האף שלי

לאמי יש אף ארוך ולאבי היה אף רחב, והאף שלי הוא שילוב של שניהם. הוא גדול. האדם היחיד שפגשתי מימי שאפו היה גדול משלי בצורה ניכרת היה מורה בבית הספר היסודי שהיה גם בעליהם של עיניים זעירות וסנטר כמעט בלתי קיים, וגם רזה עד גיחוך. הוא נראה כמו הכלאה בין פלמינגו למכשיר חקלאי מיושן והתקשה ללכת ביציבות כשנשבו רוחות צד. הוא גם התחבא הרבה.

גם אני רציתי להתחבא. כשהייתי ילד הציקו לי בלי רחמים בגלל האף שלי שנים על שנים, עד שיום אחד קלטתי באקראי את מראה הפרופיל שלי בזוג מראות שניצבו בזווית והיה עלי להודות שהוא אכן מצחיק למדי. מרגע זה ואילך אנשים הפסיקו להציק לי בגלל האף שלי והתחילו להציק לי בלי רחמים בגלל שאמרתי דברים כמו "לאמִתו של דבר", הרגל שלא נגמלתי ממנו עד עצם היום הזה.

אחת התכונות המוזרות של האף שלי היא שהאוויר אינו מצליח לחדור לתוכו. קשה להבין את זה או אפילו להאמין לכך. מקור הבעיה בעברי הרחוק, כשהייתי ילד קטן והתגוררתי בבית סבתי. סבתי הייתה הנציגה המקומית של האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לחיות (RSPCA), ומכאן שהבית תמיד המה כלבים וחתולים פגועים קשות, ולפעמים אפילו גירית, סמור או יונה מזדמנים.

אחדות מהחיות היו פגועות בגופן, אחרות בנפשן, אבל כולן כאחת פגעו קשות בטווח הריכוז שלי. באוויר עמדו שערות בעלי חיים ואבק, והאף שלי תמיד היה מודלק ונוזל וכל חמש עשרה שניות הייתי מתעטש. כל מחשבה שלא הצלחתי להתחיל, לפתח, ולגמור באיזו מסקנה הגיונית בתוך חמש עשרה שניות הייתה אפוא נפלטת בכוח מראשי בלוויית כמות נאה של נזלת.

אם יש שמץ אמת שהיא בביקורת של מי שטוענים שאני נוטה לחשוב ולכתוב בשורות מחץ בלבד, כמעט ודאִי שההרגל התפתח בזמן שהתגוררתי בבית סבתי.

נחלצתי מבית סבתי כשהלכתי לפנימייה, ושם, לראשונה בחיי, הצלחתי לנשום. חירות חדשה ומבורכת זו נמשכה שבועיים תמימים, עד שהיה עלי ללמוד לשחק רוגבי. בערך בחמש הדקות הראשונות במשחק הראשון ששיחקתי מימי הצלחתי לשבור את אפי על הברך שלי בכבודה ובעצמה, ואמנם היה זה הישג יוצא מן הכלל, אלא שהוא השפיע עלי כמו שהשפיעו ההתפרצויות הגיאולוגיות ההן על ציביליזציות שלמות ברומנים של ריידר הגארד: הוא ניתק אותי אחת ולתמיד מהעולם.

מומחי אף-אוזן-גרון למיניהם יצאו לא פעם למסעות לחקר מערות בתוך מחילות האף שלי, אבל רובם חזרו מבולבלים. אלו שלא חזרו מבולבלים לא חזרו כלל, ונהיו לפיכך חלק מהבעיה במקום חלק מפתרונה.

הדבר היחיד שנשמע לי מפתה בהסנפת קוקאין הוא האזהרות החמורות שהחומר עלול לְאַכֵּל את חֵיץ-האף. לו חשבתי שקוקאין באמת יצליח למצוא את דרכו במעבה האף שלי, הייתי דוחף לשם בשמחה מלוא הדלי ומניח לחומר לאכּל כל מה שירצה. החשק הזה חלף לו, בכל אופן, כשהבחנתי שחברים שלי שאכן דוחפים לתוך אפם מלוא הדלי ניחנו בטווח ריכוז קצר אף יותר משלי.

אם כן, עכשיו כבר השלמתי פחות או יותר עם העובדה שהאף שלי קישוטי יותר מאשר שימושי. כמו טלסקופ החלל של האבל, הוא מייצג מבצע הנדסי כביר, אבל אין בו כל תועלת של ממש. אולי רק כדי לעורר צחקוקים קלושים.