הדילמה המסובכת של הצמחים: משיכת בעלי החיים
הצמחים זקוקים לשירותיהם של בעלי חיים שונים, לצורך הפרייה, האבקה והפצה של זרעיהם. כיצד הם מצליחים למשוך אליהם את בעלי החיים הרצויים? חלק ראשון
לצמחים כמו לשאר היצורים יש יחסי גומלין עם סביבתם. לרבים מהם יש שיתוף פעולה הדדי עם מיני בעלי חיים שמאביקים אותם ומפיצים את זרעיהם. בעלי חיים אלה הם אוכלי צמחים (הרביוורים), ומשום כך, נזקקים הצמחים לאמצעים שונים כדי להגביל את בעלי החיים כך שיאכלו רק את החלקים המורשים - כמו הצוף והפרי.
מחד, מחויבים הצמחים למשוך את בעלי החיים כדי להתרבות, ומאידך מוטל עליהם גם להרחיקם כדי שלא יאכלו אותם עד תום. במהלך האבולוציה התפתחו שיטות הטעיה, משיכה והגנה, עד כי יחסי הגומלין בין בעלי חיים לצמחים הם מן המורכבים ביותר בעולם הטבע.
משיכת בעלי החיים
צמחי היבשה הראשונים הופיעו על פני כדור הארץ בסוף עידן האורדוביקון לפני כ-430 מיליון שנה. כמו מיני צמחים רבים בימינו, הואבקו כל הצמחים הראשונים באמצעות הרוח, אשר פיזרה את האבקה שלהם מיד עם היפתח האבקנים. בתהליך ההאבקה מועברים גרגרי אבקה מן הפרח הזכרי לצלקת עמוד העלי של הפרח הנקבי, וגורמים להפריית הביציות בשחלה. בסוף תקופת היורה ובתחילת הקרטיקון לפני כ-130 מיליון שנה, הופיעו ראשוני הצמחים בעלי הפרחים, ומאז החלו מאביקים את הפרחים גם בעלי חיים: ציפורים, עטלפים, קופים, מכרסמים, אך החרקים וביניהם פרפרים, דבורים, צרעות וזבובים, מהווים את קבוצת המאביקים הגדולה ביותר.
הקשר ההדדי הראשון בין צמחי הפרחים לבין החרקים נוצר כאשר הופיעה לראשונה אבקה דביקה. עד הופעתה נהגו החרקים לאכול מן האבקה ללא תמורה, אך משהפכה דביקה, נצמדו גרגירי האבקה לגופם השעיר והועברו אל פרחים אחרים. במשך הזמן גרמה הברירה הטבעית שפעלה על הפרחים לשתי התפתחויות: הופעת ריחות מושכים והופעת צבעים בולטים. גם אצל החרקים פעלה הברירה הטבעית על חושיהם, לכיוון הימשכות אל הריח והצבע המתאימים.
סביר להניח שהנוזל השמנוני שעשה את האבקה לדביקה, היווה את המקור לריח, כך שאבקני הפרח היו ריחניים. במשך הזמן התקיימה ברירה שעודדה הופעת ריחות חזקים אשר משכו את המאביקים. החרקים גם נמשכים אל הפרחים על ידי גירויים חזותיים. קרוב לוודאי שצמח בעל עלי כותרת צבעוניים בולט יותר מצמח בעל עלי כותרת זעירים. גם פרחים לבנים נראים צבעוניים לעין החרקים, משום שהם מחזירים כמויות גדולות של אור אולטרא סגול. צמחים בעלי פרחים או פירות אדומים דווקא מושכים את הציפורים.
עודפי סוכר - גמול על שירותי ההאבקה
ברבות הזמן, התפתחה צורת משיכה נוספת של הפרשת עודפי סוכר בנוזל הקרוי צוף. בניגוד לאבקה החיונית לתהליך הרבייה, לצוף אין כל ערך עבור הצמח, והוא נוצר רק כדי לשמש כגמול עבור שירותי האבקה. הפרחים התאימו עצמם לקשת רחבה של חובבי הצוף. ישנם פרחים המייצרים צוף מרוכז עבור הדבורים, ואילו את הפרחים המייצרים צוף מהול מבקרים בעיקר פרפרים, שאצלם גם קיימת התאמה בין אורך החדק לבין אורך הגביע שבתחתיתו מצוי הצוף. אך זו לא ההתאמה היחידה שסיגלו לעצמם החרקים. אצל מינים רבים חל שינוי בתבנית ההתנהגות, שהתבטאה בין היתר גם בהתאמת שעות הפעילות שלהם לשעות בהן פורחים הפרחים.
מידת ההתאמה שבין מבנה הפרח ותכונותיו, לבין אורח חייו והתנהגותו של החרק המאביק אותו, מעידה על ההשפעה ההדדית שיש לכל אחד מהם על האבולוציה של האחר. לתהליך שכזה קוראים קואבולוציה, כלומר אבולוציה מקבילה שהתפתחה כתוצאה מלחצי ברירה הדדיים. הפרחים היוו גורם מברר שעודד התרבותם של אותם חרקים שהיו מסוגלים להיזון מהם ביתר יעילות. ואילו החרקים היוו גורם מברר שעודד את התרבותם של אותם פרחים שמשכו אותם, ואשר מבנה הפרח שלהם אפשר האבקה יעילה על ידי אותם חרקים. כך, באחד המסלולים המוזרים והיפים ביותר באבולוציה של עולם החי והצומח, הלכו והתרבו ההסתגלויות אשר קשרו את החרקים אל הפרחים, והבטיחו את האבקתם של האחרונים.
אחת הדוגמאות לקשר הדדי מחייב (מוטואליזם אובליגטורי) בין צמחים לחרקים היא הקשר בין צמח היוקה (Yucca filamentosa) הגדל באזורים הטרופיים של אמריקה המרכזית לבין עש היוקה (Pronuba yuccasella), הניזון מאבקת היוקה. צמח היוקה מופרה אך ורק מהאבקה על ידי עש זה. נקבת עש היוקה מטילה את ביציה לתוך שחלת הפרח והזחלים מתפתחים ביחד עם הפרי המתפתח ואף ניזונים ממנו.
לכן, בשעה שהעש עובר מפרח לפרח הוא מבטיח לא רק את האבקתם, אלא גם את התפתחות צאצאיו. משום שהצמח מפתח כמות זרעים כה רבה, נשארים זרעים חיוניים גם כאשר זחלי העש מתפתחים בתוך הפרי. במהלך הזמן, נוצרה התאמה בין מחזורי החיים של העש ושל הצמח, ואצל העש התפתחו התאמות מורפולוגיות כמו גודל ניכר של בחניני הלסת התחתונה, המתאימים במיוחד לאיסוף אבקת היוקה. זאת הסיבה שצמח היוקה אינו מסוגל ליצור פירות בארצות שאליהן הובא כצמח נוי, משום שעש היוקה לא מתקיים בהן. דוגמה נוספת היא הקשר שקיים בין התאנה לבין סוג של צרעה.
ריחה של פסולת נרקבת
לא תמיד זוכה החרק המאביק לתמורה עבור ביקורו בפרח. לתפרחת הלוף (Arum) יש ריח חזק הדומה מאד לריחה של פסולת נרקבת. נקבות של חרקים מסוימים נוהגות להטיל את ביציהן על מצע של פסולת נרקבת, וכך הן נמשכות לתפרחת הלוף. משגילו כי אין מדובר במצע הטבעי שמתאים להטלה, הן עוזבות, אך בינתיים נושאות את האבקה על גופן. תפרחת הלוף הבאה שתמשוך אותן תזכה להאבקתה.
לא רק נקבות החרקים מרומות. פרחי הסחלבים נוהגים להטעות דווקא את הזכרים. חלק מהמינים נוהגים להפריש חומרי ריח דומים מאד לריחם של פרומוני מין, המופרשות על ידי נקבות הדבורים. זכרי דבורים שטרם הזדווגו נמשכים אל פרחים אלו ומאביקים אותם. הדבורנית (Ophrys) לא הסתפקה בכך ואצלה עלה העטיף התחתון דומה לצורה של דבורה ומושך את הזכרים לבוא ולהזדווג. ברם, במקרים מיוחדים דווקא החרק לא מקיים את צדו בעסקה. כובע הנזיר (Tropaeolum mayor) שמוצאו מפרו הופץ באירופה לפני מאות שנים. פרחיו ארוכי הגביע מתאימים במיוחד להאבקה על ידי ציפורי קוליברי ארוכות הלשון. אולם באירופה אין יונקי דבש ואל הפרחים נמשכים דבורי הבומבוס. הן מנקבות חור בבסיס הגביע וכך ניזונות מן הצוף בלי להאביק את הפרח.
הצמחים נעזרים בבעלי החיים לא רק לשם האבקה, אלא גם כדי להפיץ את זרעיהם. הפצת הזרעים מעלה את סיכויי הצמחים להעביר את מטענם הגנטי הלאה בדורות, משום שכך פוחתת התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. יחסי גומלין הדדיים המביאים את בעלי החיים להפיץ את הזרעים, יתקיימו רק כאשר יזכו בגמול כלשהו, כמו פירות מאכל. מעבר הזרעים דרך קיבת בעל החיים מסייע לקטול כל מיני מזיקים.
למשל, את תרמילי זרעי השיטה אוכלים צבאים ויעלים. לא פעם זרעים אלה נגועים בזחלי חיפושיות, ואלה מושמדים על ידי הטיפול במיצי העיכול. מובן שלזרעים הללו יש קליפה קשה ועבה, אחרת היה נפגע העובר שבזרע. לכאורה, קליפה שכזו יוצרת קושי בקליטת מים לצורכי נביטה, אולם קליפת הזרעים נשחקת במערכת העיכול, וכך בעצם מתאפשרת הנביטה.
לפנייה לכתב/ת 
