yes, סראונד

איציק אליקים, סמנכ"ל ההנדסה של yes, מנסה להסביר: "אנחנו עכשיו משדרים בדולבי פרו לוג'יק בערוצי הסרטים של yes".

אז מה הביג דיל? פרו לוג'יק זה נורא ישן, למה בכלל לפרסם את זה?

"אנחנו מתחילים בהדרגה לשדר סרטים בדולבי דיגיטל 5.1. בינתיים שידרנו בערוץ DVD-Box את 'טרויה' ואת 'היום שאחרי מחר' בדולבי דיגיטל. העניין הוא שכדי לקבל אות של דולבי דיגיטל למגבר שלך אתה צריך שיהיה לך ממיר Max yes. ובגלל שזה כרגע רק שני סרטים, רצינו להציג גילוי נאות בפרסומת ולכן כתבנו דולבי סראונד ולא דולבי דיגיטל. אבל אנחנו מתקדמים לשם".

ומה הקטע עם המסך רחב? התחלתם לשדר כמה סרטים ב-9X16 אבל זה לעשות חצי עבודה כי סרטים שצולמו בפריים סינמסקופי נחתכים ממילא גם בפורמט הזה. למה לא לשדר את הסרטים בפריים הצילום המקורי שלהם?

"כי אנשים לא אוהבים את פורמט ה'לטר-בוקס' עם הפסים השחורים מעל ומתחת לתמונה. זה מקטין להם את הפריים".

אבל אתם אומרים "ממש כמו בקולנוע" ופורמט 9X16 הוא לא באמת קולנועי. אין פרופורציות כאלה במסכי הקולנוע. זו פיקציה. אבל אם ממילא אתם יוצאים מנקודת מוצא שליותר ויותר לקוחות שלכם יש טלוויזיות 9X16 זו לא בעיה. הטלוויזיות האלה יודעות להתאים אוטומטית את הפריים הסינמסקופי לגודל המסך ומי שלא אוהב את הפסים לא יראה אותם. מי שכן רוצה לקבל את הפריים הקולנועי המלא והאמיתי, כמוני, יוכל לקבל אותו.

"אתה יודע מה, זה רעיון. נבדוק את הנושא הזה".

סוכנות הימורים

נותרו עוד שלושה ימים (חמישי, שישי, שבת) עד לסוף פסטיבל ירושלים, ועדיין תוכלו להספיק לראות שם כמה סרטים אם כבר תניחו את העיתון ותצאו לדרך.

"שבעה גמדים" (חמישי, 11:45, סינמטק 1; שישי, 12:00, בית שמואל). כשאומרים "פסטיבל קולנוע" ו"קולנוע אירופי" מיד חושבים על סרטים אליטיסטיים, מנוכרים, איטיים ועגומים. אבל אז נתקלים ב"שבעת הגמדים". מדובר באחד משוברי הקופות הגדולים של גרמניה בשנה האחרונה. שישה מיליון וחצי צופים צפו בו. סרט המשך כבר נמצא בעבודה. זאת גרסה עממית, וולגרית, אך מופקת לעילא (בעיקר בכל הקשור בעיצוב התפאורה), לאגדת שלגייה ושבעת הגמדים.

אוטו וואלקס, כוכב הסרט, והשותף לתסריט ולהפקה, היה בשנות ה-80 הקומיקאי הגדול ביותר בגרמניה (הוא היה מוכר בעיקר בזכות דמותו הילדותית והאימבצילית אוטו, שגם כיכבה בכמה סרטים משל עצמה. הראשון שבהם, שהיה נורא מצחיק, הופץ מסחרית בארץ ב-1985 בשם "הבעיה השלישית שלי"). וכך, באמצעות הומור נמוך, העוסק ברמיזות מיניות (כמובן) ובאמצעות פארסה (נינה האגן, עוד אלילת אייטיז גרמנית, היא המלכה), הופך "שבעת הגמדים" לסרט המיועד לצפייה במסבאה, ולא בפסטיבל קולנוע אנין. ועדיין, יש בו משהו מרענן, בייחוד אם יצאתם מסרט אימפרסיוניסטי שנמשך שעות.

"שבלולים וצדפות" (שישי, 20:15, תיאטרון ירושלים). אני מניח שיהיו כאלה שיחשבו שזה סרט חמוד. אני חשבתי שהוא איום. קומדיית סקס צרפתית עם טוויסט הומואי. זה מסוג הקולנוע הבורגני הדי דוחה שהצרפתים מתמחים בו, העוסק באנשים משועממים היוצאים לווקאנס ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. אוליבייה דוקאסטל וז'אק מרטינו, שהיה להם קצת יותר חספוס בסרטיהם הקודמים, עושים מיינסטרים מצועצע עם דמויות בלתי נסבלות. אבל אני מבין שיש קהל שמתמוגג מזה.

"הכובע הירוק" (שישי, 18:00, תיאטרון ירושלים) ו"חור בליבי" (שישי, 22:00, כנ"ל). ראו הוזהרתם.

"חור בליבי" הוא סרט איום ונורא ומכוער בלי תקנה על גבר המצלם בסלון ביתו סרט פורנו ועל ניסיונותיו לתקשר עם בנו המנוכר הסגור בחדרו. לוקאס מודיסון, שפעם היה אמור להיות הדבר הבא משוודיה, עושה סרט הגובל בבלתי ניתן לצפייה. זהו איבוד שליטה מוחלט, המתחיל בסקס ונגמר בקיא. "הכובע הירוק", תוצרת סין, מעט מאופק יותר, ויש לו יומרות אמנותיות מסוימות, אבל גם הוא די קטסטרופה. שני סיפורים המתחברים ביניהם. הראשון עוסק בשודד שבור לב, השני עוסק בשוטר מקורנן. מה שמדהים, גם אצל השוודים, וגם אצל הסינים, וגם אצל הגרמנים (מ"שבעת גמדים") הוא ששוביניזם ושנאת נשים הם מושגים שנמצאים בכל העולם, ומשום מה מקבלים ייצוג מופרז בקולנוע המתיימר להיות אנושי ומעודן.

ועוד: על הסרט התיעודי המצוין "ספר להם מי אתה" (שישי, 18:00, בית שמואל) כתבתי כאן בשבוע שעבר. את "סופי שול: הימים האחרונים" (שישי, 19:00, לב סמדר) לא ראיתי, אבל הסרט הגרמני הזה יצא עם פרסים מפסטיבל ברלין והוא אמור להיות תרופת הנגד ל"הנפילה" הנאצי. זהו סיפורה של לוחמת הרזיסטנס הגרמנית, שנאבקה בנאציזם. גם את "המים הגדולים" (שישי, 10:00, בית שמואל) לא ראיתי, אבל הוא אמור להיות סרט יפהפה (על פי המבקרים הזרים). ולקינוח, יש בשבת שתי הקרנות טרום בכורה ל"צ'רלי בממלכת השוקולד" (11:45 ו-14:15, סינמטק 1), סרטו של טים ברטון, שיופץ מסחרית שבועיים אחר כך.

טנגו וקאש

בוודאי שמתם לב שהקולנוע התיעודי האמריקאי הפך למיינסטרים החדש. מה שהקולנוע העצמאי היה לתחילת שנות ה-90, הקולנוע התיעודי הוא לתחילת שנות האלפיים. הסיבה לכך כפולה. קודם כל, יש לסרטים האלה ביקוש שלא היה קודם בקרב הקהל. זה קשור לכך שהסיפורים הבדיוניים כנראה כבר מיצו את עצמם אצל קהל מבוגר, הקולנוע הפך ילדותי יותר ורווי אפקטים. ככל שיש יותר אפקטים ככה הסיפורים נהיים פחות ופחות נגישים לאנשים שאוהבים סרטים המבוססים על סיפורים אנושיים אינטימיים. סרטים תיעודיים הם הקולנוע לדור האנפלאגד. הסיבה השנייה כלכלית: סרטים תיעודיים לא עולים יותר ממיליון דולר להפקה. בעוד סרט הוליוודי רב תקציב צריך לחצות את קו המאה מיליון דולר כדי להיחשב ללהיט (וגם אז לא בטוח שהוא מכסה את עלותו), סרט תיעודי צריך להכניס בדיוק אחוז אחד מזה. בסך הכל 50 סרטים תיעודיים הכניסו עד היום, מאז ראשית הקולנוע, יותר ממיליון דולר בקופות.

"ניו יורק רוקדת" ("Hot Ballroom Mad" במקור), הלהיט התיעודי הנוכחי (שיוקרן בימים הקרובים בפסטיבל ירושלים ויופץ מסחרית בבתי הקולנוע בסוף השבוע) הכניס עד כה כארבעה מיליון דולר. והוא ההוכחה לכך שגם בקולנוע תיעודי יש כבר נוסחאות. "ניו יורק רוקדת" משלב את שתי הנוסחאות האהובות ביותר על הקהל: סרט העוקב אחד תחרות, וסרט העוסק בילדים. התחרות מעניקה לסרט את ממד המתח. הילדים נותנים לו את ממד ההזדהות. כשם ש-"Spellbound" (סרט תיעודי מבריק ומרגש מלפני שנתיים) עקב אחרי ילדים המתכוננים לתחרויות איות, כך "ניו יורק רוקדת" עוקב אחר ילדי כיתות ה' ברחבי ניו יורק המתכוננים לאליפות העיר בריקודים סלוניים. אין לי ספק ש-"Spellbound" היווה השפעה על יוצרי "ניו יורק רוקדת", אבל הוא גם היה סרט טוב יותר ממנו.

היכולת לתאר את החלום האמריקאי מבעד לעיניהם של ילדי מהגרים, המתחרים בבני המעמד הבינוני מהשכונות האמידות יותר של העיר, היא שנותנת ל"ניו יורק רוקדת" פוטנציאל להיות בעל עוצמה חברתית. אבל מרילין אגרלו, הבמאית, מחפשת פחות את המתח העדתי, שהיה יכול להפוך את סרטה למין "סיפור הפרברים" דוקומנטרי או גרסה עדכנית ל"הם יורים גם בסוסים", והיא מתמקדת במקום זאת בשיחות של "על בנים ועל בנות". זה חמוד, זה מתוק, זה משעשע, אבל זה כמעט קל מדי. כמו להיט שהופך לרינגטון, הסרט הזה קליט, מרגש לרגע, אבל נמאס בקלות.

מצחיק במיל'

ג'רי סיינפלד החליט להתחיל מאפס, שוב. אחרי שהוא הוריד בעצמו את הסיטקום שלו מהפריים טיים של אן.בי.סי, דווקא כאשר היה בשיאו אחרי תשע עונות, הוא ערך טקס קבורה פומבי ב-HBO שבו הוא קובר את כל הבדיחות הישנות שלו, ששירתו אותו במופעי הסטנד-אפ שלו, ונשבע שלעולם לא ישתמש בהן שוב.

בסרט התיעודי "הקומיקאי", שצילם וביים כריס צ'רלס ושישודר ב-yes דוקו בשבת, מחליט סיינפלד לחזור לשורשיו כסטנדאפיסט, לעלות בלי הודעה מוקדמת ובאישון לילה על בימות מרתפי הקומדיה של ניו יורק ולהתחיל לעבוד על בדיחות חדשות למופע שלם. הוא מתחיל עם חמש דקות מוכנות, וגומר את הסרט עם שעה של חומר חדש. אלא מה, ממה שאנחנו רואים בסרט זאת שעה שלמה של חומר לא ממש מצחיק. נכון, זה בהחלט קל יותר לחלטר באישון לילה בניו יורק כשיש לך חצי מיליארד דולר בבנק, ולסיינפלד קל יותר לעלות על במה ולזכות בתשואות ובצחוקים גם כשהוא מגיש חומר בינוני.

באחד הרגעים המוצלחים בתחילת הסרט סיינפלד - ג'רי סיינפלד הגדול! - נתקע עם בלקאאוט על הבמה. הוא מפשפש בראשו, מרשרש בניירותיו ומהמהם. קומיקאי מתחיל היה נזרק מהבמה בקריאות בוז. סיינפלד זוכה גם ברגעים המביכים האלה לצחוקים מעודדים מהקהל. כדי להמחיש את הפער בין מי שהיה במשך שנות ה-90 הקומיקאי העשיר והמפורסם ביותר באמריקה ובין מי שעכשיו מנסה לפלס את דרכו בנתיבים האלמוניים של עולם הבידור, מציג הסרט קומיקאי בשם אורני אדאמס. אדאמס, טיפוס לחוץ ולא סימפטי, מייצר בדיחות לא רעות בכלל. הניסיון לייצר הקבלה בין תהליך העבודה של סיינפלד הוותיק מול אדמס הטירון הוא אחד מרגעי החולשה של הסרט. אבל ההצצה אל אחורי הקלעים של מועדוני הסטנד-אפ בניו יורק היא שהופכת את "קומיקאי" לסרט שראוי לצפות בו. האחווה שנוצרת על הבר, בין ההופעות, התמיכה, הקהילה הזאת של אנשים עם חוש הומור מפותח ודימוי עצמי ירוד.

הסרט בשיאו כשהוא עושה את הניים דרופינג שלו בנונשלנטיות. פתאום כריס רוק נכנס. קולין קווין נמצא שם ככומר מוודא. קווין נילון עובר לרגע. רוברט קליין מתפקד כמעין סנדק של סצינה תרבותית שגיבוריה נשרפים מהר (לני ברוס, פרדי פרינז ואנדי קאופמן כבר מתו מזמן, ולא בנסיבות טבעיות. ריצ'רד פריור תכף מצטרף אליהם). ג'יי לנו מפתיע כשהוא חושף שהוא מתקיים מהכסף שהוא מרוויח בסופי שבוע מהופעות הסטנד-אפ שלו, כשהוא לא מגיש את "טונייט שואו". הכסף מהטלוויזיה הולך לחסכונות, הוא מתפרנס מההופעות. ולא, הוא לא מסוגל לוותר על הבדיחות הישנות שלו, אלה שהוא בטוח שיניבו צחוקים גם אצל הקהל הקר ביותר. וביל קוסבי, שכל הקומיקאים בסרט גדלו עליו כילדים, מלמד את סיינפלד שיעור בענווה כשאנחנו למדים שהוא מעלה שתי הופעות ביום, מול אולמות של אלפי אנשים, עם מופע שרץ שעתיים וחצי, בלי הפסקה, ושכולל אך ורק חומר חדש. סיינפלד, שמצהיר על הבמה שהוא היה הכי גדול שאפשר, מגלה שיש לו עוד דרך ארוכה לעשות.