יש עם מי לדבר

ללא מילים

זהו סיפורה של תערוכה כמעט אילמת, תערוכה שאולי נולדה גם בעקבות הקושי למצוא מילים כדי לדבר על המצב. "סף

השפה", המוצגת בימים אלה בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב, היא תערוכה בלתי צפויה. על אף שהיא מייצרת שיח על אודות המציאות הדחוסה שבה אנו חיים, השיח הזה מתרקם לו לאטו מזווית מתמיהה ומפתיעה, מבלי להיקלע לשימוש קלישאתי ושחוק.

בניגוד לשפה המיידית שבה אנו מורגלים, שפתן האסתטית של העבודות כמו נדגמה מזמן אחר ואולי גם ממקום אחר. היצירות אף שומרות על "נאמנות כפולה" – מצד אחד הן מתייחסות אל הכאן והעכשיו או במילים אחרות אל החומה, הכיבוש והחברה, אך בה בעת הן מתפקדות גם כיצירות עצמאיות שאינן תלויות בזמן ובמקום, שכן נעדרים מהן הדימויים החדים והישירים.

ארבעה אמנים וגם טקסט צ'כי אחד (קפקאי במיוחד) משתתפים בתערוכה, ומגיבים כל אחד בקולו למציאות שלנו. בין הדימויים ניתן למצוא מקטעי חומה בחאקי (דינה שצ'ופק); קנה של טנק (יורם בלומנקרנץ); מצבור לבנים המזכיר את מאגרי האבנים המשתלבות על מדרכות העיר, אלא שכאן מדובר בספוגים ירוקים לסידור פרחים (חנה ניניו); וציורים המייצרים צירופים חדשים ומפתיעים באמצעות סמלים אוניברסליים שגורים כל-כך כנורות חשמל ומפתחות (רוב סחאוטן).

• "סף השפה", "הקיבוץ" - גלריה לאמנות ישראלית, דב הוז 25, ב'- ה' 10:00 – 13:00, 17:00 – 19:30, ו' 10:00 – 14:00.
  

לכל אחד השיף שלו

הזמנת ציורי דיוקנאות הייתה עניין שבשגרה בימי הביניים. היו אלה המלכים, הרוזנים, אנשי כמורה ושכמותם שזימנו לחצרותיהם ציירים בכדי לתעד את ההוויה המשפחתית. כיום אמצעי התיעוד המוביל הוא מצלמה דיגיטלית עמוסת מגה-פיקסלים, אך מתברר שיש עדיין מי ששומר חסד לפורטרט הישן והטוב מעשה ידי אמן.

ציור: דויד ניפו‏

1

2

3

4

5

אם גם אתם נמנים עם אוהבי הז'אנר הזה, הרי ש"לחיים", המוצגת בימים אלה במוזיאון רמת-גן, היא תערוכה שסיפור התהוותה המאוד לא שגרתי עשוי לרתק אתכם. זוהי תערוכת דיוקנאות מקיפה, שכל כולה פורטרטים של איש אחד – חיים שיף ז"ל, שהיה יזם בתחום המלונאות ואספן אמנות.

חמישים הדיוקנאות שממלאים את החלל הסטרילי של המוזיאון ומצטברים לכדי מפעל הנצחה באמת יוצא דופן שיזם הבן, דובי שיף, מספקים לא רק אנדרטת זיכרון פרטית ומקורית, אלא גם שיעור בהיסטוריה של האמנות הישראלית בפרק "תולדות הדיוקן הישראלי". בתערוכה משתתפים אמנים וותיקים לצד צעירים, והיא מהווה אסופה מרשימה של ציורי דיוקן מרשימים בפני עצמם.

רוב האמנים לא הכירו את חיים שיף, אלא נשכרו על ידי בנו. כל אמן קיבל כמה תצלומים של שיף, ומתוכם בחר בסופו של דבר תצלום אחד או שניים. מכאן כל אחד שב אל הסטודיו שלו, שם התכנס אל ה"שיף" שלו. התוצאה, מטבעה, מאוד מגוונת. רובן המכריע של העבודות אמנם נעשו בטכניקה של שמן על בד, אך לא נעדרות מהן גם טכניקות מפתיעות אחרות, למשל זו של אסף רהט, ששרטט את תווי הפנים בחוטים ודבק פלסטי על דיקט, או הטכניקה המעורבת על אבן של לב שטרן. החזרה של דמותו של שיף כל פעם מחדש אך בקול אחר, תוך שינוי המבע, מצליחה לייצר מפגש בלתי אמצעי, כמעט אינטימי, עם האדם הזה, שאהב אמנות ואמנים.

• "לחיים", מוזיאון רמת- גן, אבא הלל 146, רמת-גן.