שתף קטע נבחר

ב"ה, חולקה ירושלים

השבוע נקברו סופית כל המלים הנרגשות וכל השבועות הנחרצות וכל נדרי וחרמי וקונמי על אחדות לעולמי-עד

בשעה טובה, ולא רגע אחד מוקדם מדי, חולקה סוף-סוף ירושלים. השבוע החליטה הממשלה על השלמת גדר "עוטף ירושלים", כשמו המכובס והשקרי של הפרויקט.

 

ותחילה, כמה תיקונים והגהות: "הגדר" איננה גדר, אלא חומת-ענק מכוערת, גבוהה פי שלושה מחומת ברלין ומכוערת כמותה. "העוטף" איננו עוטף, אלא מבתר ומפריד ומתעמר, בדיוק כמו חומת ברלין. ו"ירושלים" הנעטפת בתועבה הזאת איננה ירושלים, אלא עיר קטנה מן העבר שחוברו לה ערימות מיותרות של נדל"ן. מרחבים כפריים שאין ביניהם ובין ירושלים, או קודש, או יהדות, או היסטוריה ולא כלום. הזייה חמדנית של כמה גנרלים שיכורי ניצחון, שהחליטו לתקן את דברי-ימי עם-עולם וניפחו את עיר קודשו לממדי מפלצת.

 

והבלוף הגדול מכולם: "הגדר נועדה לשמור על הביטחון". רק מי שמתעקש בכל מאודו לשמור על בורותו לא לדעת היכן החומה ממוקמת, בין מי למי היא מפרידה, ואיך ולמה היא עושה זאת, יכול להאמין בתום-לב כי שיקולי ביטחון הביאו להקמתה. שהרי אפילו אם ננניח שגדר היא האמצעי הנכון להשגת ביטחון, רק תוואי אחד מפריד באמת בין יהודי ירושלים לבין המוחזקים כאויביהם: תוואי הקו הירוק פחות-או-יותר, זה שחצה בין ירושלים לבין אל-קודס. זו לא החומה שהוקמה.

 

למרבה הכלימה החינוכית, אפילו הירושלמים לא יודעים מאומה על הקיר שצמח בעירם. הלוואי שאפשר היה לחייב את אזרחי ישראל כולם, או למיזער את הירושלמים כולם, לצעוד לאורכו של "העוטף" לשוחח עם קורבנותיו ולחזות ברקמת החיים שנפרמה ברשעות אטומה שכזאת, בבולדוזרים ובקירות של בטון. במו עיניהם הם היו נוכחים אז, כי חומת ירושלים אינה כגבול החוצה את ניקוסיה, ולא כלבירינת גדרות-התיל שגודש את בלפסט. שם מפרידים הגבולות והגדרות בין אוכלוסיות עוינות, בין עמים ניצים, בין שונאים. לא כך כאן. חומת ירושלים אינה דומה אלא לחומת ברלין ימ"ש: כמו הקיר המנוול ההוא, גם החומה הירושלמית מפרידה בין עם לבין עצמו, בין מאמינים לבין תפילותיהם, בין תלמידים לבתי-ספרם, בין חולים לרופאיהם, בין בני-משפחה לבניה של אותה משפחה.

 

ועל כל אלה נוספה עוד מידה אחת מגונה, שאפילו חומת-ברלין לא לקתה בה: משימת הדילול האתני. לא בכדי נבחר תוואי המותיר מעברה השני כמעט 130 אלף ירושלמים רשומים. 55 אלף אשר ממש גרים בשכונותיה ועוד 70 אלף בפריפריה של שכונות אלה. לא בכדי נעשה מאמץ כה מורגש להכביד את העול על הפלסטינים משני עבריה. לא בכדי נראית החלטת הממשלה על הקמת "מנהל קהילתי" לטיפול באוכלוסיה הזאת כבדיחה צינית וצבועה: "יוקמו בתי-חולים, יאורגנו הסעות, יוקלו המעברים, יובאו סניפי דואר ונציגויות של משרד הפנים"... בקיצור, כל מה שלא נעשה ב-30 השנים האחרונות ייעשה עתה, לרגל סיום בנייתה של החומה.

 

ובכל זאת מותר להיתפס לשמחת-מה. כי השבוע העיר חולקה. השבוע נקברו סופית כל המלים הנרגשות וכל השבועות הנחרצות וכל נדרי וחרמי וקונמי על אחדות לעולמי-עד ושלמות לנצח-נצחים ומחוברות עד בוא הגואל. כל זה מת. ולחדוות החלוקה מותר גם להוסיף מנת-מה של סיפוק על האירונה ההיסטורית שיש בהפקדת אהוד אולמרט על מלאכת החלוקה. לא מעט צדק פואטי יש בכך.

 

ובפרפראזה על השנינה הוותיקה שמיוחסת לג'ורג' ברנרד שאו, גם על ירושלים כבר מותר לומר: מהי, ומה העיקרון אשר יקבע את עתידה - זה כבר ידוע. נותרה רק שאלת התוואי.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
בין עם לעצמו: החומה
צילום: רויטרס
מומלצים