הפיגוע בנתניה: סיפורי ההרוגות

נופר הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר עירוני ה' בתל אביב. היא חלמה לשרת בחיל המודיעין בצבא ולאחר מכן להיות עורכת דין. אתמול בילתה אצל אביה, שגר בכפר יונה סמוך לנתניה, ואז החלכה עם חברתה רחלי לקניות בקניון.

ענבל, אימה של נופר, מספרת כי כבר מיום שישי הייתה לה תחושה רעה והיא הפצירה בנופר שלא ללכת לקניון ולהשאר בבית. "התחננתי שתשאר בבית. השתגעתי מעצמי כי הייתה לי תחושה רעה, אפילו הדלקתי פינת זיכרון בבית עם נרות כבר ביום שישי. היא הלכה עם חברתה רחלי. הן רצו לעשות יום כיף אבל שתיהן מתו".

רעות, אחותה הגדולה של נופר,  סיפרה גם היא על תחושה רעה שליוותה אותה זה כמה ימים. היא סיפרה על אחותה שהייתה חכמה ומצליחנית ובעיקר חייכנית. "רק לפני חודש היא חגגה יום הולדת 16. אתמול, כששמענו על הפיגוע ישר נלחצנו. הפלאפון שלה צלצל וצלצל אבל נופר לא ענתה".

"נודע לנו שנופר חצתה את הכביש עם המחבל במעבר החצייה. אילו רק הייתה נכנסת לקניון חמש דקות קודם הכל היה נמנע. היא חטפה את עוצמת הפיצוץ ונפצעה אנושות. אי אפשר היה לעזור לה. הדפים לא יכולים להכיל 16 שנות חיים של בן אדם. זה עולם ומלואו. ביום הולדת היא מעולם לא ביקשה מתנות ותמיד דאגה לשמח אחרים. היא רק החלה את חייה. זה פשוט סרט אימים - הצורה שבה הכל נגמר".

מאז נודעה לה הבשורה המרה, יושבת אימה של נופר בחדרה ובעזרת ספר שירים מנסה לנסח הספד. "זה כל כך מוזר לי שאחרי כל-כך הרבה שנים ושלושה ילדים פתאום יש לי רק שתי ילדות. שום דבר לא מכין אותך לזה. כל דף בספר השירים הזה יכול היה להתאים לה".

אתמול בשעות הערב, כאשר הגיעו בני משפחת בן אבו לבית החולים "שיבא" בתל השומר ומצאו שם את נופר הורוביץ פצועה קשה, הם הבינו שקרה אסון. הם הבינו שרחל שלהם גם היא נפגעה. כעבור זמן מה בישרו להם את הנורא מכל ומקסים בן אבו, דודה של רחל, נסע למכון לרפואה משפטית באבו כביר שם זיהה את גופתה.

עשרות בני משפחה וחברים הגיעו לבית משפחת בן אבו ברחוב בן יהודה בתל אביב. כולם פרצו בבכי כאשר אמה מירי עמדה מול המחשב של רחל והסתכלה על התמונות שלה ושל נופר מחובקות.

"הן היו החברות הכי טובות. הכי טובות בעולם. הייתה אהבה גדולה ביניהן. הן גדלו יחד מהגן עד אשר נפרדו דרכיהן. רחל עברה ללמוד בכפר הירוק ונופר עברה לעירוני ה'. כל פעם כשרחלי הייתה חוזרת מבית הספר הייתה מייד מתקשרת לנופר", סיפרה מירי.

אתמול הלכה נופר לבקר את אביה בכפר יונה ורחל הצטרפה אליה. אחרי הביקור הן תיכננו ללכת לקניון. "היא הייתה ילדה כזאת טובה, למה לקחו לי אותה? תמיד עשיתי טוב לאנשים, למה אני צריכה לקבל עונש? הן אהבו כל כך אחת את השנייה, למה זה מגיע להן?".

הדוד מקסים בן אבו, אחיו של האב בנימין, סיפר ל-ynet: "הייתה לה נפש מאוד טובה. היא אהבה את החיים, אהבה לטייל. הייתה תמיד עם שמחת חיים, כבר עכשיו חשבה שהיא תתגייס לצבא. אביה של רחל שמע על הפיגוע ואז התחלנו ביחד לעשות טלפונים. לאחר מכן עברנו בין בתי החולים. בשעות הערב המאוחרות הגענו לבית החולים תל השומר ושם כאשר נודע שנופר פצועה קשה, הבנו שגם רחל הייתה קשורה לפיגוע ועברנו לאבו כביר, שם זיהיתי את הגופה עם עוד בת משפחה".

"מצער שאנשי החושך האלה עשו את הדבר הזה שסיים בכזאת טרגדיה את חייה של רחל", הוסיף הדוד.

בדירה ברחוב פינסקר בנתניה התכנסו חברותיה של יוליה ולשיין, שמאז אמש לובשות שחורים. על השולחן הן הדליקו נר, לידו הציבו את תמונתה של יוליה.

יוליה, בת 31 במותה, עלתה לארץ לפני שמונה שנים מאוקראינה לאחר שנישאה ליהודי. רק לפני חצי שנה היא זכתה לקבל את האזרחות הישראלית. היא עבדה כמוכרת בחנות "מפגש מזרע" בהרצליה, ממנה יצאה אמש לכיוון קניון השרון, שם תכננה לעשות קניות. 

"קבעתי להיפגש איתה בקניון, אחרי שהיא אמרה שהיא הולכת לעשות קניות", סיפרה חברתה, לודמילה קלמפרט. "אחרי כמה זמן החלתי לחשוב מדוע היא לא חוזרת אליי. כששמעתי שהיה פיגוע התחלתי לחפש אחריה והתקשרתי אבל הטלפון כל הזמן היה סגור. זה לא אופייני שהטלפון של יוליה יהיה סגור כי כל הזמן, 24 שעות ביממה, הוא היה פתוח והיה אפשר להשיג אותה ולדבר איתה. פתאום אני מתקשרת, והחברות  מתקשרות והטלפון לא זמין. זה נראה לנו לא סביר. ידענו שהיא הלכה לקניון והיה לנו חשש שהיא נפגעה. ליוליה אין אף אחד בארץ, בעלה אלכסנדר נמצא בחו"ל ורק אנחנו החברות פה בארץ. התחלנו לחפש בין בתי החולים, הפכנו את כל בתי החולים, אבל לא מצאנו אותה".

כאשר לא הצליחו החברות לאתר את יוליה בבתי החולים, הן התקשרו לאבו כביר. לדבריהן, "באבו כביר ביקשו מאיתנו פרטים מזהים. סיפרנו להם על התכשיטים שלה, איזה תכשיטים היא ענדה, ואז הם אמרו לנו שכדאי שנבוא. כל הזמן היא רצתה להיות יפה ותמיד הייתה יפה. כשהגענו לשם והראו לנו אותה ראינו שהפנים היפות שלה לא נפגעו ,כנראה נפגעה בעיקר בחלק התחתון של הגוף. ראינו אותה והיא נשארה יפה וזה דבר שהיה חשוב לה".

בינתתים ממתינות החברות לשובו של הבעל, ממררות בבכי ומתקשות לעכל שיוליה איננה. "היא היתה בחורה מלאת שמחת חיים, שאהבה לבלות ולצאת", סיפרו. "היא מאוד רצתה ילדים אך לא הצליח לה. הייתה בחורה חברותית שמסתדרת עם כולן, אפילו בין הידידים שלה היו ערבים והיא נתנה להם כבוד וכיבדה אותם, ויצא שדווקא ערבי בסוף רצח אותה. היא אהבה את ישראל. בחודש אוגוסט היא הייתה צריכה לנסוע לאוקראינה לבקר את אמא שלה אותה לא ביקרה זמן רב ועכשיו היא מתה".

עוד סיפרו החברות כי רק כאשר יגיע הבעל, שנמצא בדרכו לארץ, יקבע מועד ההלווייה. כאשר נשאלו היכן תיקבר חברתן, ענו: "אנחנו מקוות שההלוויה תהיה בישראל והיא תיקבר פה. אנחנו יודעות שהיא מאוד אהבה את ישראל ואם היו שואלים אותה איפה היא רוצה לגור היא הייתה עונה שרק בארץ. יהיה לנו קשה לשכוח אותה ונזכור אותה הרבה".