שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הכתום בנוק-אאוט
    התמיכה בהתנתקות היא אדישה ומסויגת. בהתנגדות יש התרסה וסקס-אפיל. מספיק להסתכל על המכוניות כדי להבין ששרון עשה בחכמה כשסירב להעמיד את השאלה למבחן

    כל מי שמשוטט בימים אלה בכבישי המדינה יודע, שבמאבק בין הכתום לכחול, הכתום מנצח בנוק-אאוט. הוא מנצח לא רק בירושלים, בית-שמש או בני-ברק, הוא מנצח גם בחיפה ובתל-אביב. הוא מנצח לא רק ביום חול, כשכל עם ישראל ממלא את הכבישים, אלא גם בשבת, כשהמכוניות של הדתיים לוקחות פסק-זמן. 

     

    מלחמת הסרטים היא תופעה מבורכת. היא מכניסה קצת צבע לאפרוריות הקיץ. והעיקר, היא מעבירה את הוויכוח על ההתנתקות אל מפלס נטול-חיכוך, נטול-אלימות. אני בסרט שלי ואתה בסרט שלך, ושנינו יכולים לעמוד זה לצד זה ברמזור (זאת גם הזדמנות טובה לפתח סטריאוטיפים: כל כחול שדיברתי איתו משוכנע שהכתומים הם נהגים פרועים, שמצפצפים על חוקי התנועה; הם גם בריונים, שמחבלים במכוניות נושאות סרטים שאינם לרוחם. כל כתום שדיברתי איתו משוכנע שהמכוניות של הכחולים חדשות יותר, מפוארות יותר, מכוניות של עשירים). 

     

    שתי שדולות לקחו על עצמן להתמודד עם שלטון הכתום: המפקד הלאומי, שמפיץ סרטים כחולים-לבנים, ו"שלום עכשיו", שמפיצה סרטים כחולים. מנכ"ל "שלום

    עכשיו", יריב אופנהיימר, מודה שהסרטים שלו בפיגור. לדבריו, הכתומים הפיצו עד היום יותר ממיליון סרטים. הוא הפיץ פחות מחצי מיליון. לפי חשבונו, רק 20 אחוז מהסרטים המופצים מוצאים את דרכם לאנטנה. התוצאה היא שפחות מ-100 אלף מכוניות מקושטות בסרטים כחולים. "התחלנו מאוחר. התקשינו למצוא יצרן שגובה מחיר (20 אגורות לסרט) שאנחנו מסוגלים לעמוד בו. בינתיים, הכתומים רושמים לזכותם ניצחון סוחף". 

     

    הפער איננו רק לוגיסטי. הוא אמיתי. על-פי הסקרים, רוב הישראלים תומכים בהתנתקות. אבל זוהי תמיכה אדישה, רדודה, מסויגת, תמיכה מרחוק, ללא שום מעורבות רגשית. ההתנגדות להתנתקות היא עניין אחר לגמרי. יש בה אמירה. יש בה התרסה. יש לה סקס-אפיל.

     

    תחושת-הבטן שלי, אמרתי לאחד משרי הליכוד תומכי ההתנתקות, היא שאילו שרון היה מעמיד את המהלך שלו למשאל-עם, הוא היה מפסיד. האם אני צודק? להפתעתי, קיבלתי תשובה ספקנית, מהוססת. ייתכן מאוד שהילדות עם הדמעות והצמות, ששכנעו את מתפקדי הליכוד לא לעקור אותן מבתיהן, היו מצליחות לשכנע באותן דרכים חלק גדול מציבור הבוחרים הכללי. ייתכן שמצביעי השמאל היו נוסעים לחו"ל והערבים היו נשארים בבית. יתכן שהארץ הייתה נשטפת בגל של אלימות פוליטית. מה שבטוח - שרון עשה בחכמה כשסירב להעמיד את השאלה למבחן.

     

    אם כך חשים שרים תומכי ההתנתקות, קל לשער מה חשים מתנגדיה. בשבוע שעבר ישבתי עם חבורה של מתיישבים בגני-טל, התנחלות חקלאית בלב גוש קטיף. הם שאלו בכאב גדול איפה הדמוקרטיה. רציתי להשיב להם באמירתו המפורסמת של דוד בן-גוריון: "אינני יודע מה רוצה עם: אני יודע מה רצוי לעם". מיד חזרתי בי: דיבורים כאלה נשמעו גם מפיו של סדאם חוסיין.

     

    אמרתי שהכרעות במדינה דמוקרטית צריכות להתקבל על-ידי הנהגה נבחרת שפועלת כחוק, לא בסקרים ולא במשאלי-עם. זה המצב ברוב הדמוקרטיות המערביות: הרוב יושב לו על הגדר, מקטר על מנהיגיו ומניח להם להחליט בשבילו. כצפוי, הם לא התשכנעו.

     

    אשר למלחמה בין הכחול לכתום, היא עדיין בעיצומה. מנכ"ל "שלום עכשיו", למשל, משוכנע שכאשר יתחילו המתנחלים להתנגד בכוח לחיילים, תתמלא הארץ בכחול. כל איום של גיבורי המלון בגוש קטיף, כל כביש שנחסם על-ידי נערים בכתום, מגבירים את הביקוש לסרטים הכחולים. אנחנו רק ב"בקרוב", אמר. הסרט עוד לא התחיל.

     

     

    לאן הולך הכסף שלנו? היכנסו לבלוג החדש של סבר פלוצקר

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים