לימוזינה טרימבובלר
הראיון עם לריסה טרימבובלר אצל גיל ריבה היה אחד המפגשים הטלוויזיוניים היותר מדהימים שנרשמו כאן. רענן שקד מריע לעיתונאי שזינק החוצה מבעד לוורוד
אפשר להתווכח על מה שמביא את גיל ריבה לחוג, שוב ושוב, סביב רצח רבין, ונכון יהיה לחשוב כי הפרובוקציה שבהתעסקות מעניינת אותו יותר מהמהות – אבל כל זה סתם דיון תיאורטי וקטנוני כשמדובר בראיון המעולה שחילץ אמש ריבה מלריסה טרימבובלר.
במראה מוכרת הגפרורים הקטנה, סרט ירוק לשיערה, קארה ילדותי ושפת גוף וקול מכורכמים, מגוננים, מבוישים – הרשתה לעצמה טרימבובלר אצל ריבה הרבה יותר מאי-פעם. הרגעים המדהימים פשוט זרמו בזה אחר זה: וידויה של טרימבובלר כי היא הוזה על התייחדות; טענתה כי מדובר ב"עינוי"; התייחסותה המפוכחת לתדמיתה כ"סובלת"; והשיא, כמובן: כאשר היא מסרבת לומר על רבין "זכרונו לברכה", אבל על ברוך גולדשטיין אין לה בעיה.
באמת שאין לי מושג איפה היה העיתונאי שבריבה כל השנים האלה, אבל ברגע הזה – ובכמה נקודות נוספות לאורך הראיון – העיתונאי הזה פשוט זינק החוצה, התמתח ונתן את הפייט הטוב והמיומן ביותר האפשרי; האופן שבו התעקש ריבה עם טרימבובלר על עניין ה"זכרונו לברכה" חילץ ממנה את האמירות הפוליטיות והמשמעותיות הקיצוניות אליהן קיווה, שהוכיחו את אופן חשיבתה והתנהלותה הפראנואידי. הרגע שבו התקשתה טרימבובלר לבטא במפורש "לירות ברבין" וריבה שמע "לרעות ברפת" היה מופת קומי קטן.
ריבה היה בראיון הזה, אולי לראשונה, במלוא חושיו העיתונאיים. לא שלא ניסה, כדרכו, להרוס הכל; עם סאונד-אפקט ירוד וילדותי של יריות, עם "אישה מאוהבת" כפסקול – ריבה באמת שניסה להפוך גם את התוכנית הזו למקושקשת. אבל עם לריסה אחת משוחררת ונינוחה מתמיד במכוניתו, ועם הדריכות והחדות העיתונאית הפתאומית שלו, אפשר היה לזהות בקלות, מבעד לוורוד, כי הראיון עם טרימבובלר היה אחד המפגשים הטלוויזיוניים היותר מדהימים שנרשמו כאן, וסיוע משמעותי בריסוק הקלישאה ובפיענוח דמותה האמיתית של הקוקית.
ים של דמעות: "פיספוסים", הגמר הגדול, ערוץ 2, 20:45
יהודי לא מפספס יהודי? תשכחו מזה. באשר אתה ישראלי, תידרש, בשלב כלשהו, להתמודד עם השילון שבחייך. עם השילון שבחיינו. עם השילון הגדול. לפני עשר שנים זה עוד היה דן שילון. ומה מסתתר מאחורי שילון מספר שתיים? ובכן, זהו יגאל, מי שהפך את הפספוסים למפעל חיים; ספק אם מפעל אחר היה מעסיק אותו.
אין דרך לחמוק משילון, בסופו של דבר. אפילו "רשת" הצליחה לעבור, איכשהו, דרך דלתות המכרז לערוץ 2 כש"פיספוסים" מוחבאת היטב מתחת לשמלתה, מבלי שגלאי האיכות יצפצף. כולנו משלמים את המחיר.
ספיישל גמר העונה התרחש אמש והיה ארוך ומייאש יותר מתהליך התנתקות ממוצע. מה שבשנים קודמות עוד היה ערב עממיקו חינני שבמסגרתו הציגו הפיינליסטים – מכל שדרות העם, מה שנקרא – את פיספוסיהם הביתיים, הפך למישדר אינסופי. שילון הרי התמחה במתיחת מתיחות לסאגות אפיות מסדר-גודל ואגנרי לחלוטין, ותסמכו עליו שימתח למימדי-על גם את ספיישל הסיום.
אז היתה שלישיית "מה קשור" – האנשים שעדיין לא הבנתי עם מה לבלוע אותם ומה תופעות הלוואי מלבד נימנום, סחרחורת ולעיתים בחילה – והיה שלום אסייג, והיה סטנדאפיסט הבית אורי חזקיה, ובין כל הג'יעג'ועים האינסופיים האלה – כולם מצחיקים כפילינג כימי – הסתתרו המשפחות עם הפיספוסים שלהן. אבל גם הן, כשכבר קיבלו זמן-מסך, התבקשו להתמסר לאיזה שעשועון סלבריטאים מטופש ולהפגין שליטה בטריוויית הפיספוסים של העונה האחרונה.
מעט מאוד נותר מהפיספוסים הביתיים עצמם – עיקר החן המקורי של הגמר – ובכלל, נדמה שאלו של השנה היו חלשים במיוחד. חתונות, ילדים ובעלי חיים הוגשו, כרגיל, כמנות עיקריות, ואת המכונית לקחה לבסוף המשפחה שילדתה הקטנה שרה "ים של דמעות" בווליום שבוודאי כבר הוריד את ערך הנכסים בשכונה כולה. דווקא הייתי בעד הילד שפרץ בבכי באמצע דרשת בר-המצווה. הזדהיתי.
צריך להגיד:
להדר עוזרי: עוד אל תחפשי מקצוע אחר. בטח זכית. או לפחות זויפת.
