קשיי הקליטה של האירופים

יום יבוא, וזה לא ייקרה עוד יותר מדי זמן, שבו תיכחד רוב רובה של האנושות. לא בגלל התנגשות מטאור, גם לא בגלל אפקט החממה. הסכנה אורבת לכל אחד מאיתנו כמעט בכל פינת רחוב - בתל אביב, ניו יורק ובשאר ערי העולם. זה יתחיל בבליטה חשודה מאחורי האוזן, או בשתן זרחני וייגמר מתחת לאדמה שהושחתה על ידינו. והכל בגלל הקרינה הסלולרית, התמימה לכאורה - לפחות עד שיימצא "מחקר חד משמעי" שייקבע אחרת.

"לא עברו מספיק שנים בשביל לגבש מסקנות" טוענים חוקרים וראשי חברות הסלולאר שמממנות אותן. בינתיים, אנחנו מעדיפים להדחיק את סימני האזהרה ואיתם את הקרינה - עמוק בתוך מוחנו. אנחנו מדחיקים את הספק לטובת החדשנות, השאיפה להיות חלק לכפר הגלובלי והפטיש הבלתי מסופק שלנו לגאדג'טים. כך קרה גם לציידי הכשרונות של ה-NBA בשנים האחרונות. הם רצו להיות טרנדים, חובקי עולם ולשים ידם על הגאדג'טים שלהם - השחקנים האירופאים. אנטנות אנושיות שמזדקרות בטונדרה הסיבירית, או בחופי הים התיכון.

דארקו מיליצ'יץ' ולארי בראון על ספסל הפיסטונס. גידול שפיר (איי.פי)

בניגוד למחקרי הסלולאר, מתוצאות הניסוי האמריקני בכדורסלני אירופה, אי אפשר להתעלם עוד. עכשיו, שנים ספורות אחרי תחילת הסחף, החוזים פוקעים וצריך להחליט אם להאריך אותם. לא נעים להגיד, אבל ברוב המקרים לא כדאי. הניסוי מורה כי האירופים לא ממש נקלטים בהצלחה בליגת הכדורסל הדורשנית והאינטנסיבית בעולם. הם אולי מקרינים משהו על סביבתם, אבל הקריירות שלהם הולכות ומתקצרות ולבסוף מתנתקות - ממש כמו השיחות המקוטעות של סלקום בתחילת הדרך. ולא משנה כמה ממשיכים לפטפט - כל אותם מומחי כדורסל ושלוחיהם הסקאוטים ביבשת הישנה.

אני יודע, זוהי אינה דעה מקובלת. הרי כולם משבחים לאחרונה את הכדורסל האירופי והטמעתו בזה האמריקני. על כך יכולים להעיד גם המספרים, אבל לא כשבוחנים מקרוב את הפלוסים והמינוסים שבינהם. אלו גורמים ברוב המקרים לנתק בין החינוך הנוקשה איתו מגיעים האירופים מהבית - זה המתבסס על הנעת כדור סובלנית מסביב להגנה ועל קליעה מבחוץ -  לבין הכדורסל האמריקני, שמבוסס על יכולת אישית, משחק כוחני בצבע והגנה פיזית ובלתי מתפשרת. האירופים מתשמשים בראש. והאמריקנים הולכים איתו ומתנגשים בקיר, או בחזה של יריבם.

כל עוד המאמנים האמריקנים ימשיכו בתפיסת עולמם, יתקשו הסרבים, הרוסים והיוונים הצעירים להשתלב בליגה המאתגרת בעולם. זו אינה תורת גזע, פשוט הבדל מהותי בין שתי גישות. בינהן מסתבר, קשה מאוד לגשר. 

פעם ל-NBA הגיעו רק הטובים באמת. ארווידאס סאבוניס, דראזן פטרוביץ', ולאדה דיבאץ' ושרונאס מרצ'יוליוניס הגיעו לארצות הברית ושיגשגו כי היו באמת יחידי סגולה. הן מבחינת הכשרון ולא פחות חשוב, מבחינה פיזית. הם גם הגיעו כשחקנים בשלים ומלאי ניסיון.

מאז השתנתה המגמה. ציידי הכשרונות תרים אחר דוגמיות כדורסל אקזוטיות בכל העולם, ובעיקר במצע התרביות שמציעים להם המאמנים האירופים. בחמשת הדראפטים הראשונים של המילניום נבחרו 55 שחקנים אירופים חסרי כל ניסיון במכללות או בתיכונים בארה"ב (בניגוד למשל לזידרונאס אילגאסקאס, או אפילו שאראס לצורך העניין). 31 מהם נקלטו בליגה. כמה מהם באמת עשו את זה בגדול? אולי פאו גאסול (למרות שהגרילזיס הצליחו יותר בלעדיו).

מלבדו, אפשר להזכיר את הידאייט טורקוגלו, פרימוז ברזץ', מרקו יאריץ', ולדימיר רדמנוביץ', מחמט אוקור, ננאד קרשטיץ' וטוני פארקר. אלו נתנו תפוקה סבירה ב-NBA, לא יותר. האחרים ממתינים לפריחה המיוחלת, אבל זה כבר נמשך יותר מדי זמן. דרקו מיליצ'יץ', ניקולוז' צקיטשווילי וייז'י וולץ' לא נהיים צעירים יותר. תקופת המבחן שלהם הולכת ואוזלת, ביחס הפוך לספקות הגוברים. אחוזי ההצלחה לא מצדיקים את ההייפ, במיוחד בהתחשב בכך שכל נבחרי הדראפט האחרונים נמנים על דור העתיד האירופי, המיטב שיש ליבשת להציע.

פראן ואסקז הספרדי. האירופי הראשון בדראפט השנה - בחירה 11 (רויטרס)

בדראפט האחרון נצפתה תפנית. רק ארבעה אירופים נבחרו בסיבוב הראשון. שניים מהם ענקים אתלטים מצרפת (יוהאן פטרו ויאן מניהמי), שרחוקים מהסגנון האירופי הקלאסי, אפילו יותר מהאמריקנים עצמם.

מקרה מבחן מעניין הוא יוטה ג'אז, שהימרה על האירופים בלית ברירה (האמריקנים לא מוכנים להגיע לשם) והעונה האחרונה קרסה איתם. אנדריי קירילנקו הרוסי (נבחר ב-99') אימץ את כדורסל הפועלים השחורים של ג'רי סלואן והפך לבן וואלאס (אתלטי, אינטנסיבי ובלתי מתפשר) במשקל קל, אבל הוא יחיד במינו. אוקור הטורקי הבריק לפרקים, אך לא שווה את המיליונים. גורדן גיריצ'ק הקרואטי איכזב וראול לופס נשבר סופית ונשלח חזרה לספרד. הג'אז, שבחרו ברכז השברירי בדראפט 2000, התירו את חוזהו ולמדו את הלקח: בדראפט הנוכחי הם הלכו על אנטי-תזה - דארין וויליאמס גדול המימדים (1.91 מ', 95 ק"ג) מאילינוי. 

מקרה מבחן שונה נתן אותותיו דווקא בקבוצתו של ה"מאמן האירופי" בפיניקס השכנה. מייק ד'אנטוני הימר על סגל כל-אמריקני (למעט לאנדרו בארבוסה הברזילאי), כזה שמותאם לסגנון שגיבש לסאנס - קצב משחק מהיר, המבוסס על התקפות מתפרצות. אמארה סטודמאייר, שון מאריון וג'ו ג'ונסון קיפצו לכל עבר, סטיב נאש חדר, פירק הגנות ומסר להם לדאנקים. זה שונה באופן קיצוני מהסגנון האירופי האלגנטי, נגיד של זארקו צ'בארקאפה או מאצ'יי לאמפה, שנופו מהקבוצה. להזכירכם, הסאנס היו הקבוצה הכי טובה במערב, עד לפלייאוף (מיאמי היט עשו זאת במזרח. גם הם ללא אירופים).

רגע. בעצם, הסאנס נעצרו בסן אנטוניו, ושם הרי מחבבים את האירופים, הלוא כן? אולי... אם אתם מחשיבים את עמנואל ג'ינובילי ופארקר ככאלה. לאחד יש דרכון איטלקי, לשני צרפתי, אבל שניהם משחקים אמריקה. קחו לדוגמא את פארקר (בנו של זר אמריקני שהשתקע בבלגיה). אין לו יד אמינה משלוש (בגדר חובה לכל רכז אירופי) וחי על החדירה לסל. ג'ינובילי בכלל ארגנטיני (ואלה חביבים על האמריקנים, בגלל שהם כל כך נבזיים) וכשחקן יעשה זאת מבחוץ או מכל מקום, אך יעדיף תמיד ללכת בכוח פנימה ויש לו את הנתונים הפיזיים לעשות זאת.

ומה עם רדוסלאב נסטרוביץ' ובנו אודריך הסלובנים? מישהו ראה אותם בסדרת הגמר האחרונה? גרג פופוביץ' מפרגן, אבל ברגעי האמת שיחק עם נאצר מוחמד הבלתי נלאה מתחת לסלים והעדיף את ג'ינובילי כרכז לצד ברנט בארי, מאשר להשתמש באודריך. ומה עם היריבה מדטרויט? קרלוס דלפינו מתחרט שעזב את בולוניה, הפיסטונס מתחרטים שבחרו במיליצ'יץ' שני בדראפט 2003.

הכדורסל האירופי אינו פחות טוב מזה האמריקני, הוא פשוט שונה. יש אמנם מיזוג רעיוני מסויים בין שני העולמות, אולם הם עדיין רחוקים. כשרונות גדולים שצמחו באירופה, מתקשים להכות, ולהכות שורש ב-NBA והופכים לשחקנים בינוניים. על כל פרדראג סטויאקוביץ', יש עשרה בוסטיאן נכבארים מפוספסים. על כל דירק נוביצקי, עשרה אנדריס בידרינשים רופסים. אפילו ז'ליקו רבראצ'ה ופרדראג דרובניאק הוותיקים, כוכבים מובילים באירופה, הפכו לשחקני עזר אפורים בקליפרס ובאטלנטה. לפחות עליהם, לא מבזבזות הקבוצות בחירות סיבוב ראשון וחוזים ארוכי טווח, מהם קשה להתנער. 

נשיא יול"ב, ג'ורדי ברטומאו ודייויד סטרן. פרו-גלובליזציה (רויטרס)

בחירות סיבוב ראשון וחוזים ארוכים, נראה שאלו כבר לא ניתנים מהר כל כך לאירופים הצעירים, שנדחקו השנה ברובם לסיבוב השני של הדראפט (כמו מרטינאס אנדריושקביצ'יוס, שיועד תחילה ללוטרי והדרדר עד לבחירה ה-44). ולמרות זאת, האווירה הקוסמופוליטית ממשיכה ומגיעה לשיאים חדשים - אם לא על המגרש, אז בתקשורת ובמערך השיווקי של הליגה. קוסמופוליטיות תמיד עוזרת אם אתה רוצה להפיץ את הבשורה ברחבי העולם - כמו ליגת ה-NBA, או כמו חברות הסלולאר. כי את הקרינה, אי אפשר להפסיק.

לתגובות אישיות לכותב: bogen@zebras.ws