי זו הלהקה שגדלנו עליה", מסביר מרטין. "הם היו שם כשהיינו צעירים, והם עדיין פה. הם מקור השראה בשבילנו. זה לא שאנחנו לא מייצרים פה איזה פייט ציבורי. אתה לא יכול לבוא לפריז בלי להתייחס למגדל האייפל, ואתה לא יכול להיות להקה מבלי להתייחס ל-U2. אנחנו שואבים השראה מכל דבר - גם מ'קרייזי פרוג'", הוא חייב עוד אחת קטנה. "אבל השוואות הן דבר מוזר. כשקולדפליי יצאה אז היינו הרדיוהד החדשים, עכשיו הקולדפליי החדש זה ה-U2 הישן, ומה זה ה-U2 החדש? ואולי בכלל מה שחשוב זה שגלוריה אסטפן היא הסלין דיון החדשה? זה אף פעם לא נגמר".

גם השיר הכי בולט באלבום, What If, מזכיר להקה ענקית אחרת, הביטלס. בלדה מרגשת שמזכירה את היכולת של מרטין לדאוג. "ככל שאתה מאושר יותר, יש לך יותר מה להפסיד", הוא מצוטט בקומוניקט שיצא לעיתונות. לנו, בפריז, הוא אומר: "לגנוב זה דבר נהדר".

בארימן, כמובן, ממהר לתקן: "אנחנו לא מחביאים את זה. דיברנו על כך שהם היו ההשפעה לשיר שלנו".

מרטין: "טוב, אפשר לומר ש'השאלנו'. מצד שני, זה עושה לכולם רק טוב. זה כמו שסיפרנו שהושפענו מקראפטוורק ועכשיו כולם מדברים עליהם", הוא מתייחס לשיר klaT שמסמפל מ"קומפיוטר לאב" של להקת האייטיז.

אגב, שמעתם משהו מפול מקרטני?

מרטין: "לא. נראה אותו ב'לייב 8'. אבל די, תנסחו אותי שוב - לא גנבנו. 'השאלנו'".

למרות שרק מהתמלוגים מההשמעות של "ספיד אוף סאונד" בגלגלצ בשבועיים האחרונים אפשר למחוק את החוב הלאומי של גאנה, הם נראים מסורים באמת ובתמים למטרה (אולי הם רוצים לפגוש את אנג'לינה ג'ולי?). "ביקרתי בטאמלי שבגאנה. פגשתי שם חקלאי שלא יכול למכור את התוצרת שלו, שלא יכול להתפרנס. הוא היה בגיל שלי... נאה כמוני", מרטין לא מתאפק. "והבנתי שהייתי יכול להיות שם במקומו".

באקלנד: "אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות שינוי ממשי. אבל אנחנו יכולים לגרום לאנשים לדבר ולעיתונאים לכתוב ואז יכול להיות שפוליטיקאים יגיבו".

מרטין: "כולם צריכים להיות מודאגים מפולטיקה ומעוני. אם כדור הארץ שלנו יילך לעזאזל - זה יפגע גם בי".

הביקור בגאנה מתברר עשה טוב לא רק לילדי העולם השלישי, אלא גם למרטין שחזר משם עמוס בהשראה. אחרי שהתברברו עם האלבום, הקליטו אותו בכמה מדינות, וכל אחד מהחברים נכנס ויוצא מהאולפן בזמנו הפנוי, חזר מרטין עם דרייב חדש.

שלושה שירים חדשים נולדו אחרי הטיול, ביניהם A Message המקסים שאותו כתב בן לילה. "התעוררתי באמצע הלילה. רצתי למטה והשיר הגיע. כמו אורח בהפתעה. הוא פשוט זרם לי בכל המובנים. זו היתה חוויה מרגשת. כמו לדוג עוד דג שמן אחרון אחרי שכולם כבר קיפלו את החכות".

אני מרגישה לא מסופקת. התיאור של מרטין רץ בתחתוניו אל הפסנתר מחדיר בי כוחות אחרונים. אני מבקשת את המיקרופון ומתפללת שהפה ייפתח. הייתם ארבעה חברים שמנגנים ביחד בקולג', אני מנסה לדגמן עיתונאות חוקרת, ועכשיו אתם להקת הרוק הגדולה בעולם. מה איבדתם בדרך?, אני מתעקשת לחדור עמוק, ללכת למקומות שכואב. מרטין פוער עיניים מהשאלה שהרגע נחתה עליו. "קודם כל אנחנו רק להקת הרוק השנייה בגודלה בעולם", הוא אומר בצניעות צנועה מאוד. "והמממ, מה הפסדנו. זאת שאלה טובה. גאי, ג'ון, מה אתם אומרים?", הוא פונה לעזרת חבריו. "רגע, אני יודע - משקל. איבדנו משקל וגם שיער. אם תסתכלי על תמונות מוקדמות שלנו תגלי שהיינו הרבה יותר שמנים ושעירים פעם. גם כסף איבדנו, גאי מבזבז מלא על בגדים יקרים. אבל באמת, זו שאלה טובה, אני צריך לחשוב על זה", מחמיאות לי העיניים התכולות שמדברות רק אליי כבר שתי דקות. ידעתי שאגיע אליו. הלך על גווינת הצנונית החיוורת. "אבל אנחנו מרגישים מאוד מבורכים. מנסים לראות את כל מה שעובר עלינו בצורה חיובית. למדנו המון דברים בדרך", הוא מוסיף.

מרררד, שוב אני שומעת את גלגלי יחסי הציבור המשומנים גוברים על תאוריית הקשר הרומנטי החדש שלי, והעיתונאית הבלגית, שתי שורות מאחור, כבר עוקפת אותי בסיבוב. היא, בניגוד לתאוריה שלי מתחילת הפסקה, מעזה להתייחס לחייו הפרטיים של האמן, ושואלת:

היה לך קשה לעזוב את אשתך והתינוק בבית ולצאת לסיבוב ההופעות הזה?

מרטין נע בחוסר נוחות על הכיסא: "יש אמצעי תחבורה, את יודעת. זה לא שיצאתי להפליג לשישה חודשים. אני יכול לקחת אותם איתי".

"אז הבן שלך יבוא איתך?", היא ממשיכה לשאול ועושה טעות פטאלית בנושא מינה של אפל בתו, בכורתו.

"לא", הוא עונה לה מחויך, "אין בינינו קשר הדוק מדי. בעצם ממש לא אכפת לי ממנו. הבן הזה. אוי, שיט, אני מצטער, לא התכוונתי להיות סרקסטי. אני פשוט לא אוהב לדבר עליהם".

בתזמון מקסים מתרומם מנהל הלהקה שמודיע לנו כי יש לנו רק עוד שאלה אחת לסיום.

"מה מפחיד אתכם?", נזרקת השאלה הדרמטית לחלל האויר. באקלנד: "אנחנו יכולים למצוא אלבום מ-1972 שיפחיד אותנו כי הוא יותר טוב מאיתנו".

מרטין: "אנחנו לא רוצים להשמין מנחת ולהגיד לעצמנו כל היום כמה אנחנו מעולים. אנחנו נכנסים עכשיו לעידן חדש בחיינו כלהקה. יש לנו היסטוריה, ויש למה להשוות. יכול להיות שנעשה אלבום שאנחנו נחשוב שהוא מעולה, ואחרים יגידו שזה חרא. אבל האמת - מה שהכי מפחיד אותי זה עיתונאים. ואם אמרתי משהו שפוגע או מעליב - אני באמת מתנצל".

כריס מותק, אני סולחת. רק על העובדה שאני נראית כמו אוגר על ספידים בתמונה המשותפת שלנו (כן, יש כזאת, והיא שמורה היטב היטב במערכת) - לא בטוח שיש בליבי מחילה. ד"ש לאפל.