שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    שיהיה במזל
    סיפור מד"ב מאת סופר המדע הבדיוני גיא חסון, שספרו "הצד האפל" ראה אור ב-2003 וספרו החדש "מציאות: המשחק" יצא לאור בימים אלה, שניהם בהוצאת "ביתן". גיא חסון זכה בפרס גפן של האגודה למד"ב ולפנטסיה בקטגוריית "הסיפור הקצר הטוב ביותר 2003"

    לגלוריה ואלאס היה בן. חיים לא היו לה.

    מטרת החיים היא להביא ילדים לעולם, לראות אותם גדלים, לתת להם חינוך טוב, להשיא אותם, לוודא שהם מביאים ילדים לעולם, לראות אותם גדלים, וכן הלאה, עד אינסוף. הוריה לחצו עליה להינשא למחזר הרציני הראשון שלה, בגיל תשע עשרה. היא לא היתה מאוהבת בבעלה, אבל היא כיבדה אותו.

     

    אהבה לא היתה חשובה; ילדים היו חשובים.

     

    בתוך שנה כרסה החלה לתפוח. היא היתה בהיריון. בחודש השישי להריונה, עברה הפלה טבעית ואיבדה את בתה. לאחר שנה כבר היתה שוב בהיריון. לאחר חמישה חודשים נוספים, היתה לה הפלה נוספת.

    בתה השניה מתה.

     

    הישנות התהליך הזה היתה בלתי נסבלת. המשך החיים ללא ילדים היה גרוע יותר. למרות הכאב, גלוריה ניסתה שוב. הפעם, היא ילדה בן בריא. היה זה נס. גלוריה בכתה משמחה למראה בנה החי. אבל הרופאים אמרו לאחר מכן שלעולם לא תלד עוד ילד. גלוריה בכתה מעצב בשל הטרגדיה הזאת.

     

    שמו של הבן היה נורמן.

     

    מאז שיכול לזכור, שאלה אותו אימו שוב ושוב, "נורמן, איך אתה מרגיש?", וקולה תמיד נסדק. היא חרדה לשלומו של נורמן, והוא ספג את החרדה הזו עשרים וארבע שעות ביממה.

    כשנורמן היה בן שש, אביו מת בתאונת דרכים. מאז כל רגע, כל מחשבה של גלוריה הוקדשו לנורמן, לשמירה שלא יתרחש עוד אסון במשפחה.

     

    נורמן מעולם לא הורשה לצאת מהבית ללא השגחה. נורמן מעולם לא הורשה להתקרב לאנשים חולים ולחפצים חדשים. נורמן תמיד היה זהיר מאוד. הוא מעולם לא עשה דברים מסוכנים. אימה אחזה בו בכל פעם שחצה את הכביש. הוא חי את פחדיה של אימו.

     

    בגיל שמונה עשרה, נורמן הגיש מועמדות לכל המכללות הטובות ביותר. הוא נדחה. לבסוף, הוא התקבל למכללת המדינה. הוא יצא מבית אימו, התגורר במעונות, למד פיזיקה והתקשר לגלוריה פעמיים ביום.

     

    גלוריה וואלאס נהגה לשבת בדירתה החשוכה, האורות, הטלוויזיה והרדיו כבויים. היא היתה בוהה בקיר ודואגת לבנה. דואגת שמא פגש את הנערה הלא נכונה, דואגת לגבי התקדמותו בלימודים, דואגת לגבי קשריו עם חבריו, דואגת שמא יפול במדרגות וישבור את מפרקתו באותה מכללת מדינה כה רחוקה מהשגחתה.

     

    עונת המבחנים הגיעה. נורמן למד. גלוריה דאגה. היא בילתה יותר לילות ללא שינה מאשר בנה. נורמן נכשל בעקביות בכל מבחן ומבחן שניגש אליו. גלוריה התאכזבה. בסופו של דבר, הוא נאלץ לנשור מלימודיו. בכל פעם שנורמן בא לבקר אותה, גלוריה בכתה.

     

    "מה קרה לך, נורמן", היתה שואלת בכל פעם שבא.

    "אני לא יודע, אמא".

    "היית כזה ילד חכם, נורמן", היא תמיד היתה מקוננת. "היה לך כזה פוטנציאל!

    איך זה יכול היה לקרות?"

    "אלה המורים, אמא", הוא היה עונה. "הם התנכלו לי. חצי מהם שנאו אותי. החצי השני לא יכלו לסבול דעות שונות משלהם. מה שלא עשיתי, זה תמיד היה לא בסדר כי אני עשיתי את זה. הם התנכלו לי, אמא. הם הכשילו אותי. הם שנאו אותי. הם וידאו שאני אכשל במבחנים".

    "לא יכול להיות שכולם התנכלו לך, נורמן. חלק מזה בוודאי היה באשמתך".

    "אמא, לא היית שם. אפילו כשעניתי על הכל נכון, הם היו מחפשים איזשהו פרט קטן שפספסתי, ומכשילים אותי בגללו. לא היה לי סיכוי".

     

    "היית כל כך מיוחד, נורמן!"

    "אני כן מיוחד, אמא. בגלל זה נכשלתי. אנשים נורמליים שונאים אנשים מיוחדים. הם מקנאים בנו, והם עושים כל מה שהם יכולים כדי להפיל אותנו, כדי לרסק אותנו לגמרי. זו הדרך היחידה שבה האנשים האלה יכולים להרגיש מיוחדים. הם התנכלו לי, אמא. ועכשיו החיים שלי נהרסו בגלל זה. החיים שלי נהרסו".

    "אתה כישלון, נורמן", גלוריה היתה מתייפחת תמיד כשנורמן עמד לעזוב. "כישלון".

    בשלב זה נורמן כבר היה עייף מכדי להסביר את נקודת ההשקפה שלו ובשל לראות את העניין מנקודת המבט של אמו. "אני יודע", הוא היה חורק בשיניו. "אני יודע".

    "איך יכולתי לגדל כזה בן?" היא היתה תמיד שואלת. ובשלב זה, נורמן תמיד היה נשבר גם הוא ובוכה.

     

    לכל אורך חייו הבוגרים, נורמן היה בא לבקר אצל אימו לפחות פעמיים בשבוע. כשגלוריה הגיעה לגיל שבעים וחמש, נורמן היה בן ארבעים ואחת. יותר מעשרים שנה חלפו מאז שנורמן נשר מהמכללה, והם עדיין ניהלו את אותה שיחה בכל פעם.

     

    נורמן מעולם לא הצליח למצוא עבודה קבועה. אנשים התנכלו לו, הוא הסביר לאימו. וכך הם הקפידו לפטר אותו בתירוץ הקל ביותר. לקראת יום הולדתו הארבעים ושניים, אחרי שלושה חודשים חסרי תוצאות של חיפוש עבודה, נורמן מצא עבודה כשרת לילה בחברת מחקר גדולה. הפעם, אימו נשברה כליל.

     

    "כישלון, נורמן", אמרה בקולה הסדוק. "חיי היו כישלון".

    "היית יכול להיות מישהו, נורמן", בכתה.

    "אתה אפס, נורמן. אפס", אחזה בפניה בכפות ידיה הקעורות.

    נורמן ישב לצדה בשקט, והסכים עם כל מלה.

     

    לאחר כמה חודשים, נורמן בא אל אימו עם שקית נייר.

    "מה יש לך שם?" שאלה.

    "חדשות טובות, אמא", אמר.

    פניה החשיכו. "חדשות טובות?"

    נורמן ביקש ממנה לשבת על הספה. הוא התיישב לצדה.

    "זוכרת את המקום שאני עובד בו", פתח באיטיות. "עולמות-ללא-הגבלה? את יודעת מה החברה עושה?"

    "זו חברת מחקר. משהו שקשור לפיזיקה".

    "אה, אבל מה בדיוק הם חוקרים? אני אגיד לך. הם בודקים יקומים מקבילים. היו להם כמה פריצות דרך אמיתיות, ועוד אסור לדבר על זה, אבל... את מבינה, הם יצרו קשרים לכמה עולמות מקבילים, והם יכולים להסתכל בדברים שקורים בעולמות האלה, לצלם תמונות, וכן הלאה". הוא נשם נשימה עמוקה. "לפעמים כשהם הולכים ואני לבד, אני... אה... אני מתעסק עם המכשירים".

     

    "נורמן! הם עלולים לפטר אותך! הם עלולים לאסור אותך! הם עלולים –"

    "נזהרתי, אמא", הוא הניח את ידו בהרגעה על ברכה. "וגיליתי משהו מאוד מאוד חשוב". היא השתתקה, אבל עדיין הביטה בו בכעס. "את מבינה, בשבוע שעבר עברתי על כל הנתונים שהם הורידו למחשב, כל הנתונים שהם אספו מהעולם האחר. כשראיתי את השער של ה"טיים" של אותו עולם, עצרתי. את לא תאמיני לזה".

    "מה זה?"

    "הנה. הדפסתי את זה". הוא הוציא את התדפיס והושיט לה אותו.

    גלוריה בחנה אותו בתשומת לב.

    "נורמן! אלה הפנים שלך!"

    "תקראי מה כתוב".

    העיתון ברך את נורמן לרגל זכייתו בפרס נובל בפיזיקה. "הנה המאמר עצמו", נתן לה עוד כמה דפים.

    "איך זה יכול להיות?" לחשה גלוריה, בעודה קוראת בדפים.

    "כשיקומים מקבילים מתפצלים, אמא, משהו שונה קורה בכל אחד מהם. באחד, אני הולך בדרך הזאת; באחר, אני הולך בדרך אחרת. באחד, משהו רע קורה; באחר, משהו טוב קורה; ובאחר, שום דבר מיוחד לא קורה".

     

    היא סיימה לקרוא את המאמרים.

    "אתה יותר מפורסם מאיינשטיין שם", אמרה ביראת כבוד.

    "בדיוק! זה אני! זה אני האמיתי! תמיד ידעתי שיש בי את זה!"

    "אבל זה עולם אחר, נורמן".

    "אבל זה לא. זה העולם שלנו! זה העולם שלי! זה האני שהיה צריך להיות!"

    "נורמן, הנורמן של העולם ההוא לא עשה אותן שגיאות שאתה עשית. הוא הצליח, הוא –" והיא החלה להשתנק בדמעות משנזכרה בכישלונותיו של בנה.

     

    "אבל את לא מבינה? כל הכישלונות שלי, כל חוסר ההצלחה שלי – זה הכל בגלל היקום! כשעולמות מתפצלים לעולמות מקבילים, לחלק מהנורמנים יש מזל טוב, לחלק יש מזל רע. חלק מהנורמנים ממצים את מלוא הפוטנציאל שלהם וחלק מהם נבלמים. חייבים להיות עולמות שבהם אני זוכה רק למזל רע. העולם הזה הוא אחד מהם. אבל זו לא אשמתי! שום דבר לא היה באשמתי! הכישלונות שלי - זה בגלל התפצלות היקומים! זה הכול אשמתה של הפיזיקה! את מבינה? זה לא אני. זה אני האמיתי", הוא החווה אל השער.

    גלוריה הביטה בשער ובנורמן. היא הבינה.

    ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה, היא היתה גאה בבנה.

     

    תרגום לעברית: ורד טוכטרמן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים