שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    מסיבת סיום בקטיף: 'ילדים, ניפגש אחרי החופש'

    מאות תלמידים השתתפו במסיבת הסיום של בית הספר היסודי "נאות קטיף" כשהם לבושים בכתום. המנהל הסביר להם ש"אנחנו כבר בהכנה עצומה לשנה הבאה, ונפתח אותה בשמחה בחבל קטיף". השיר "איזה יום שמח לי היום" התנגן במרץ, אבל רחל מכיתה ג' הודתה: "המסיבה גם שמחה וגם עצובה, אני מפחדת שיבואו ויגידו לי ללכת מהבית"

    "נפתח את השנה הבאה בשמחה בחבל קטיף", בישר אמש (יום א') מנהל בית הספר היסודי "נאות קטיף" בגוש קטיף, הרב יוסי קרקובר, במסיבת הסיום השנתית. כתומים כתומים, עשו את דרכם תלמידים והורים למתנ"ס השכונתי בנווה דקלים. "איזה יום שמח לי היום", בישרו צלילי השיר את תחילת המסיבה, שאיש מהבאים אליה לא העז לומר שכנראה תהיה זו מסיבת הסיום האחרונה של בית הספר.  

     

    "ילדים מתוקים, אנו נמצאים בסיומה של שנה, אבל כבר בהכנה עצומה לשנה הבאה. התחלנו ברישום תלמידים, רכישת ספרי לימוד, יש רצון לשפר תוכניות לימוד וקבענו ימי היערכות לפני תשעה באב. ויש שאלה ללא פיתרון. אין נביא שיאמר לנו מה יהיה, אבל אנחנו יודעים דבר אחד - שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, את הארץ, את העם ושהתחילה הגאולה. חזרנו הביתה וסוף לנדודים. גמרנו עם מחלת היהודי הנודד", הוסיף המנהל. 

     

    "המסיבה גם שמחה וגם עצובה", אמרה בעצב רחל כהן, תלמידת כיתה ג'. "אני חושבת שזה יותר מקצת מפחיד בשבילי לעזוב את הבית ולגור במקום אחר. אני גם פוחדת לראות איך יבואו ויגידו 'לכו מכאן למקום אחר' וגם לא רוצה לעזוב את כל החברות. בעזרת השם, אם נתפלל, זה לא יקרה. הסתכלתי על תמונה של ישוב אחר שפינו אותו, לא ממש זוכרת, והיה שם בולדוזר. זה היה לא נעים בכלל".

     

    "זו מסיבה שמחה, אנחנו לא חושבים על הפינוי", אומר לעומתה יאיר חזות, תלמיד כיתה ה'. "אנחנו כמו הסלע בים שמתנפצים עליו גלים - התושבים זה כמו הסלע בתוך הים, חזק ואיתן כשמולו מתנפצים הגלים, שזו הממשלה". יאיר כבר מתכנן תוכניות משלו לחופש הגדול. "גם אם יהיה פינוי, ארצה לעזור במאבק. אני לא ארים יד, כי אין צורך במלחמת אחים, אך בהחלט איאבק".

     

    שיחת היום בין הנוכחים היתה הריסת הבתים בשירת הים. מנהל בית הספר שיתף את תלמידיו בתמונות שראה. "היום עברתי וראיתי דבר כואב - דרך חוף ים נפלא, ראיתי חיילים עם הראש למטה ומאוד עצובים. אתם יודעים ילדים למה הם כל-כך עצובים? הסתכלתי להם בעיניים והם השפילו עיניהם. הם נאלצו לעשות מעשה שקשה מאוד לעשות והם בעצמם לא כל כך מבינים למה. היו בתים ליד הים שהוחרבו. הצבא הפיל אותם. לא גרו שם, אבל נורא קשה - איך אפשר להרוס בתים בארץ ישראל? אפשר לרעוד כשחושבים על הדבר הזה".

     

    קיר המשאלות: "שנצליח להרוג את כל הערבים"

     

    בכניסה למתנ"ס התקיימה תערוכה של תלמידי בית הספר. בין אותיות הא'-ב' ושלל ציורים על החיים בגוש-קטיף תלו התלמידים ברכות, מכתבים ובעיקר תפילות נגד הפינוי. ילדה מכיתה ה' בשיר שכתבה פונה לראש הממשלה, אריאל שרון: "גוש קטיף הוא שלי לנצח, אותה לא אעזוב אפילו בכוח, עם קצת חיוך וקצת שימחה שוב אהיה בטוחה, אז אנא ראש הממשלה, בוא אלינו לבקר במשפחה".

     

    תלמידת כיתה א' בתפילה שחיברה מבקשת: "אלוהים יקר שלי. אני מבקשת ממך ומתחננת בכל ליבי, אל תיתן לזה לנוע, כמו שנאמר 'אל נא תעקור נטוע'. אל תעשה זאת אלוקיי, כי זה עינוי, אל תיתן זאת לפינוי. כי אני בכל ליבי קוראת אליך, כל דבר הוא באחווה, באהבה, אלוקיי אל שתכח את התקווה, איני רוצה לסבול את זה, לעזוב מקום ביופי הזה. אנא ה' אלוקיי ואלוקיי ישראל, אני אוהבת אותך כי אתה האל".

     

    ב"קיר המשאלות" תלו תלמידות תפילות ובקשות מאלוהים. "שנצליח להרוג את כל הערבים", כתבה אחת מהן. "שלא יגרשו אותנו מגוש-קטיף ושיקנו לי קורקינט חשמלי", הוסיפה תלמידה אחרת.

     

    דיוקן של שרון אצל המנהל

     

    לדברי המנהל, ההרשמה לבית הספר גדלה השנה ב-50 תלמידים. לפי הרישומים שבידיו, שני תלמידים בלבד עזבו את בית הספר ועברו מחוץ לגוש קטיף. בית הספר ידע בעברו לא מעט קסאמים שנחתו ברחבת בית הספר. אחדים מהם צולמו ומעטרים את קירות בית הספר וטיל קסאם אחד אף נמצא בשלמותו בלשכתו של מנהל בית הספר קרקובר.

     

    פריט קצת יותר מפתיע בלשכת המנהל הוא דיוקן של... ראש הממשלה שרון, לצד ספרי התנ"ך ודגלי ישראל. "הבעיה זו לא ההתנתקות אלא החינוך", מסביר קרקובר. "ההתנתקות זה הסימפטום של אובדן הדרך, זו המחלה האמיתית של עם ישראל. רעיון ההתנתקות זה סימפטום לסכנה הקיומית שלנו כחברה. סכנת כיליון, חס ושלום. כולם מעדיפים להתחבר לכבלים וללווין ולא למורשת, לתנ"ך".

     

    ביום המסיבה בחר מנהל בית הספר ללבוש גם הוא כתום אולם הוא טוען: "אני לא מתעסק בפוליטיקה, אני מתמודד במישור הערכי-חינוכי בלבד. המורים והתלמידים בחרו להגיע כולם עם כתום. אי אפשר להתנתק מהאווירה שבה אנו חיים, אך במפורש איננו נוהגים לעשות כך במהלך שנת הלימודים".

     

    לדבריו "כאב לי שהמכתבים היחידים שקיבלנו היו מבתי ספר ממלכתיים-דתיים בלבד. הייתי מצפה שמכל הזרמים שלא באים לתמוך, שיראו קצת רגש. בכל זאת אחים. יש נתק של מערכת החינוך מהתורה, וכשיש נתק מהתורה יש בריחה מהארץ".

     

    איך תגיב לתמונות של דחפורים ההורסים את בית הספר בפינוי?

     

    "אעדיף שלא יהרסו את הבית שלי, כי ברור שאחזור אליו יום אחד. זה סיוט לילה, קשה לי לחשוב על זה שיהרסו את בית הספר. אני לא יודע איך אגיב. כשקורעים ילדים מאמא, קשה לדעת איך יגיבו. זו סיטואציה ריגשית שלא עמדנו בה ומקווים שלא נגיע לרגע הזה. לא ברור מה יהיה וזה מזכיר תקופות אפילות".

     

    לצד קטעי מופעים שהעלו תלמידי בית הספר, היו שם הרקדות לצלילי שירי ארץ ישראל של נעמי שמר, אבל איש מהתלמידים וההורים לא עסק בתכני פרידה, עזיבה, או מעבר לבית ספר חדש בעיר זרה. לכמה שעות באולם ספורט קטן במתנ"ס בגוש קטיף, תוכנית ההתנתקות נראתה רחוקה מתמיד. מנהל בית הספר קרא בסיום לתלמידים: "הנצח לא יפחד, לא יפחד..." ומאות קולות קטנים השיבו לו בשירה: "לא יפחד מדרך ארוכה".

     

    צילום וידאו: דניאל ממן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מורן זליקוביץ'
    חוגגים?
    צילום: מורן זליקוביץ'
    צילום: מורן זליקוביץ'
    המנהל קרקובר. "לשפר תוכניות לימוד"
    צילום: מורן זליקוביץ'
    צילום: מורן זליקוביץ'
    "אנו בהכנה לשנה הבאה"
    צילום: מורן זליקוביץ'
    צילום: מורן זליקוביץ'
    "אנחנו כמו הסלע בים"
    צילום: מורן זליקוביץ'
    צילום: מורן זליקוביץ'
    עושים דרכם בשביל הממוגן
    צילום: מורן זליקוביץ'
    מומלצים