שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מֶץ אחרון

    "אני תמיד מעדיף להיות עם המבוגרים. הם אף פעם לא מציקים לי. מאז שסבתא הגיעה לבית הבריאות אני יושב בשקט ליד אבא שאפילו לא מנסה לשלוח אותי לשחק עם חברים". קטע מתוך "מץ אחרון", רומן התבגרות מאת יובל פלגי

    הימים הבאים דומים אחד לשני. החדר המסויד, הטלוויזיה שהווליום שלה מכאיב באוזניים, הדגים בבלטות והאנשים שבאים לבקר. בגלל כל הבעיות שלי עם הילדים אני תמיד מעדיף להיות עם המבוגרים. הם אף פעם לא מציקים לי. מאז שסבתא הגיעה לבית הבריאות אני יושב בשקט ליד אבא שאפילו לא מנסה לשלוח אותי לשחק עם חברים. חלק מהזמן אבא מדבר איתי. ובחלק האחר, כשהוא רואה טלוויזיה ואין מבקרים, אני מסתכל על הדגים בבלטות. ממש במרכז החדר יש בלטה עם דג שחור קטן שבורח כל הזמן מהדגים הלבנים שמסביבו, ואני מנסה לתת לו עצות איך לברוח ולסדר אותם.

     

    רוב הזמן אנחנו שם רק אני אבא וחנה אבל לפעמים מגיעים גם אחרים. אפילו גבי מספיק להגיע יום אחד לביקור מהצבא. השרירים שלו בולטים מהחולצה והשיער שלו קצר בצדדים וארוך במרכז ככה שהוא יוכל להסתיר אותו מתחת לכומתה, כאילו שהוא בכלל לא חייל. על האוזן יש לו עגיל עם עוגה חתוכה לשלוש. גבי תמיד מצליח להרגיז את אבא ואת אמא עם כל הבעיות שהוא עושה להם.

     

    ככה למשל יום אחד הוא בא והודיע שהוא לא מתכוון להתגייס ושיש מספיק אנשים שיהיו בצבא במקומו. אמא אמרה לו שהוא עושה בושות למשפחה ושהיא לא

    תרשה שיהיו פרזיטים בבית שלה והלכה לחדר השינה. גם לאבא זה ממש הפריע. אבא התחיל לתת לו אחת מההרצאות המסובכות שלו על מה היה פעם וגבי אמר לו, "ההרצאות שלך מעניינות לי את התחת." ואבא התעצבן ואמר לגבי, "אנשים כמוך הם הזבל של המדינה, אתה לא מעריך כלום ממה שקיבלת ממי שהקריבו את החיים שלהם כדי שתוכל לחיות בשקט." וגבי אמר לאבא, "אני לא ביקשתי מאף אחד לגור במדינה הזאת ובטח ובטח שלא למות בשבילי." זה היה השלב שאבא התחיל לצעוק עליו, "אתה פרזיט, נמושה, זה מה שאתה. אני לא מאמין שככה הבן שלי מדבר."

     

    גבי התעצבן מהמילים האלה של אבא והתחיל לעשות קולות של תרנגולת ולהגיד לאבא שיש לו "רגלים של עוף מרוט," וכל מיני דברים כאלה. זאת היתה, אני חושב, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אבא כל כך כועס וכל כך אדום. כי אבא אפילו כשהוא כועס על אמא, נגיד, הוא מאדים בפנים והולך לחדר שינה שלהם, סוגר את הדלת ומתחיל לקרוא איזה ספר היסטוריה. אבל בפעם הזאת זה היה לגמרי אחרת. אבא הלך למטבח והתחיל לצעוק, "דרק כמוך אני לא צריך בבית שלי," ועוד כל מיני משפטים כאלה, ותוך כדי שהוא צועק, הרים מחבת מהכיור והתחיל לרוץ איתו לכיוון גבי. רק שגבי בכלל לא פחד מאבא ומהמחבת שלו. הוא הרי הרבה יותר גדול ממנו. בלי שום בעיה הוא תפס לאבא את המחבת, לקח ממנו אותו, והתחיל להרביץ לאבא איתו. בשלב הזה אני לא בדיוק יודע מה קרה, כי אני מרוב לחץ רצתי ישר לחפש את אמא בחדר שינה וצעקתי לה, "אמא, גבי מרביץ לאבא," ואמא ששכבה על המיטה, קמה תוך רגע, יצאה לסלון ונתנה לגבי סטירה מצלצלת כזאת וצעקה עליו, "עוף מהבית," וגבי בלי לחשוב פעמיים החזיר לה סטירה באותו כוח, ואמר, "אני עף." והלך, ובכלל לא היה אכפת לו שאמא מרביצה לו בגב.

     

    גם אחרי שגבי הסתלק אמא עוד כעסה והסתכלה על אבא שישב על הרצפה ובכה. פתאום היה אפשר לראות מהפנים שלו איך הוא היה בוכה כשהוא היה ילד, איך הוא היה מנגב את האף עם גב היד ואיך הוא היה נושם נשימות עמוקות דרך האף כדי להפסיק את הבכי. כשהסתכלתי עליו אז אפילו הפנים שלו פתאום נראו לי קצת כמו של ילד. את אמא זה ממש לא עניין. ישר היא התחילה לצעוק עליו, "אתה לא מתבייש לבכות ככה לפני הילד שלך, כאילו אתה איזה בחורה? ובכלל זה לא נראה לך קצת מוזר שהבן הצעיר שלך צריך לרוץ לקרוא לי לעזרה כאילו אתה וגבי שני ילדים קטנים שאי אפשר להשאיר אותם אפילו רגע אחד לבד?"

     

    מאז אותו היום היחסים בין גבי לבין אבא ואמא השתנו. גם לפני זה הם לא היו משהו אבל מאז הם בקושי דיברו. גבי, שלפני זה לא פחד מאבא ומאמא, התחיל להיזהר מהם והשתדל לא לעצבן אותם. למשל, הוא לא דיבר יותר על הצבא והתגייס "כמו טאטאלה" כמו שאמא אמרה אחר כך.

     

    עכשיו הוא מסתובב בחדר מצד לצד, מדליק סיגריה ולא מדבר עם אף אחד. רק נותן לי אגרוף כואב כזה בכתף ואומר, "מה נשמע גבר," ומחייך כשאני עונה לו "סלאמתק" כמו שהוא לימד אותי. בסוף אבא אומר לו, "גבי תכבה את הסיגריה. סבתא חולה," והוא רק חיכה שאבא יגיד את זה, כי תיכף הוא אומר, "לא משנה. במילא אני חייב ללכת. יש לי מחר צבא," ומסתלק.

     

    סאני וטאי באים כל יום לכמה דקות, ומתיישבים לידי וליד חנה. סאני מנסה את כל המילים המשונות שהיא מכירה מכל השפות שהיא למדה מהמתנדבים שלה, אבל גם סבתא וגם חנה שותקות. רק אחרי שכולם הלכו ורק שלושתנו נשארנו בחדר חנה חוזרת לדבר אבל בזהירות. רק משפטים קצרים כמו "חנה רוצה ללכת" או "מספיק, די." גם היד שלה חוזרת לנוח על הכתף או על הרגל שלי כאילו אני שייך אליה או משהו, וכל הניסיונות שלי לשבת רחוק לא עוזרים, תמיד היא מוצאת את הרגע להתקרב כשאני לא שם לב, ואני מתחיל להבין שהיא מתכננת לקחת לי משהו, כמו שגנבה מסבתא. אחרת למה היא כזאת נחמדה אלי? ככה שאני שומר מרחק כמה שאפשר.

     

    ערב אחד כבר רואים שהסבתא חלשה יותר. העור שלה נהיה שקוף, והוורידים הכחולים שלה בולטים, כאילו אין לה עור. הידיים ג'לי מפסיקות לזוז והעיניים שלה נראות כמו עיניים של דג. "היא מתה?" אני שואל את אבא שקופץ ואומר, "מה פתאום? תסתכל לה על החזה, הוא זז."

     

    אני מסתכל על החזה שלה, שבקושי זז, ועולה עליות קטנות וקצרות שבקושי רואים אותן. על חולצת הבד שלה מונחת שרשרת פנינים לבנות. אבא מתכופף ומוריד אותה מהצוואר של סבתא, "תראה" הוא אומר לי, "תסתכל מקרוב תראה שהן לא מבריקות, ויש להן גוון אחד. לפנינים אמיתיות יש כמה גוונים בשבירה של האור. זה מה שיפה בפנינים."

     

    ההסברים של אבא לא מעניינים אותי. רק החזה של סבתא שנראה לי כאילו כל פעם זאת הפעם האחרונה שהוא עולה. "אז איך נדע מתי היא עומדת למות?" אני שואל, ואבא שוב קופץ, "אל תדאג, יודעים, היא עוד לא מתה, היא רק ישנה קצת".

     

    כבר מאוחר במוצאי שבת, אמא הלכה ואחריה כמו תמיד מגיעים טאי וסאני ששמה לב שמשהו השתנה אצל סבתא ואומרת לאבא לפני שהיא הולכת, "אם משהו קורה תודיע לנו."

     

    שוב אנחנו יושבים, אני עם העיניים על החזה של סבתא שומר שלא תמות לי בלי שישימו לב, ומדי פעם שולח מבט קצר על הדג שלי לראות שלא מציקים לו יותר מידי. אבא קורא כמו תמיד עיתון כאילו הוא לא רואה שצריך לשמור על סבתא. חנה יושבת לידי וידה על הכתף שלי מתחילה לסמן שהיא רוצה ללכת. "מספיק," היא אומרת ומביטה באבא, שממשיך לקרוא בעיתון.

     

    "אבא," אני אומר, רוצה כבר להיפטר מהיד הזאת שמונחת על כתפי, "היא רוצה ללכת."

     

    אבל אבא מתעלם מאיתנו.

     

    "חנה רוצה ללכת," היא חוזרת אבל גם הפעם אבא לא מתייחס למה שהיא אומרת. חם לי והגוף שלי היה דביק ועייף. אני רוצה לישון. אבא ממשיך לקרוא והפעם מפטיר, "מעניין, מעניין מאוד מה שהם אומרים."

     

    "אבא," אני אומר, מנסה להוציא אותו מהריכוז שלו, "אם נלך, מי ישמור שסבתא תמשיך לנשום?"

     

    זה פועל. אבא מרים את הראש. "סבתא תמשיך לנשום עוד הרבה ימים אין לך מה לדאוג," הוא אומר וכבר מתכוון להחזיר את הראש שלו לעיתון. אבל סבתא, שכנראה שמעה את מה שאמרתי, התחילה פתאום לדבר כדי להצדיק את הדברים של אבא שאין מה לדאוג, והסתכלה על חנה. "זאג ניכטס אובר דאס קינד," היא אומרת עם המילים האלה שהביאה משם. העיניים שלה מסתכלות על חנה, והיד ג'לי שלה מתנופפת עם אצבע מורמת.

     

    "אבא, היא לקחה מחנה בחזרה את הקול ועכשיו היא כועסת עליה," אני אומר בשמחה ומיד מתחרט, פוחד שאבא יצחק על המחשבות שלי. להפתעתי חנה עונה לה, "בלוט-זויגרין, נוטע, אאוסבויטרין."

     

    "מה היא אומרת?" שואל אבא את סבתא שעוצמת את העיניים ופותחת את הפה. נרדמת עוד פעם. "סבתא, סבתא,"אני מנער אותה, "תסגרי את הפה. היא תיקח לך שוב את המילים." ושוב אני מבין שאני טועה כשאני אומר את זה. הפעם אבא כועס עלי. "מספיק עם השטויות שלך, תן לה לישון," הוא אומר ופונה לחנה.

     

    "מה אמרת לה?" הוא שואל. חנה לא עונה. ואני מבולבל. אצל מי המילים עכשיו?

     

    אבא מתקשר מיד לגבי ולסאני. לשניהם יש עיניים כחולות ואבא אומר שאצלנו במשפחה למי שיש עיניים כחולות יודע שפות. כשסאני מגיעה סבתא פוקחת שוב את העיניים שלה ואומרת, אבל הפעם בקול הרבה יותר חלש, "זאג ניכטס אובר דאס קינד."

     

    אבא מסתכל על סאני ומחכה שתגיד משהו. "נו," הוא אומר.

     

    "אין לזה שום הגיון," היא אומרת, "אתה בטוח שזה כל מה שהיא אמרה?" ומיד היא מוסיפה, "היא אומרת שלא תגיד שום דבר על הילד."

     

    מתוך "מֶץ אחרון" מאת יובל פלגי, הוצאת כתר.

     

    "מץ אחרון" הוא ספרו השני של יובל פלגי. קדם לו הרומן "איש הברוש".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים