האיש שאהב לתת

הוא תרם עשרות מיליוני שקלים לבית החולים "שיבא",למוסד "יד ושם" ולגופים רבים נוספים בישראל, אך נותר אלמוני לחלוטין לציבור בישראל. שלשום התקיימה בווינה הלווייתו של דנק גרטנר, איש עסקים יהודי, מעשירי אוסטריה, שהקדיש את חייו להנצחת זכר השואה ולמעשי צדקה, לעתים בגלוי אך ברוב המקרים באותה צורה בה חי - בצניעות והרחק מהזרקורים.

אילו הוסרטו קורות חייו של גרטנר, רוב הצופים היו מבטלים בתנועת יד את דמיונו הבלתי מרוסן של התסריטאי. הזוועות שעבר בתקופת השואה ועלייתו לצמרת הכלכלית האוסטרית הם באמת סיפור בלתי רגיל.

נס רדף נס

הוא נולד בשנת 1919 בכפר הקטן זאביה שבגליציה, בן למשפחה מבוססת שהעמידה דורות רבים של רבנים. בית המשפחה היה מעין מועדון של האינטליגנציה היהודית המקומית, ושם ינק גרטנר גם ציונות. בתחילת מלחמת העולם השנייה והכיבוש הסובייטי של גליציה גויס דנק הצעיר לצבא האדום. הוא היה בחופשה קצרה בבית ביום בו פלשו הנאצים לגליציה. בפעולת הטבח הראשונה שביצעו, ב-10 באוקטובר 1941, נרצחו רבים מבני משפחתו. אבי המשפחה נפטר מצער כמה ימים לאחר מכן.

גרטנר החליט להבריח את שארית המשפחה לעיר קוסוב שבאוקראינה, שם התגורר דודו. אבל גם לשם הגיעו הנאצים. ב-7 בספטמבר 1942 הוא ואחיו נעצרו והובאו למגרש הכדורגל של העיר, יחד עם אלפי יהודי קוסוב. בתום הסלקציה מצאו עצמם האחים בקבוצה שעמדה להישלח למחנה ריכוז. כאשר הקבוצה החלה לצעוד לעבר הרכבת, החליט גרטנר לברוח והחל רץ במורד הגבעה. השומרים הגרמנים והאוקראינים ירו עליו, אך הוא הצליח להגיע לבית הקברות המקומי והסתתר בין מאות הגוויות שהיו פזורות שם. הוא בילה את הלילה בין הגוויות, מעמיד פני מת, כאשר מדי פעם הגרמנים משליכים עליו עוד ערימה של קורבנות.

למחרת חזר לקוסוב והצטרף לקבוצה שהתכוונה לחצות את הגבול להונגריה. אבל הגרמנים עצרו את חבריה וגרטנר מצא עצמו שוב בדרך למחנה ריכוז. אומץ לבו ותושייתו הצילו אותו גם הפעם: הוא חתך בעזרת אולר את התיל שחסם את חלונות הקרון, השחיל את גופו החוצה וקפץ בעוד הרכבת דוהרת. הוא חזר פעם נוספת לקוסוב, כדי למצוא את אמו, אבל איחר את המועד. ואז הצטרף יחד עם אחיו הצעיר לקבוצה אחרת שתכננה לברוח להונגריה דרך הרי הקרפטים. הפעם הבריחה הצליחה.

בהונגריה פגש את אשתו לעתיד יאדוויגה - יהודייה שהעמידה פנים שהיא נוצרייה אדוקה. הוא נעצר פעמיים, אך הצליח לברוח. לבסוף, חצה יחד עם יאדוויגה את הגבול לרומניה, בדיוק ביום שבו רומניה חתמה על הסכם שלום עם ברית המועצות.

לא מצא שלווה

"לכאורה הייתי צריך להיות מאושר", יאמר גרטנר לימים. "הרי הצלתי את עצמי, את אהובתי ואת אחי. לא לרבים מיהודי גליציה היה מזל כזה. אבל מאז שהתברר לי שאין לי עוד איש בעולם פרט לאשתי ולאחי, לא ידעתי יותר רגע של שלווה".

אחרי המלחמה היגר גרטנר עם אשתו ואחיו לווינה. כבר אז הבטיח לעצמו באותה החלטיות שסייעה לו לשרוד בימים הנוראים ההם כי יקדיש את חייו למעשי צדקה ולחינוך הדור הצעיר, כדי שהשואה לא תחזור. הוא פתח מפעל קטן לייצור מכונות, שתוך זמן לא רב גדל והפך לקונגלומרט בינלאומי. את רוב עסקיו ניהל עם מדינות הגוש הקומוניסטי. בד בבד הרחיב עם אחיו, שותפו לעסקים, את פעילותם לשטחים רבים נוספים. עד מהרה הפך גרטנר לאיש עשיר מאוד.

במקביל להצלחה הכלכלית פיתח גרטנר פעילות צדקה נרחבת ביותר. בין השאר הוא מימן את הקמתו של המכון למחקר גנטי בבית החולים "שיבא", הנושא את שמו, והיה לו חלק חשוב בהרחבת פעילותו של "יד ושם". חשוב היה לו שהמוסד יעסוק לא רק בשמירה על זכר השואה, אלא גם בלימוד ובחינוך. "חייבים לעשות זאת כדי להבטיח שמה שקרה לא יחזור שנית", אמר. התוצאה: המכון הבינלאומי לחקר השואה שאותו הקים ומימן, והמלגה על שמו שמוענקת לחוקרים הכותבים עבודת דוקטורט על השואה.

בלתי אפשרי למנות את תרומותיו הרבות של גרטנר. לא רק מפני שקצרה היריעה מלפרטן, אלא גם מפני שרבות מהן ניתנו בסתר ובצנעה. עיקר התרומות נועדו לישראל, אך גרטנר תרם לצדקה גם במדינות נוספות. הוא עשה זאת באהבה. "אין הרגשה נפלאה יותר מאשר להרגיש אחראי על אלה שאינם יכולים לעזור לעצמם", אמר פעם האיש שאהב לתת.