שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההיסטוריה חוזרת
    מבין כל הספרים שמבקשים לתאר את תקופתנו הסבוכה, דווקא ספרו של תום שגב, שמרחיק עד ל-1967, עושה את זה יותר טוב מכולם

    "אתה ניצב בדממה ההיסטורית הזו וצובט את עצמך – האין זה חלום? האין זה תעתוע דמיון? אלוהים! פתאום נהייתה הארץ כה גדולה" (מנחם תלמי, "מעריב", 7 ביוני 1967).

     

    בעוד 40 שנה, מה תכתוב ההיסטוריה על תקופתנו? מה יגיד עלינו ההיסטוריון שישחזר את ימי ההמתנה שלפני ההתנתקות (הראשונה?). מה יהיה פסק דינו אחרי שינבור בארכיונים ממשלתיים, כתבות בעיתונים ותגובות עתיקות באתרי האינטרנט – האם צפינו נכוחה את העומד לקרות? האם פעלנו בחוכמה? בפזיזות? בזהירות יתר? האם הבנו את המתרחש לאשורו?

     

    כותרות העיתונים ומהדורות החדשות יסייעו אולי בעתיד לאותו היסטוריון שייבחן את הלך הרוח הישראלי של 2005, אך בני-דורנו לא יכולים להגיע בעזרתם לתובנות עמוקות על מצבנו. החדשות הן תמיד שטחיות מדי, קרובות מדי ליום-יום וחסרות פרספקטיבה מתאימה. כמה ספרים הזדרזו לצאת לאור בחודשים האחרונים כדי להספיק ולמלא חסך זה לפני בוא הטרקטורים, אולם רובם נכשלו במשימה. הספר היחיד שיכול לשמש קוד לפענוח הצופן של תקופה זו, כלל לא התיימר לעשות כן. במקום לנסוע לעתיד ולכתוב על ההווה, הוא נשאר כאן וכתב על העבר.

     

    ביוגרפיה של שנה

     

    "1967 – והארץ שינתה את פניה" של תום שגב סוקר את תולדות אחת השנים המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ושל הציונות כולה. לא מדובר בשנה בה החל הסכסוך הערבי-ישראלי, אך זוהי בהחלט נקודת הזמן בה שינה הסכסוך את פניו, וקיבל את המאפיינים המוכרים לנו היום.

     

    כתיבה היסטורית בישראל היא תמיד טעונה פוליטית. כל מי שמעז לחרוג כהוא זה מנראטיב העל הציוני, זוכה אוטומטית לכינוי הגנאי – "פוסט-ציוני". כאילו כל ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל היא א-פריורי התנגדות לקיומה כמדינה יהודית.

     

    ואכן, כצפוי, נמנע שגב מלצטט את עלוני התעמולה של מדינת ישראל, ומצייר תמונה מורכבת בהרבה של הגורמים והנסיבות שהובילו למלחמת ששת הימים, למהלכה ולתוצאותיה. תמונה זו לא מכילה בהכרח מספר רב של גילויים חדשים ויוצאי דופן עבור מי שמתעניין בנושא, אך סביר שתקומם את בוגר התיכון הממוצע.

     

    לאותו ישראלי ממוצע יש כנראה מושג מעורפל על סגירת מיצרי טיראן, אך סביר להניח שהוא מעולם לא שמע על פעולת סמוע. הוא מכיר את חרחורי המלחמה של נאצר, אך לא את אלה של רבין, והוא מאמין בלב שלם כי לישראל לא הייתה ברירה אלא לכבוש את השטחים. ניתן אולי לסנגר על מערכת חינוך השומרת נאמנות לנראטיב הקלאסי של מדינתה, אך אנשים מבוגרים אינם יכולים להרשות לעצמם בורות שכזו, גם אם העובדות יוצרות דיסוננס קוגנטיבי לא קטן.

     

    אין חדש תחת השמש

     

    חשיבותו של הספר אינה רק בתיאור כרונולוגי של קורות התקופה. שגב מנסה להקים לתחייה את 1967 על כל מרכיביה, ולתאר גם את היסודות הנפשיים העומדים בבסיסה. בניסיונו זה הוא נדרש לסוגיה היסטוריוסופית עתיקת-יומין: האם
    ההיסטוריה שייכת למנהיגים, למדינאים, לאנשים בעלי שם, או שמא לעמים – קובץ האנשים הפשוטים שאת סך רצונותיהם ומאווייהם גילמו אותם מנהיגים?

     

    שגב, בכישרון ספרותי לא מבוטל, מצליח לשלב את שתי נקודות הראות הללו. בין מקורותיו הרשמיים הוא משלב מכתבים ששלחו אנשים פרטיים לקרוביהם בחו"ל באותה תקופה, יומן אישי של חייל בחזית עזה ובסיני, ועדויות נוספות השופכות אור על הלך הרוח של מדינת ישראל ואזרחיה בצומת הדרכים הזו.

     

    הספר אינו מציג באופן ישיר רשימת מסקנות ולקחים, אך מבין השורות עולים המאפיינים הבולטים של ישראל באותה תקופה. ואילו הם, לא בהכרח על-פי סדר החשיבות: טרור פלסטיני, חרדה קיומית לאומית מחד ואמונות משיחיות מאידך, מנהיגות מעורערת ומפולגת, מיתון, תקשורת היסטרית ומתלהמת וצבא שש אלי קרב, המתערב יתר על המידה בהחלטות מדיניות. נשמע מוכר?

     

    38 שנים חלפו, והחברה הישראלית נותרה כשהייתה: עצבנית, רגשנית וצינית במקביל, יהירה להחריד ומלאה בשנאה עצמית. האם יש בכך מקור לנחמה או לאכזבה? לפחות הנוער של היום ישמח לשמוע שגם את הוריו האשימו בחוסר ערכים, תלישות ופריקת עול.

     

    כאילו אין מחר

     

    אחד החלקים המרתקים בספר מתאר דיונים מקיפים שנערכו בצבא ובממשלה לגבי אפשרות כיבוש הגדה המערבית, פחות מחצי שנה לפני פרוץ המלחמה. המסקנה מדיונים אילו הייתה חד-משמעית: האינטרס הברור של ישראל הוא שירדן תמשיך לשלוט על הגדה המערבית.

     

    תזכיר שכתב האלוף אלעד פלד נראה היום כמסמך נבואי: "העולם לא יכיר בסיפוח הגדה לישראל... הכיבוש יוליד מדינה דו-לאומית... היישוב היהודי יעבור למקצועות הצווארון הלבן והערבים יתרכזו במקצועות של עבודת כפיים, עם כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית וחברתית.

     

    "סביר שהאוכלוסייה הערבית תשתווה ליהודית כבר בשנת 2035... חוגים יהודיים ינסו למנוע מהערבים את זכויותיהם ואלה יתקוממו. זה ייאלץ את הרוב היהודי לנקוט מדיניות של יד חזקה, תוך הטלת הגבלות, יצירת תחומי מושב וכדומה, העלולים להידרדר לגזענות ולדיכוי אשר אנו, כעם וכיהודים, סולדים מהם ואשר עלולים להעמיד את המדינה באור מפוקפק ובמצבים קשים בזירה הבינלאומית... ריכוזי האוכלוסייה הערבים עלולים לשמש מחסה לבסיסי טרור".

     

    המסקנה הזו לא הופיעה בשנות ה-90, כשהעם בישראל גילה לפתע את קיומם של הערבים מעבר לקו הירוק. היא הייתה חדה וברורה גם אז. אך למרות זאת, כשהופיעה ההזדמנות, כבשה ישראל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, וחגגה את נצחונה כאילו אין מחר.

     

    בדיוק מה שהעם הזה צריך?

     

    "הם חשבו שניצחו", קורא שגב לחלק האחרון בספרו, המתאר את הימים והחודשים שאחרי תום המלחמה, ואכן, מלחמת ששת הימים תיזכר ככל הנראה כאחד מנצחונות פירוס הגדולים בהיסטוריה. ניצחון צבאי עצום, שטמן בחובו את ה-ד.נ.א. ההרסני של הכיבוש והסכנה לעצם הישרדותה של הציונות.

     

    תחושת הרווח וההצלה של עם מוכה גורל, שהצליח פתאום להכות אפיים מישהו אחר, הייתה כנראה חזקה יותר מהאינטרסים הגלויים של אותו עם. הטלטלה הרגשית הייתה חזקה כל כך, שאפילו ברברה טוכמן, ההיסטוריונית היהודייה ש-16 שנים מאוחר יותר חיברה את "מצעד האיוולת" (על ממשלות הנוקטות במדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי), התלהבה בביקורה בירושלים המזרחית, ואמרה: "זה בדיוק מה שהעם הזה צריך".

      

    התנועה אחורה על ציר הזמן אולי אינה מאפשרת לנו לחזות את העתיד, אך היא בהחלט דרך יוצאת מן הכלל להבין את ההווה. כשחוזרים אחורה ל-1967, נדמה לעתים שהשטח, האדמה, הביטחון, הקשר ההיסטורי - כל אלה אינם אלא תירוץ למניע הפסיכולוגי העמוק של הכיבוש – אחרי כל כך הרבה שנים שאחרים שלטו בגורלנו, הנה פתאום אנחנו מצאנו אחר שאפשר לשלוט בגורלו.

     

    ההנהגה הישראלית ידעה תמיד כי אחריתה של ההרפתקה הזו תהייה מרה, אך העדיפה שלא להעיר את הציבור מהזיותיו, להתרפק על הניצחון המופלא ולטוות תוכניות בלתי-ישימות בעליל לעזיבה המונית של הפלסטינים. לוי אשכול סיפר פעמים רבות כי הוא מוטרד מהבעיה הפלסטינית, אך טרדה זו לא הובילה אותו לקבל החלטה משמעותית כלשהי. רוב ראשי הממשלה מאז נקטו באותה טקטיקה, ללא שביב של חשיבה אסטרטגית. ואז, בוקר אחד, התעוררנו עם בעיה.

     

    תום שגב ייתארח בפורום ספרים של ynet ביום חמישי, 4 באוגוסט, בשעה 18:00.

     

    "1967 – והארץ שינתה את פניה" מאת תום שגב. הוצאת כתר, 710 עמודים.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים