לא הרמנו ידיים

אצל חלק מן הבאים בשערי כפר מימון היה רצון לנצח. בקלות יכול היה היישוב הזה להפוך סמל של נקודת הפתיחה למלחמת אחים, ח"ו. היו שם כאלה שבאו עם מסירות נפש אמיתית למאבק על ה"כל" - אלה יצאו מאוכזבים מאוד מן האירוע, אפילו עם תחושת רמייה ונבגדות. הם ציפו שנעלה על הגדירות ונלך "דרך" החיילים והשוטרים. האמת היא, שכאשר עמדנו עם הרבנים וחברי הכנסת בראש התהלוכה, הרגשתי שאם נאמר לציבור לפנות לשער וללכת, היו 35 אלף המפגינים רומסים את הגדר, כמו מקני סוף היתה עשויה, ושום כוח בעולם לא היה עוצר אותם. האנרגיה העצומה שהיתה שם ממש קרצה לנו להפעיל אותה - יאללה, בואו ונראה לראש הממשלה! אבל, לא זו היתה מטרתנו.

לא באנו לנצח את צה"ל והמשטרה. לא באנו להוכיח שאנו מוכנים ומסוגלים לקבל מכות רצח או להיפגע מחצציות וזרנוקי צבע - את זה כבר ידענו. יצאנו לדרך הארוכה כי רצינו לנצח בקרב על הציבור. בקרב על התודעה הלאומית. וכאן זכינו לניצחון ענק, שהלוואי ולא יקולקל.

ברוב שעות היום והערב, דמה הכפר למחנה נופש צבעוני. החום והלחות, החוסר במקלחת או בשירותים נורמליים אמורים היו לקחת מאיתנו את האנרגיה. אולם הידיעה שאנחנו הולכים אל אחים שכה זקוקים לנו, מילאה מחדש את המצברים.

הסטודנטים הכתומים הרעישו עולמות בצעדות מסודרות של עשרות שלטים בנוסח: "ציונות ולא רק ציונים", "יש לי כימיה לגוש-קטיף" וכדומה. רוב הנוער היה עסוק במה שנוער עוסק. אבל חלקו האחר, בתוספת מבוגרים, הראה לנו מדוע זהו הנוער הנפלא ביותר בעולם: הם הלכו לפגוש את החיילים והשוטרים, מפגש ישיר ובלתי אמצעי. הם הביאו מים, סוכריות, קרטיבים והרבה הרבה אהבה.

בחלק מן השיחות שהתנהלו בכפר, עמדתי מן הצד. נושאים "עוטפי פוליטיקה" עלו שם: משמעות של בית, משמעות של מוטיבציה, משמעות של חופש הביטוי. לא ראיתי "ויכוחים", ראיתי "דיונים". בלילה, אחרי שזנב התהלוכה נעלם לו, ורק כשלושת אלפים נשארו ליד השער האחורי אל מול אלפי החיילים, פגשתי את שני הקצוות: חבורות נוער עם ובלי מדים משני עברי גדר תייל, וחבורות נוער המחכות לשלוף את מגזרי התייל שהוצנעו בתיקים.

ניגשתי אל אלו האחרונים: צעירים, ברק בעיניים, חוסר רצון וסבלנות להקשיב, חיוך כובש. 20 דקות דנו ביחד בכל התרחישים: קיבלנו מכות וירטואליות, רצנו 11 ק"מ במהירות עצומה והבאנו 30 אלף אנשים וירטואלים למחסום כיסופים. וירטואלית, גם חיכינו למישהו שיבוא וישחרר אותנו (כי חודש תמים בחום הזה זה ממש מייבש). ואחרי שהבנו, וירטואלית, שעדיין לא ניצחנו, התחלנו דיון מאוד לא וירטואלי על איך אפשר כן לנצח. גם הבנו שלא צה"ל והמשטרה הם האובייקט לניצחון. אז הפכו מיגזרי התייל למיותרים משהו.

בתקופה כל כך סוערת, נבחנים קודם כל המנהיגים. ראש הממשלה ושריו מנסים לזרוע פירוד. התקפותיהם שלוחות הרסן וצביעת מתנגדיהם בשחור ("המורדים", "פורעי חוק", "מרעילי החינוך" וכדומה) איפשרו להם - לראשונה בהיסטוריה שלנו - להכניס צבא לטיפול באזרחים בתוככי מדינת ישראל. השמאל ה"דמוקרטי" נאלם ושם, בקצה המפלג והצבוע, הם יישארו. מאידך, דווקא אלה מהם שהתעלו וידעו לבקר את תהליכי הפירוד, ואף יזמו חיבורים בין אחים - יישפטו לחיוב בראי ההיסטוריה.

מנהיגי המאבק הנוכחי - מועצת יש"ע, הרבנים, חברי הכנסת - ידעו לבחור בהישג ארוך הטווח של אחדות עם ישראל, עם נחישות ומסירות לגוש קטיף - ולא בניצחון מקומי של הבקעה פיזית, שאורך ימיו כאורך מהדורת חדשות. כפר מימון הפך לסמל של מסירות נפש ונחישות, אבל גם לגבול של קידוש האחווה הפנימית. אנחנו לא מרימים ידיים - לא אל מול פני המאבק ולא על האחים. "וצריך להמשיך ללכת, וצריך להמשיך לצעוד...".

שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון, מראשי מועצת יש"ע