הלב נשאר באלי סיני
משפחת גרוס החליטה שלא לחכות ליום הפינוי הטראומטי וכבר עזבה את הבית האהוב באלי סיני בדרך לחיים חדשים בנגב. לצד הפחד מהמשבר המצפה לארבע בנותיהם, מתמודדים מלי וחיימון עם השבר בינם לבין החברים, שנשארו כועסים מאחור. בעיניים דומעות הם מספרים ל-ynet על הגעגוע ("אין כמו אלי סיני"), ההחלטה ("החוק עבר, הבנו שאנחנו יוצאים"), הנסיונות לרכך את המכה ("קנינו לבנות סוסה כדי להקל על העקירה") והאכזבה ("רגלן לא תדרוך שוב באלי סיני, שלא ייחשפו לקריאות נגדנו"). פינוי מרצון, מבט כואב מבפנים
הדמעות פורצות פתאום, בלי שום הכנה, מהעיניים של מלי גרוס. היא יושבת בפינת המטבח החדש שלה במושב מסלול שבנגב, וכל הדיונות הזהובות והים של אלי סיני מציפים אותה פתאום ומביאים געגוע אל בית שתמיד היה ופתאום איננו.
כשהבכי יוצא היא מסבירה שאין כמו אלי סיני, עם כל הכבוד לכל העולם ולעובדה שהיא בכלל שמאלנית תומכת מפלגת העבודה. היא שולפת במרץ דפי טישיו לנגב לה את הדמעות, ומלמלת שהיא בכלל הייתה זאת שרצתה שארבע הילדות לא ייחשפו למראות הפינוי של היישוב האהוב. לכן, היא מסבירה, הם היו המשפחה הראשונה העוזבת את צפון רצועת עזה מרצון, 40 יום לפני תאריך היעד של אריאל שרון.
"זה עוד כלום", היא מתנצלת, נבוכה. "אתה יודע מתי באמת נשברתי? זה קרה כשקיבלתי את תוכניות הבית שאנו עומדים לבנות בנגב, מידי הארכיטקטית שלנו. אז נפל לי האסימון. אז התמוטטתי ממש". חניאל גרוס, רק בת 16, אבל כבר דוברת משפחתית גדולה, מסתכלת על אמא וכועסת על הצלם שלוקח תמונה של דמעת געגועים ואבל על חיים יפים שנגמרו. "אני לא רוצה תמונות של אמא בוכה", היא מנסה להפגין חוזק שאיננו באמת שם.
"כשקיבלתי את התוכניות של הבית החדש התמוטטתי". מלי גרוס
גם לה זה היה מאוד קשה לעזוב את בית ילדותה. נורא להיפרד מהחברות שגדלו יחד שם באלי סיני בהרבה אהבה, תחת גשם של פצמ"רים, חדירות מחבלים, פצועים ומוות. הבת הבכורה הייתה המתנגדת הגדולה להליכה המשפחתית, סוליקו, למושב הסמוך לאופקים. היא העדיפה לצאת עם הקבוצה הראשונה לבת הדר, 38 משפחות שהלכו יחד, ואו-טו-טו מתחילות לבנות בית בשכונה קהילתית ליד אשקלון. כנראה קשה בגיל שלה להאמין שאפשר להתחיל הכול מחדש, שתמיד יהיו חברים חדשים, שיש חיים אחרי עקירה, גם אם היא מרצון, מתוך הסכמה.
למרות הכאב הפרטי שלה, מגלה הבת, העולה לכיתה י"א בבית הספר האזורי שער הנגב, בגרות נפש גדולה. בימים הראשונים בבית החדש בנגב, היא זאת שתומכת באבא חיימון, באמא מלי ובשלוש האחיות: עדי, שעולה לכיתה ה' בבית הספר החדש שלה במרחבים, מור, שעולה לכיתה ד' וסאלי-אביה, שעולה לכיתה א'. "בלעדיה אנחנו כלום, לא היינו עומדים בזה", מודים ההורים, מעריצים את הילדה היודעת להיות להם משענת, גם בשעה שמאוד קשה לה.
חם בבית, קר בחוץ
בית גרוס במסלול נותן את אותה תחושה של בית חם. למרות שמדובר באנשים שנעקרו, קל להבחין ברצון הכמעט כפייתי להחזיר הכל, ומייד, למסלול החיים הרגיל, לנורמות המוכרות. קל להבחין בו באותה אווירה מגוננת, אולי דווקא מפני אותם שכנים ישנים מאלי סיני שכועסים עליהם. אותם אלה שנאבקים על הישארותם שם בדיונות הזהובות היורדות לים הפלסטיני מצפון לעזה. אותם אלה הזועמים על הגרוסים, כי ביציאתם הדחופה הם ערערו להם את הלגיטימיות של מאבקם נגד שרון וממשלתו, המבקשים להוציאם מעזה.
למרות שגרוס כבר יצאו משם, ספוגה השיחה שלנו בפגיעויות ורגישויות שהם עדיין סוחבים איתם. מחד, הם אמנם מבקשים לסגור דלת אחת מאחוריהם כדי לפתוח דלת חדשה. אך מאידך, הדי הכאב והזעם של אלה שנשארו, אינם מניחים להם. למשל קולות אבי פרחן הזועם עליהם בטלוויזיה. אלה ערערו אצלם משהו, מכאיבים להם. אלה פותחים מחדש את פצע העקירה שעוד לא התחיל אפילו להגליד. כדרכם של פצעים המבקשים להחלים, הם מפרישים מוגלה.
"לבנות שלנו לא תהיה דריסת רגל יותר באלי סיני. כך החלטנו חיימון ואני", אומרת מלי במבט מושפל. "אני לא רוצה שהן ייחשפו לקריאות נגדנו, לכעס ולמאבקים הפנימיים. איננו רוצים שהן תהיינה חשופות לעימותים עם השכנים הישנים. אני לא רוצה שיחזרו לבית האהוב שלנו ויראו עליו שלטים נגד גירוש יהודים. בגלל זה כל-כך הזדרזנו לצאת, כדי לזכור את הכול כמו שהוא היה ולא כמו שהוא יהיה בעוד חודש וחצי. רגלן לא תדרוך באלי סיני".
"תבין, לחניאל אין עצם בלשון. אם מישהו ידבר עליה, או עלינו באלי סיני, היא תפתח עליו כזה פה, שהוא יצטער בכלל שהוא התחיל", אומר חיימון ובתו מייד מוכיחה את זה. "אני חייבת שתכתוב משהו", היא אומרת בקור מקפיא. "אבא ואני היינו אצל אברי גלעד בטלוויזיה ביום שעזבנו ועברנו למסלול. סיכמנו שלא להשמיץ, דאגנו להציג את קהילת אלי סיני על הפן היפה שלה. אבל אתמול יצא לי לשמוע את אבי פרחן, האיש והקולות. הוא פגע בי, הוא פגע במשפחה שלי. אז אני אומרת לו, אבי פרחן יקירי, איני מתכוונת לרדת לרמה שלך. אני מאחלת לך, שתצליח להשלים עוד קומה שאתה בונה בבית שלך, בטרם הכל ייגמר".
סוסים במקום ים
בית יפה שכרו מלי וחיימון גרוס במושב מסלול. הבית הראשון במושב, סמוך מאוד לכביש המחבר את אופקים לצומת מגן, בואך גוש קטיף. בית מרווח, חדיש, עם מיטב השכלולים. אבל כדינם של בתים חדשים, משהו בו עדיין לא יושב טיפ-טופ. הרהיטים הישנים של אלי סיני עדיין לא מצאו את מקומם בין הקירות. התמונות עדיין אינן תלויות. המדפים מחכים ליד קודחת ומחזקת. אבל רק יומיים אחרי ההובלה והפריקה, ואחרי השלכה מאסיבית של הקרטונים, כבר אפשר לחוש שמדובר בבית חם, למרות שהוא זמני.
אוטו עם דגלים כתומים נגד ההתנתקות נכנס לשביל החנייה. חבר קרוב מאלי סיני, שמבקש לא להיחשף, מגיע עם ילדיו לביקור ראשון. "תראה", אומר לי חיימון גרוס נרגש כולו, "זה חבר אמיתי. הוא נשאר שם. הוא מתנגד להתנתקות. אבל זה לא שווה לו את החברות שלנו". חיבוקים ונשיקות, התרגשות גדולה. החבר מתעניין לדעת איך בבית הזמני הזה, ומה קורה עם המגרש החדש שרכשו, בכספי הפיצויים שעוד לא קיבלו. הם מתעניינים לדעת מה נשמע באלי סיני. בכל זאת, הנשמה עדיין שם. הוכחה קטנה לכך שאפשר להישאר בני אדם למרות המאבק הפוליטי-אידיאולוגי הקורע בימים אלה את המתנחלים ברצועת עזה.
תגיד, חיימון, מתי נכנסים לבית החדש?
"חצי שנה מהיום", הוא אומר. "התכניות כבר הוכנו, השטח כבר מוכן. מחר עולים על השטח. בתוך שישה חודשים יש לנו בית. זה חלק מכל העניין. החלטנו שהכל יהיה מוכן בזמן ולכן מהיום שנפלה ההחלטה על חוק פינוי-פיצוי, הבנו שאנחנו יוצאים. זה לא שזה לא כואב לעזוב מקום שאתה אוהב. אבל היה ברור לנו שההכרעה נפלה והתחלנו להסתובב ולחפש לנו מקום לבית חדש. כבר בשבת שאחרי התחלנו לחפש ואחרי הרבה אכזבות, מלי איתרה את המושב מסלול".
מסלול זאת אהבה ממבט ראשון, מלי?
"יום אחד הבאתי את הקטנות לחוג רכיבה כאן בחוות הסוסים. שלוש הבנות וגם אני באות כאן לרכוב. היה לי קצת זמן והחלטתי להיכנס ולראות. המקום קנה אותי. המקום עשה לי את זה. מייד התקשרתי לחיימון ואמרתי לו: 'מצאתי לנו יישוב'. הוא בא והתלהב כמוני. זאת הייתה בהחלט אהבה ממבט ראשון. מצאנו פה קהילה צעירה, שמאוד מזכירה לנו את אלי סיני. מצאנו איכות חיים, מרחבים ונוף. רק הים יהיה קצת חסר, אבל חוות הסוסים תחפה על זה".
"קנינו לבנות סוסה לרגל המעבר לכאן", מספר חיימון. "זאת מתנה, חומרית, שתקל עליהן את העקירה מהבית הישן. היא תגור בחווה והבנות תטפלנה בה. הנה עכשיו הבנות הקטנות נמצאות שם בחוג רכיבה. אני בטוח שזה עוזר להן להתגבר על כל ההמולה שסביב ולהיכנס לחיים החדשים יותר בקלות.
מה עם הפיצויים? קיבלתם כבר משהו?
"יש עוד משא ומתן", אומרת מלי גרוס. "אני מניח שזה ייגמר על מיליון וחצי שקל. זה יספיק לנו לבנות את הבית החדש ולשלם את השכירות עבור הבית הזה. זה לא ממש הרבה, אבל אני גם לא מאוכזבת. בסך הכל, תודה לאל, מאז ששלחנו פקס למשרד ראש הממשלה ואמרנו שאנחנו מעוניינים לצאת, עטפו אותנו בהרבה חום ודאגה. הכל טופל צ'יק צ'אק. אפילו את המגרש לבית החדש כאן במסלול, דאגו במשרד ראש הממשלה לשריין לנו, למרות שעוד לא שילמנו". היא מחייכת חיוך עייף, הייתה רוצה שהכל כבר יהיה מאחוריהם, כולל המשברים הנפשיים שהיא יודעת שעוד יבואו על בנותיה הצעירות.
האש לא פגעה, אבל הנפש נפצעה
בכל הסיפור של משפחת גרוס, יש נעלם אחד עבורי: מה קרה להם שהחליטו לצאת נגד רבים מחבריהם הישנים בקהילת אלי סיני ולהיות הראשונים לעזוב. אולי הפתרון, אני מהרהר לי בדרך משם, נמצא בסיפור הבא:
במשך חצי שנה אחרי שלירון הרפז ואסף יצחקי זיכרם לברכה נרצחו באלי סיני, בחדירת מחבלים ב- 2 באוקטובר 2001, ישבה מלי גרוס ערה בלילות מול דלת הבית, רובה M-16 טעון על ברכיה, מוכנה לקדם פניהם של טרוריסטים פלסטינים. הבנות לא ישנו בלילות, ראו דמויות של מחבלים בחלונות, השאירו רדיו ואור דולק כל הלילה. אחת הבנות נזקקה לטיפול נפשי. הן היו מתווכחות מי תצא בערב אל המתקן שבחצר, כדי להוריד כביסה.
מסתבר שהמחבלים פספסו את חניאל בשניות, כשהם נכנסו אל תוך הבית וחוררו אותו בצרורות וברימוני רסס, כשיצאה בדלת הראשית בדרך לחזרה לחגיגות ה-18 לאלי סיני. ההורים בדיוק חזרו מחנות הצעצועים בצומת עד הלום, שומעים בשער בקשר שיש הרוגים ויש בני ערובה ואינם יכולים לעשות דבר. אף אחד מבני משפחת גרוס לא נפגע מהאש, תודה לאל, אך הפצעים בנפש נותרו וכנראה שלא יגלידו לעולם.
"מאותו היום", אומר חיימון גרוס, "אלי סיני לא הייתה אותה אלי סיני".
"אבל אין כמו אלי סיני", אומרת מלי גרוס, והדמעות שוב פורצות מעיניה כמו מים.
לפנייה לכתב/ת 
כשנפלה ההחלטה על חוק פינוי-פיצוי, הבנו שאנחנו יוצאים. חיימון גרוס
צילום: רוני סופר
בתוך חצי שנה יהיה לנו בית
צילום: רוני סופר
המדינה עטפה בחום ודאגה. בפתח ביתם החדש
צילום: רוני סופר
כל המשפחה נשענת עליה. חניאל גרוס
צילום: רוני סופר
"הוא פגע במשפחה". פרחן
צילום: צפריר אביוב
מומלצים
