התקווה?

12 שעות אחרי שעליתי על טיסת אייר פראנס בפריז, איך שעברתי את ביקורת הגבולות בשדה התעופה אסייסה, ראיתי אותו. ממש מול העיניים, בגודל טבעי. בעצם קצת יותר גדול מאיך שזכרתי אותו מהפעם האחרונה שנפגשנו. דייגו.

ככה זה כשאתה מגיע לבואנוס איירס. הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה יורד מהמטוס זה את מרדונה. ממש מול היציאה מהשרוול ממוקמת חנות גדולה למוצרי ספורט, והתמונה שלו מתפקדת על תקן "ברוכים הבאים לארגנטינה". לא טנגו, לא אסאדו, אפילו לא פלוריסיינטה.

במבט ראשון זה נראה כמו אחת משלוחות הכנסייה של מרדונה (יש דבר כזה, ברצינות). תמונות, חולצות, מזכרות, מחזיקי מפתחות, יומנים, דיסקים. הכל בצבעי התכלת-לבן של ארגנטינה או הכחול-צהוב של בוקה ג'וניורס, ומאחורי המדפים פוסטר עצום של המשיח.

לא משנה שדייגו הפסיק לשחק לפני כמעט 10 שנים. לא משנה שבמהלך העשור הזה הוא עשה בעיקר קוקאין, ולא משנה שלפני שנה הוא היה ככה קרוב למפגש פסגה עם אלוהים. זה לא משנה כי בארגנטינה אין ולא יהיה כמו דייגו - ושכל האנגלים עם שער יד האלוהים שלהם, וכל הברזילאים עם הפלה שלהם, יתפוצצו.

משחק לפרוטוקול בתחת שלי

שנים חלמתי להגיע לבואנוס איירס. כל מי שרואה אותי משדר כדורגל ארגנטינאי בערוץ הספורט בטח משוכנע שיש לי אחות באבנידה דה מאז'ו, שאני טורף צ'וריסוס לארוחת בוקר וביפה דה לומו לצהריים. אז לא. אולי נולדתי בעיר ששמה מתחיל ב-ב', אבל זאת פחות או יותר התכונה המשותפת היחידה לבאר שבע ולבואנוס איירס. טוב, בעצם לא רק זה: אי אפשר לשכוח את האמפנדס המופלאים ששני הזקנים הארגנטינאים היו מכינים בפיצרייה שמתחת לגשר בשכונה ג'.

אבל עזבו נוסטלגיה, העיקר שבסוף נחתתי באסייסה - ולא סתם, אלא בדיוק בזמן כדי לראות את המשחק בין ארגנטינה לברזיל. את התאריך, ה-8 ביוני, חרטתי על הקיר כבר לפני חצי שנה; מבחינתי, מפגש כזה במוקדמות המונדיאל הוא אירוע מספיק חשוב כדי להפקיר את גופי לידיהם הגסות והמאוסות של דיילים צרפתים במשך 16 שעות. רק מה, ככל שמועד המשחק התקרב טענו יותר ויותר ממכרי ומוקירי כי אני משחית את זמני.

"זה סתם חארטה", סח לי מומחה אחד. "גם ככה שתיהן עולות למונדיאל. זה יהיה משחק לפרוטוקול, לא יהיה מתח".

"חררר", נחרתי בבוז. לאנשים האלה פשוט אין מושג קלוש בעובדות החיים: הרי האקסיומה הראשונה בספורט העולמי קובעת שכל משחק של ארגנטינה וברזיל, אפילו אם מדובר במוקדמות אליפות דרום אמריקה לנערות בהוקי גלגיליות, מהווה סיפתח אפשרי לסכסוך גבולות קטלני.

סניורס אי סניוראס, אנחנו מדברים פה על מפגש כל כך נפיץ שלקהל מומלץ להגיע בשכפ"צים. הרי ברזיל ניצחה את ארגנטינה 1:3 בשנה שעברה ואחר כך הרגה אותה בפנדלים בגמר הקופה אמריקה, ככה שלתכולים-לבנים היו לפחות שתי סיבות טובות לחפש נקמה. ואם זה לא מספיק, אז אחר כך התברר שהמעסה של נבחרת ברזיל השקה את הכוכב בראנקו במים מהולים בחומרים לא מזוהים במונדיאל באיטליה לפני 15 שנה, ככה שגם לברזיל היו סיבות לחפש נקמה - או לפחות מים מינרליים.

משחק לפרוטוקול? פור פאבור.

קוראים לי בואנוס איירס ואני בסדר

את יהודה ארם אני מכיר כבר 19 שנה. נפגשנו כשנבחרת ארגנטינה הגיעה לישראל, למשחק הכנה לקראת המונדיאל במקסיקו. המאמן הארגנטינאי היה ד"ר קרלוס בילארדו, דייגו מרדונה היה הכוכב, ואני הייתי עיתונאי צעיר ב"חדשות" ז"ל. את יהודה פגשתי במלון דן אכדיה בהרצליה, שם התאכסנה נבחרת ארגנטינה. עקרונית הוא שימש לי מתורגמן; מעשית הוא דיבר במשך שעות עם השחקנים בזמן שאני ניסיתי להשחיל מילה.

יהודה הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לתולדות הכדורגל הארגנטינאי, ואני לא מגזים. הוא יודע בעל פה מה היה ההרכב שהביא לראסינג את גביע הליברטדורס ב-1967, מי היה השוער של בוקה ג'וניורס ב-1955 ובאיזה קבוצת נוער שיחק השוער האגדי הוגו "אל לוקו" גאטי. אבל יהודה הוא קודם כל אוהד - ופטריוט. הוא נולד בבואנוס איירס ועזב אותה לטובת ישראל ב-1961, אבל הלב והנשמה נשארו שם. מאז שעלה לארץ הוא "חזר הביתה" לפחות 20 פעם, אבל כשיהודה מדבר על בית הוא לא מתכוון רק לרחובות או לאנשים או לבשר: הוא מתכוון גם לכדורגל ובעיקר לבוקה ג'וניורס, שהאהבה שלו אליה אינה תלויה בדבר. אשכרה בדבר.

בוקה של היום נראית זוועה? מבחינתו של יהודה ארם היא הקבוצה הכי גדולה בעולם עם האוהדים הכי טובים בעולם, ופעם גם שיחק בה השחקן הכי טוב בעולם - דייגו. אין שום טעם להתווכח עם יהודה על העובדות הנ"ל, וגם לא על זה שהכדורגל הארגנטינאי הוא הטוב ביותר בעולם. בקיצור, אם האמרה הישנה נכונה ומספר האוהדים של בוקה הוא באמת 50 אחוז מהאוכלוסייה ועוד אחד - אז יהודה הוא האחד.

הוא נחת בבואנוס איירס שבועיים לפני. הוא לא התכוון להחמיץ את הדרבי בין בוקה לריבר פלייט, ובטח לא את המשחק של הנבחרת נגד ברזיל. כשהגעתי למלון הוא חיכה לי בלובי, והתחבקנו כאילו לא ראינו אחד את השני 20 שנה. אני בספק אם עברו 20 יום, אבל ככה זה כשאחד חוזר הביתה והשני מגשים חלום.

אומרים על בואנוס איירס שהיא פריז של דרום אמריקה, אבל כבר בסיבוב הראשון בעיר הסכמתי עם עצמי - יהודה היה בשירותים - שהיא יותר כמו מדריד של היבשת הלטינית. ואני לא יודע מה איתכם, אבל מדריד עושה לי את זה הרבה יותר מפריז השחצנית. בכל מקרה, מדובר בעיר מרשימה. מאוד.

במבט ראשון היא נראית כמו עיר אירופית. הבניינים גבוהים, הרחובות רחבים ועל המדרכות צועדים אלפי "פורטניוס" - שבינם לבין המדרידאים או המילאנזים אין הרבה הבדל. לפחות לא במבט ראשון, אבל בסופו של דבר ההבדלים מתחדדים. בכבישים, למשל, כמעט שאין מכוניות חדשות. מה שכן יש זה הרבה מאוד פיז'ו ורנו ופיאט ישנות, מהסוג שאצלנו כבר לא מוצאים אפילו במגרשי גרוטאות. בניגוד לכל מיני דיווחים ששמעתי, אין גם טלפונים סלולריים (אחרי כמה שעות בעיר תפסתי שלא שמעתי אפילו רינגטון אחד), ולעומת זאת מותקנים בכל פיצוצייה ארבעה-חמישה טלפונים ציבוריים. קה פאסה? חיסכון, זה מה שפאסה. המצב הכלכלי אמנם הולך ומשתפר, אבל את הקריסה של שנת 2001 הארגנטינאים לא ישכחו לעולם.

רק 15 אחוז מהאוכלוסייה מנהלים חשבון בנק; את מעט הכסף שלהם הארגנטינאים מעדיפים לשמור במזומן, מתחת לבלטות. יותר מ-50 אחוז מהציבור עובדים בשחור. השכר הממוצע הרשמי מגיע בקושי ל-250 דולר בחודש, ולאף אחד אין אמון במערכת. אחרי הכל, הם האמינו לנשיא קרלוס מנם - זה שהזמין נערות ליווי למלון המלך דוד כשהיה בביקור ממלכתי בישראל - עד שהכל התמוטט. עד שכל המעמד הבינוני נפל אל מתחת לקו העוני ביום אחד.

זה קרה כשההצמדה המלאכותית של ה-15 לדולר בוטלה. פתאום דולר אחד היה שווה שלושה פזו, וחסכונות של עשרות שנים התכווצו בן לילה בשליש. משכנתאות צמודות לדולר, לעומת זאת, הוכפלו פי שלושה. אז הארגנטינאים יצאו להפגין בלילות. עשרות אלפים יצאו עם סירים וכפות, עשו רעש, צעקו, דפקו על שערי הבנקים. כמובן ששום דבר לא עזר. והיום הם כבר לא מאמינים לבנקים ששדדו אותם ולפוליטיקאים שגנבו אותם, למקורבים שהעבירו את הדולרים שלהם בזמן לשוויץ וללוקסמבורג.

אבל לארגנטינאי הממוצע עדיין יש פאסון. הוא לא יוותר על ההרגלים הישנים. הוא ימשיך ללבוש את החליפה והעניבה, ימשיך לפקוד בכל בוקר את בית הקפה עם העיתון ביד, ישתה קפה קון לצ'ה וינגוס במדיה-לונה (קרואסון בעברית). אולי הוא יוותר על נעליים חדשות, אבל לא על הביקור הקבוע אצל המאהבת.

בואנוס איירס מתאמצת לשדר לכל העולם, ובעיקר לעצמה, שהכל בסדר. שהיא עדיין שלוחה של אירופה ביבשת של האינדיאנים. היוהרה, שלא לומר השחצנות של הארגנטינאים, היא תכונה מוכרת. השכנות מדרום אמריקה לא ממש אוהבות את זה, והן גם אלה שצוחקות אחרונות - כי החיים בסנטיאגו, בבוגוטה ובסאו פאולו הרבה יותר נוחים וטובים היום מאשר בבירה המבהיקה והמצוחצחת של ארגנטינה. אבל האמת? אחרי כל מה שראיתי ושמעתי, יש לי הרגשה שהדברים עומדים להשתנות. ועוד נחזור לזה.

כאן, איפה שאתה רואה את השתן

כשהארגנטינאים יצאו לרחובות לפני ארבע שנים, ההפגנות היו ספונטניות ואלימות בדיוק כמו שאפשר לצפות ממדינה שחצי מאזרחיה רעבים ללחם. עכשיו הם קצת פחות רעבים, אבל מפגינים נגד כל דבר. נגד האלימות, נגד הפשע המשתולל, נגד האבטלה, נגד השחיתות (בכלל, זה עם שאוהב להפגין. האמהות של פלאסה דה מאז'ו, שמחו על היעלמות ילדיהן תחת המשטר הצבאי, עדיין מפגינות בכל יום חמישי כמו לפני כמעט 30 שנה). ברור שכל זה לא משנה כלום, אבל שאף אחד לא יעז להגיד שבארגנטינה אין חופש ביטוי.

כבר ביום הראשון שלי בעיר ראיתי הדגמה חיה של העניין. זה היה בצהריים והרחובות היו כמעט ריקים, ורק במרכז האבנידה נואבה דה חוליו (שהיא, אגב, השדרה הרחבה בעולם) בלגן. הפגנה של "גרינפיס". צוותי טלוויזיה התקינו מצלמות, פתחו מיקרופונים, ואני שאלתי את עצמי מה כבר יש להם להגיד, לחבר'ה בירוק. אחרי כמה דקות הבנתי: הם חושבים ברצינות שהארגנטינאים יהפכו פתאום ליפנים ויתחילו למחזר אשפה. שזאת באמת מחשבה נחמדה, רק שהארגנטינאי הממוצע יוותר על האסאדו שלו - ויעבור לסאשימי - הרבה לפני שהוא יתחיל למחזר משהו.

הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה יורד מהמטוס

את ההרהור הנ"ל ניסיתי לחלוק עם יהודה יום לפני המשחק, כשנסענו לבקר באיצטדיון של בוקה ג'וניורס, אבל הוא היה עסוק מדי בלהתאחד מחדש עם אהובתו הנצחית. והאמת, חבל שהוא נאלץ לחוות את הרגע הרומנטי הזה דווקא ב"בומבונרה".

האיצטדיון נמצא בשכונת בוקה, אחת העלובות והעניות בעיר, ממש ליד הנמל. כדי להכניס אתכם לאווירה המתאימה מספיק לספר שבדרך ראינו משאית מתמרנת ברוורס על המדרכה - ונעצרת בקול נפץ על עמוד חשמל. ולא, זה לא שיש באזור בעיה של חנייה. מופע האימים נמשך ממש מול הכניסה הראשית לאיצטדיון, שם ממוקמות כמה חנויות שצבועות בצהוב-כחול. "כל זה", לחש לי יהודה בעודו מציץ לכל הכיוונים ומוודא שאף אחד לא שומע, "של הבארה בראבאס".

ה"בארה בראבאס", כנופיות האוהדים, הן לא תופעה ייחדות לבוקה. יש כאלה לכל קבוצה בארגנטינה, ובעצם בכל דרום אמריקה; הן סוחטות את ראשי המועדונים ואת השחקנים בטכניקות של איומים, הפחדה ולפעמים גם שימוש בנשק חם. בתמורה הן מקבלות כרטיסים למשחקים, נסיעות חינם למשחקי החוץ - או סתם דמי פרוטקשן. ממשלת ארגנטינה ניסתה להילחם בתופעה אחרי שכמה אנשים נהרגו בעימותים עם הבארה בראבאס, אבל לא ממש הצליחה.

ראשי המועדונים מצידם מנסים לא להרגיז יותר מדי את החבר'ה האלה, שיכולים להזיק להם מאוד. אבל העסקים המלוכלכים האלה לא פוגעים בבסיס האוהדים של בוקה, שגדול בהרבה מהבומבונרה על 55 אלף מקומות הישיבה שלו.

לא שבאמת אפשר להשוות, אבל משהו באיצטדיון הזה הזכיר לי את המגרש של בני יהודה בשכונת התקוה. גם שם אתה מגיע למגרש דרך סמטאות, גם שם אפשר לסגור את המרחק בין האוהדים לשחקנים בנגיעת יד. יש משהו מאוד שכונתי בבוקה, באוהדים שלה, במתקן - אם כי במעט מאוד שכונות יש מוזיאון כמו של בוקה.

מאוריסיו מאקרי, נשיא המועדון (וגם אחד מעשירי ארגנטינה, שמתכנן להיבחר יום אחד לנשיאות המדינה), היה זה שהחליט שמה שמתאים לברצלונה מתאים גם לקבוצה שלו. ועם היסטוריה של 100 שנה ואינסוף תארים, המוזיאון בהחלט מושך מבקרים. רק מה, איפה ההוד וההדר של קאמפ נואו ואיפה הבומבונרה. כשיהודה סיפר לי איך בשנות ה-60 היה צריך לצעוד בתוך נהרות של שתן בדרך ליציע, זה נשמע לי כל כך טבעי שלרגע היה לי נדמה שעוד אפשר להרגיש את הריחות.

היפוך מוחלט של שכונת בוקה אפשר למצוא 200 מטר מהאיצטדיון, ב"קמיניטו", אזור של רחובות קטנים וצבעוניים שבו מוכרים אמנים מקומיים את יצירותיהם. הצצתי באחת המרפסות וראיתי שלוש דמויות צבעוניות מפוסלות בעץ. אי אפשר היה לטעות: במרכז אוויטה פרון, משמאל זמר הטנגו הנערץ קרלוס גארדל, ומימין דייגו ארמנדו מרדונה.

במוסקבה קראו לכל כיכר גדולה על שמו של סופר אחר - כיכר פושקין, צ'כוב, כאלה. גיבורי התרבות של ארגנטינה הם לא סופרים, פילוסופים או מדינאים. שלושת האייקונים הגדולים ביותר בתולדות האומה הם אשת דיקטטור, זמר שהיה גם מאהב לטיני וכדורגלן שהתמכר לקוקאין.

כשחזרנו למלון דווח בטלוויזיה על מהומות קשות ליד איצטדיון "מונומנטל" של ריבר פלייט, שבו ייערך המשחק למחרת. אלפי אנשים פרצו לאוטוסטרדה הסמוכה וחסמו את התנועה, אפילו שלא היו להם סרטים כתומים. וזה היה הסיפור: התאחדות הכדורגל הארגנטינאית הודיעה שהיא מציעה למכירה "10,000 כרטיסים אחרונים" 24 שעות לפני שריקת הפתיחה. הקופות היו אמורות להיפתח ביום המשחק ב-10 בבוקר, אבל כבר בערב הקודם התייצבו בשטח מאות אוהדים מכורבלים בשמיכות ובשקי שינה כדי לתפוס מקום טוב בראש התור. כולם ידעו שאם ההתאחדות אומרת 10,000, בקופות לא יימכרו יותר מ-3,000. למה? כי זאת ארגנטינה. השאלה היחידה היתה מי יעשה קופה על 7,000 הכרטיסים הנותרים.

התמונות בטלוויזיה לא הותירו מקום לספק: העם הזה חולה. חולה מאוד. יותר מ-20 אלף איש התייצבו ליד הקופות באמצע יום עבודה, במזג אוויר לא סימפטי, חולמים על כרטיס. וכשהתברר לנחיל האנושי הזה שהמושחתים השתלטו להם על הכרטיסים, הם פרצו לכביש ועצרו את התנועה לכמה שעות טובות. ומה יצא להם מזה? קצת מכות מהשוטרים.

העברתי ערוץ: כדורגל. המשכתי לזפזפ: עוד כדורגל. בערוץ הבא צצו שלושה אנשים מבוגרים, חמורי סבר, שישבו והתווכחו תוך נפנופי ידיים. נושא הדיון: כדורגל. עם חולה, כבר אמרתי.

והם משדרים הכל, המטורפים האלה. משחקים מהליגה השלישית, משחקי נוער, אימונים, דיווחים מהליגות בצ'ילה, באקוואדור. אסור לשכוח שארגנטינה היא גם מעצמת טניס ורגבי וכדורסל (אלופה אולימפית, כן?), ובאמת משדרים כאן המון גולף ומרוצי מכוניות ואופנועים ואיגרוף. אבל עם כל הכבוד, כל אלה הם רק האפונה שליד הסטייק העצום, השחום, הנוטף מיץ, שגרם לי להתעלף רק מהריח - של הכדורגל.

בעמוד הלפני אחרון של עיתון הספורט "אולה" מופיעה רשימת תוכניות הספורט שמשודרות בטלוויזיה באותו יום; החל מהשעה 00:00 ועד ל-23:59 ניתן לצפות בכל רגע נתון בלפחות ארבע תוכניות ספורט שונות. לגבי החשבון המצטבר, כשהגעתי ל-140 הפסקתי לספור. 140 תוכניות ספורט ביממה אחת, מתוכן לפחות 100 תוכניות כדורגל. זה מה שקורה במדינה חולה.

לא מזמן תיארתי כאן איך הכדורגל הגדיר את הלאומיות של ברזיל. בארגנטינה זה שונה - אפילו מרדונה לא השפיע על הזהות הלאומית כמו חואן פרון או הגנרלים של "המלחמה המלוכלכת" בשנות ה-70 - אבל מידת החשיבות שהעם מייחס לספורט הלאומי שלו זהה. ובדיוק כמו ברזיל, גם ארגנטינה מייצאת מדי שנה מאות כדורגלנים לכל רחבי העולם.

ב-1925 נמכר חוליו ליבונאטי מניואלס אולד בויס הארגנטינאית לטורינו האיטלקית. הוא היה הראשון. אחריו עשו אלפים את הדרך צפונה - בעיקר לאירופה אבל גם לקולומביה, למקסיקו ובעצם לכל פינה על הגלובוס. רק בעשור האחרון נמכרו שחקנים ארגנטינאים בסכום מצטבר של 700 מיליון דולר, והזרם רק גובר. לכן הגיל הממוצע בקבוצות צעיר יותר מאשר בכל מדינה אחרת: כשהכשרונות הגדולים (וגם הבינוניים) עוזבים, במקומם עולים לקבוצות הבוגרות שחקנים בני 16 ו-17.

אריגו סאקי, לשעבר מאמן מילאן ונבחרת איטליה והיום המנהל המקצועי של ריאל מדריד, אמר פעם ש"כדורגל זה הדבר הלא חשוב הכי חשוב בעולם". אולי באירופה זה נכון, אבל לא בדרום אמריקה ובטח שלא בארגנטינה. כדורגל כאן זה דבר חשוב. הכי חשוב בעולם.

מי תקע לי שלדים באמצע הנמל

כשהסתיים הדיווח מהאיצטדיון, וכנגד כל הסיכויים, יהודה ואני מצאנו את עצמנו מרותקים לסרט תיעודי. בדיוק מלאו 50 שנה להתקפה האווירית של המורדים בנשיא פרון, שהטילו 14 טון פצצות על אזרחים שלווים בפלאסה דה מאז'ו. זה קרה באמצע היום, במקום הכי מרכזי בעיר, 400 איש נהרגו - אבל הסיפור הושתק. יהודה ובני דורו למדו על מה שקרה רק אחרי 20 שנה. האירוע פשוט נמחק מספרי ההיסטוריה.

לארגנטינאים קשה עם העבר האפל שלהם. אנשים לא ממש ששים לדבר על שבע שנות שלטון החונטה הצבאית, שהסתיימו רק לפני 22 שנה. הם מתחמקים, מתכחשים, מנסים להעביר נושא, כאילו שהמלשינים עדיין שורצים בכל פינה. והאמת היא שהתקופה האפלה מסרבת להיעלם מהשטח: לפני כמה שנים, במסגרת עבודות שנערכו בנמל הישן של בואנוס איירס, התגלו שלדים בתוך המים העכורים. אלה היו שרידי ה"דספרסידוס" - הסטודנטים, אנשי השמאל, העיתונאים ושאר המסכנים שאנשי החונטה זרקו ממסוקים למי נהר הלה-פלאטה. עבודות הניקיון, מיותר לציין, הופסקו מיד.

הזכרונות מהשנים השחורות משפיעים באופן ישיר גם על הגישה לכדורגל ולגיבורים שלו. קחו לדוגמה את הזכייה של ארגנטינה בגביע העולמי ב-1978: זה קרה במהלך "המלחמה המלוכלכת", ולכן הזכייה הזאת נתפסת כ"נגועה", מה גם שכל העולם משוכנע עד היום שה-0:6 בחצי הגמר מול פרו היה מכור. הזכייה במונדיאל 86' נחשבת לאירוע גדול בהרבה, בגלל שארגנטינה כבר היתה עסוקה אז בליקוק הפצעים משבע השנים השחורות (וגם ממלחמת פוקלנד המטומטמת). טוב, וגם בגלל דייגו.

מרדונה אולי הפך במונדיאל מקסיקו לאחד משני הכדורגלנים הטובים בכל הזמנים (וכל ארגנטינאי יגיד לכם שפלה יכול לחפש את החברים שלו), אבל מבחינת האומה הארגנטינאית למודת הסבל הוא עשה משהו הרבה יותר גדול. הוא הפך לקדוש, ששום דבר שיעשה או יגיד או יסניף לא יפגע בנצחיות קדושתו - כי הוא ניצח לבדו, בכוח גאוניותו וערמומיותו, את כל העולם. בעיקר את האנגלים השנואים.

מרדונה הציל את כבוד האומה. שער הסלאלום שהבקיע מול אנגליה, שנחשב גם היום לשער הגדול ביותר בתולדות המשחק, העלה אותו לדרגה על-אנושית. בשום מקום מחוץ לדרום אמריקה זה לא יכול לקרות.

לפני שנתיים פגשתי את מרדונה בהוואנה, קובה. הוא אפילו לא חלם אז לחזור לארגנטינה, אבל לפני שנה הגיע לביקור, נשאר כמה שבועות, עשה כמה שטויות - ואושפז על סף מוות בבית חולים פרטי בבואנוס איירס. כשיצא משם הוא שקל 120 קילו, אבל מאז עבר ניתוח שבמהלכו הותקן בקיבתו בלון. תוך שלושה חודשים הוא הוריד כמעט 40 קילו; הפגר המהלך חזר להיות "אל פיבה דה אורו", ילד הזהב.

יום אחרי שהגעתי דיווחו מהדורות החדשות על הפרמיירה של דאלמה מרדונה בת ה-18, כוכבת ההצגה "כיפה אדומה", ועל האבא הנרגש. אז מה אם זה נראה כמו גירסה גרועה במיוחד של החוג למשחק בבית הספר היסודי ברובע ד': זה דייגו. וזה שוב היה דייגו למחרת, כשמצלמות הטלוויזיה תפסו אותו משחק קטרגל עם כמה חברים. ככה זה בארגנטינה: דייגו עדיין בחדשות, תמיד בחדשות, גם כשאין חדשות. לכן המשפט ההוא של סאקי לא תופס כאן.

אולי תרקוד איתי

בבוקר המשחק - על קפה קון לצ'ה ומדיה-לונה, כמו שצריך - קראתי את הטור של קרלוס בילארדו ב"אולה". "ארגנטינה היא הנבחרת הטובה בעולם", הוא טען. "נכון שאין לה כוכבים בסדר גודל שיש לברזיל, אבל ככה זה היה כמעט תמיד. גם ב-86' וב-90', כשאימנתי את הנבחרת. ומה קרה? במקסיקו זכינו בגביע ובאיטליה ניצחנו את ברזיל בשמינית והגענו לגמר. לברזיל יש שחקנים מצוינים, אבל אין להם את האופי של הארגנטינאים. את זה יודע כל העולם: הארגנטינאי מגיע לאיטליה, מגיע לספרד, מגיע לישראל - ומנצח". ואז חייכתי לעצמי, כי בדיוק את המילים האלה אמר בילארדו ליהודה ולי אתמול בערב.

קרלוס בילארדו היה אחד הכוכבים של אסטודיאנטס, הקבוצה שזכתה בשנות ה-60 בכל התארים בארגנטינה, בדרום אמריקה וגם בעולם - בשיטות לא ממש ספורטיביות (דוגמה אחת ודי: הם היו משתמשים בסיכות כדי לדקור את שחקני היריב). אבל את בילארדו זוכרים בעיקר כמאמן נבחרת ארגנטינה במונדיאל 86'. יכול להיות שהנבחרת ההיא היתה זוכה בגביע העולמי גם בלי מאמן, רק בזכות הגאוניות של מרדונה, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. האיש אלוף עולם.

בילארדו, שאימן לפני כמה שנים את נבחרת לוב (עד היום הוא בקשר עם אל-סעדי קדאפי, בנו של מועמר ונשיא התאחדות הכדורגל הלובית), הוא כיום פרשן מבוקש בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. נפגשנו במשרד שלו, והוא סיפר שמישראל יש לו לא מעט זכרונות טובים. סקופים גדולים לא היו שם, אבל צחוקים וסיפורים שהשתיקה יפה להם דווקא היו. אחרי הכל, יש מעט מאוד אנשים עם כל כך הרבה שעות מרדונה כמו "אל נריחון", "האף הגדול".

אפרופו מרדונה, רק אחרי שקראתי את הטור של מאמנו הוותיק הבנתי למה משהו בשער של "אולה" הציק לי: זה היה בוקר התנגשות הטיטאנים עם ברזיל, ולי היה ברור שבשער יופיע לפחות אחד מכוכבי נבחרת ארגנטינה. אבל זהו, שלא. הכותרת היתה "א ביילר קון לה מאס לינדה", שזה "לרקוד עם היפה ביותר". בתמונה נראה מרדונה מחבק את רונלדיניו, ומתחתיה הופיע הכיתוב "הטוב ביותר בהיסטוריה עם הטוב ביותר היום".

והנה התרגום: כדורגל הוא ריקוד. כדורגל הוא אהבה. כדורגל הוא תשוקה. לשחק נגד אלופת העולם ברזיל זה כבוד, זה אושר, זה לרקוד עם הבחורה הכי יפה במסיבה. ארגנטינה רוצה לנצח, אבל לפני הכל היא רוצה להוכיח שהיא יודעת לרקוד לא פחות טוב מברזיל. ואם לא סמבה - אז טנגו.

דלתא פורס

יהודה ולואיס (הוא נשוי לבת דודתו, לא חשוב עכשיו) אספו אותי מהמלון שלוש שעות לפני המשחק בדלתא תכלכלה שנראתה כאילו היא עומדת להתפרק הרבה לפני שנגיע לאיצטדיון. אחר כך שאלתי את יהודה, בעדינות ובעברית, אם הוא לא חושב שעדיף לקחת מונית. הוא צחק וסיפר לי שזה האוטו של לואיס ושפעם הוא נסע איתו 300 קילומטר עם 12 ליטר במכל. הדלתא השתעלה קלות לשמע הדברים, ואני שקעתי במושב האחורי - כלומר בקפיצים שהציצו דרך ריפוד הפלסטיק המבוקע של המושב האחורי - והתפללתי לשלומה.

ככל שהתקרבנו למונומנטל התנועה נעשתה צפופה יותר, אבל לואיס לא דפק חשבון ועקף כאילו אין מחר. עכשיו לא היתה לי ברירה אלא להודות שיש לדלתא הזאת יתרונות: הוא, מה אכפת לו לדפוק את גוש החלודה שלו - אבל כל אחד שרואה את הרומנייה הזקנה מתנייעת בורח הצידה והדרך נפתחת.

שלא כמו הבומבונרה של בוקה, המונומנטל נראה כמו איצטדיון אמיתי. אז כמובן שיהודה לא אוהב את המקום. אם לא הנבחרת הוא לא היה מגיע לכאן, להיכל המפואר של ה"מיז'ונריוס" ("המיליונרים", ריבר פלייט). אגב, האוהדים של בוקה קוראים לריבר "גאז'ינס", שזה "תרנגולות" בתרגום מילולי ו"פחדנים" מכל בחינה אחרת. האוהדים של ריבר מצידם מכנים את אלה של בוקה "בוסטרוס" - ובואו נסתפק בזה ש"בוסטה" היא מילה ספרדית שמתארת צואת סוסים. אבל כשהנבחרת משחקת אפילו הם לא מקללים.

במשחקים מהסוג הזה ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. אולי בעצם כל הסיפור. ובמקרה הזה, פיסת העבר הרלוונטית היא "פרשת בקבוק המים" מהמשחק ההוא במונדיאל 90'. בתחילת השבוע פרסם אחד העיתונים ידיעה, כנראה מפוברקת, שברזיל תגיע לבואנוס איירס עם מכלי מים מהבית; כל ההכחשות לא עזרו, כמובן. במסיבת העיתונאים שלפני המשחק הסתובבו כתבים עם ג'ריקנים, מחפשים הזדמנות לצלם את רונלדיניו שותה מים ארגנטינאיים. המאמן הברזילאי, קרלוס אלברטו פריירה, שיתף פעולה, מזג לעצמו כוס מהג'ריקן והצהיר שאין לו בעיה עם המים המקומיים.

אבל להיסטוריה המשותפת של שתי הנבחרות האלה יש גם צד שני: לא משנה כמה היריבות ביניהן קשה, לא משנה איזה שערוריות צצות וכמה מסתלבטים עליהן, יש שם המון כבוד הדדי. או שאולי בעצם זאת יראה הדדית, כי אם יש נבחרת אחת בעולם שברזיל חוששת לשחק מולה זאת ארגנטינה - ואם יש יריבה שארגנטינה באמת מכבדת זאת ברזיל.

זה עניין של חשבון פשוט. מאז 1958 נערכו 12 מונדיאלים, ושתי הנבחרות האלה זכו יחד בשבעה גביעי עולם. זה אומר ששאר העולם לקח חמישה. יותר מזה, הן הופיעו יחד בתשעה מ-12 משחקי הגמר שנערכו עד היום - וזה לא יהיה מופרך להמר ששתיהן ייפגשו בגמר המונדיאל בגרמניה ב-2006. בכל מקרה, הנקודה היא שאין עוד משחק בעולם שמרכז כמות כזאת של כישרון על מגרש אחד.

הבעיה היחידה עם המשחק הספציפי הזה היתה התחושה שאנחנו עומדים לראות תבוסה. ארבעה ימים לפני שברזיל הגיעה לבואנוס איירס היא נתנה הצגה גדולה בניצחון מוחץ (1:4) על פרגוואי; באותו יום ארגנטינה נוצחה 0:2 באקוואדור ונראתה רע מאוד. אז על הנייר ברזיל היתה האמא של הפייבוריטית. אבל רק על הנייר.

למקומות, היכון, צרט

בכל פעם שאני נכנס לאיצטדיון לא מוכר אני מתרגש, אבל להיכנס למונומנטל בפעם הראשונה ועוד במשחק כזה - זה כבר בא עם צמרמורות וכל הבלגן. וכש-60 אלף אוהדים בכחול-לבן התחילו לשיר בגרון ניחר "ואמוס ואמוס ארחנטינה, ואמוס ואמוס א גנאר", אני מודה שהשערות נעמדו לי כמו חיילים במסדר.

כשהנבחרת עלתה למגרש ירד גשם של קונפטי וגלילי נייר. בפעם הראשונה נתקלנו בתופעה הזאת ב-1978, בשידורים הישירים שהגיעו מהאיצטדיון הזה, במונדיאל ההוא. יהודה, שהראה לי בדיוק איפה ביציע הוא ישב כשארגנטינה ניצחה בגמר את הולנד לפני 27 שנה, סיפר שהמשטר הצבאי לא אהב את זה: הגנרלים חשבו שהעולם יראה בארגנטינאים עם של ברברים. רציתי להגיד משהו על זה שלזרוק אנשים לנהרות זה קצת יותר ברברי מהשלכת ניירות טואלט, אבל לא אמרתי. המשחק התחיל.

עוד לא הספקתי להתיישב, והרנן קרספו כבר מקבל את הכדור ברחבה ושולח עם כל הנשמה לרשת. שלוש דקות על השעון, יהודה בעננים ואני בהלם. קודם זה היה בגלל הריח של הצ'וריסוס, אבל עכשיו זה כבר היה הכדורגל. ארגנטינה פשוט שיחקה כמו שאלוהים התכוון. היא נתנתה קונצ'רטו לכדור ולתזמורת בניצוחו של מאסטרו חואן רומן ריקלמה.

ריקלמה הוא אולי לא השחקן הכי מהיר בעולם, אבל ראיית המשחק שלו הופכת אותו לקשר הכי טוב על הפלנטה. הוא רואה הכל, גם את מה שעוד לא קרה. ובדקה ה-17 של המשחק נגד ברזיל הוא קיבל כדור - והזכיר לכל העולם שעדיין יש חיה כזאת "עושה משחק".

ריקלמה הסתובב לצד אחד ושלח עם העקב מסירה מדויקת, על המילימטר, לחבייר מסצ'רנו. כל האיצטדיון כבר קם על הרגליים, אבל זה עוד לא נגמר. הכדור חזר ל"רומי", שהשאיר את רוקה ג'וניור לשלוח טיל לרשת. אנשים לידי תפסו את הראש. אין מילים. אבל ארגנטינה לא הפסיקה: שש דקות לפני המחצית עשה חבייר סביולה סיבוב מדהים על המקום ושלח לרחבה. קרספו דאג לעשות מזה 0:3. אם לא הריח של הצ'וריסוס הייתי מנשק את יהודה.

אף אחד לא זוכר מתי בפעם האחרונה ברזיל ספגה שלושה שערים במחצית אחת. אם זה קרה, אז בטח לפני עשרות שנים. ובכל מקרה, מה שהלך על הדשא במחצית הראשונה נראה לגמרי לא מציאותי. ואני לא מדבר רק על התוצאה, אלא בעיקר על הפער האיכותי בין הנבחרות. אמרתי לעצמי בשקט, אבל מספיק בקול כדי שיהודה ישמע, שאם ארגנטינה תצליח לשחק ככה בשנה הבאה היא אלופת העולם. ואז אמרתי גם שבשביל 45 הדקות האלה היה שווה לסבול הכל. אבל הכל. אפילו דיילים צרפתים.

את 45 הדקות הנותרות אפשר לסכם ככה: סביולה הצליח להקפיץ עוד פעמיים את האוהדים כשהעביר (נו, פעמיים) בין הרגליים של שחקני ברזיל, וזה אומר משהו על הלך הרוח במגרש. ברזיל, שהבינה שאין לה שום סיכוי בעולם לחזור הביתה בלי הפסד, רק ניסתה לתקן את הנזק התדמיתי; רוברטו קרלוס עשה משהו בכיוון הזה כששלח טיל בין-יבשתי לחיבורים. נגמר 1:3. "מאיזה בקבוק שתיתם עכשיו?", הסתלבטתה למחרת הכותרת בשער של "אולה".

או היסטוריה או צ'וריסוס

הנה משהו שצריך לזכור: ארגנטינה הפכה לאחת הנבחרות הגדולות בעולם בין 1978 ל-1993, השנים של דייגו מרדונה. היא זכתה אז פעמיים במונדיאל והגיעה עוד פעם אחת לגמר - ואלה בדיוק היו השנים שבהן ברזיל נכשלה שוב ושוב בגביע העולמי.

בעשר השנים האחרונות המאזן התהפך. ברזיל הופיעה בשלושת הגמרים האחרונים וזכתה פעמיים; ארגנטינה רק נכשלה. והעניין הוא שהמהפך הזה ביחסי הכוחות בין שתי המדינות הכי חשובות בדרום אמריקה לא קרה רק בכדורגל. זה קרה גם בפוליטיקה, ובעיקר בכלכלה: ככל שארגנטינה שקעה במשבר שלה, ברזיל הלכה והתאוששה.

אבל בשנתיים האחרונות ארגנטינה נמצאת בקו עלייה. המצב עדיין קשה, החיים לא פשוטים, אבל יש טיפת תקווה באופק. בדרך חזרה מהאיצטדיון למלון, בדלתא המקרטעת של לואיס, חשבתי לעצמי שמי יודע - אולי בעוד הרבה שנים יזכירו את הניצחון הזה כנקודת מפנה היסטורית. ואולי הריח של הצ'וריסוס סתם דפק לי את המוח.