ציפור משונה

היא לא שותה, לא מעשנת, גרה בקיבוץ, מתרגמת ספרי מד"ב, כותבת דוקטורט במוזיקולוגיה, ובכל זאת - טל וייס היא נערת רוק מזן נדיר. אלבום הבכורה שלה, "bacatalog", שיצא באחרונה בהפצה של "היי פידלטי" מציג דמות מורכבת, דוקרת, מפתה.  

וייס בת ה-26 עברה במסלול המקובל של לימודים ב"תלמה ילין" ושירות בלהקה צבאית. בחיים האזרחיים היא התמקדה בלימודי סאונד, לצד הלימודים האקדמאיים, והחלה בהדרגה להקליט שירים משלה.

בקומוניקט שמלווה את האלבום מוגדר הסגנון שלה כך: "תנועה בין פאוור-פופ אלקטרוני לרוק גיטרות, עם ביקורי פתע במחוזות הבוסה נובה, הטריפ הופ, האוונגרד והניאו פסיכדליה". ואכן, אקלקטיות מסויימת מאפיינת את האלבום, כשהבסיס נשען על ההפקה האלקטרונית הדומיננטית (לעתים קצת יותר מדי) של BIgM, והמרכז הוא קולה הייחודי של וייס, שמשדר נשיות אמיצה ומרתקת.

למרות הכישרון הניכר של וייס, יש משהו קצת לא מוגדר וחסר מיקוד באלבום. מרבית השירים בו בנויים על תבניות פופ ורוק סטנדרטיות יחסית, אבל הפיתולים האלקטרוניים האינסופיים שמולבשים על הקול החולמני של וייס, מושכים אותם לכיוונים קצת מסובכים מדי. התוצאה היא שהאלבום לא מסחרי מספיק כדי לשגר להיטים לרדיו, ומצד שני, הוא לא מאוד אלטרנטיבי ופרוע (למעט רצועת הבונוס האפלה והמרהיבה שסוגרת את האלבום, "יום אפור", שהוקלטה בתקופה מוקדמת יותר). 

השיר הטוב ביותר באלבום, "שני צללים", הוא דווקא זה שמקמץ בניסיונות ההתחכמות, ונותן למלודיה להוביל את הדרך. וייס מגלה בו פוטנציאל של ממש לכוכבת לא שכיחה במקומותינו, כזו שיכולה ליצוק תוכן, משמעות ורגש לשירי פופ. יש באלבום עוד כמה שירים מוצלחים - עם טקסטים מדוייקים ומלודיה כובשת - אבל הם סובלים מעומס וגודש של רעיונות מוזיקליים, שפוגמים ביופי הבסיסי שלהם. לפעמים, יותר זה פחות.

באתר המצוין של וייס אפשר להתרשם מגרסאות בסיסיות יותר לשירים שכתבה, וחלקם נשמעים טוב יותר מהשירים המופקים שנכנסו בסופו של דבר לאלבום.

ביום שני, ה-1 באוגוסט, תופיע וייס במועדון ה"בארבי" בתל-אביב יחד עם ההרכב החדש שלה, "נערות האמצע" (רפי חסון, יקי גני, יונתן פררה, ארז בקר, איתי מאור,רפי חסון), בגרסאות שצפויות לקחת את השירים לכיוון רוקי ומהודק יותר.