היא עשתה זאת שוב

במשך שבוע שלם היה שקט בבית. שתי הקריאות היחידות שנשמעו בחלל האוויר היו "יש!" ו-"אוי, לא!". לאט לאט גברו הקריאות מהסוג האחרון על אלו מהסוג הראשון, עד שדממה מתוחה ומוחלטת השתררה כשהכריכה האחורית נטרקה על הספר. זה דווקא השמיע צליל. קול חד ורם שאמר: היא שוב עשתה זאת.

הספר השישי בסדרת "הארי פוטר", ששמו בעברית עדיין לא נקבע ובינתיים נקרא "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" (והקריאה בו מבהירה בדיוק כמה מסובכת תהיה הענקת הכותרת הפעם) הוא ללא ספק, ולמרות שנהייה קצת טרחני לומר זאת, אפל, מורבידי ועגום מקודמיו. אך שלא כקודמיו, ניכר כאן בוודאות שמדובר בספר הלפני אחרון – גבולות הצורה והתוכן, התבנית המוקפדת כל-כך של אירועים שרולינג שקדה ליצור בספריה הקודמים, נפרצת לרוח באופן קפדני ומחושב לא פחות, ומטילה את הספר לסחרור כאוטי לקראת סופו.

התימות מתחדדות. הנושאים שהעסיקו את רולינג בספריה הקודמים: טיבו של המוות, שאלות של אמון, העיוורון של עולם המבוגרים, צמיחתו של הרוע, מקבלים בספר זה פיתוחים מרשימים. גם אם הם נראים צפויים לעיתים, במיוחד לקוראיה הוותיקים והנאמנים של הסדרה, הרי שהטיפול של רולינג בהם חד משמעי ואפילו מרתיע בישירותו.

עלילתו של הספר הזה ספוגה כולה במלחמה המתחוללת בין כוחות השחור לכוחות האור. אם הספר הקודם התמקד בעיקר בשלב שלפני פרוץ המלחמה, שלב איסוף המידע המודיעיני על ידי שני הצדדים (זוכרים את הלטת-ההכרה? את הנבואה?) הרי שהספר הזה, השישי, רצוף כולו אסטרטגיה ומציג מירוץ חימוש קדחתני והסלמה בפעולות האיבה. כוחות האופל מגייסים לשורותיהם חיילים שחלקם צפויים יותר, כמו פנריר אפור הגב (שקיבל את שמו מהזאב האימתני של המיתולגיה הנורדית, המבשר את קיצו של העולם) איש זאב זוועתי וחובב ילדים קטנים, וחלקם צפויים פחות, כפי שיסתבר בהמשך הספר. יש לרון סיבה טובה לשאול את הרמיוני מדי בוקר, כשהיא מקבלת את העותק של "הנביא היומי", "מי מת היום? מישהו שאנחנו מכירים?", כי אנשים אכן מתים, כל הזמן. זה מתחיל בקרובים ומכרים של גיבורינו, ומגיע עד... טוב. עוד נגיע לזה (בלי ספויילר בוטה יתר על המידה).

הספר נפתח במשרדה של אישיות בכירה ומוטרדת, הממתינה לביקור משר הקסמים, שמגיע כדי לתדרך אותה במתרחש. פגישה זו, בין ראש ממשלת בריטניה לקורנליוס פאדג', היא מהמעניינות ביותר שייצא לכם לקרוא בזמנים אלו, ומשעשעת מאוד גם אם מצמררת, במיוחד לאור התזמון המבעית והמקרי לחלוטין עם הפיגועים בלונדון במהלך החודש האחרון. פאדג' מגיע כדי לדון עם ראש הממשלה בפיגועי הטרור האחרונים שמתרחשים. כן. פיגועי טרור. האשמה כאן אינה נופלת, כמובן, על כתפיו הצרות של אוסמה בן לאדן, אלא על אלו של וולדמורט, אבל גשרים מתמוטטים, אזורים שלמים במדינה נהרסים ואנשים מתים (שוב).

קורנליוס פאדג' אינו עוד שר הקסמים. הוא הודח מתפקידו לטובת ראש מחלקת ההילאים לשעבר, שמצטייר כמי שיכול היה להשתלב בלי שום בעיות בממשל בוש הנוכחי. נגמרה העת לעצימת העיניים העקשנית שאפיינה את מהלכיו של משרד הקסמים בספר הקודם. הגיע הזמן להפרת זכויות האזרח הקסום (כל דברי הדואר נבדקים, למשל.) הגיע הזמן לבדיקות בטחוניות (כל הנכנסים להוגוורטס עוברים שיקוף וסריקה. מזכיר לכם משהו, אולי?) הגיע העת למעצרים מנהליים, לתמרונים פוליטיים שנועדו כדי לגרום לכולם להרגיש שיש התקדמות, למרות שאין, הגיע הזמן לתגבר את מערך האבטחה והגיע הזמן לא לסמוך על מה שכתוב בעיתון. רמזים להסלמה הזו הופיעו כבר בשני הספרים הקודמים, בדמות מסע ההכפשות נגד הארי ב"נביא היומי" וריטה סקיטר האיומה, אבל כאן, כאמור, הם מגיעים לכדי הבשלה.

כשדמבלדור בכבודו ובעצמו מגיע כדי לקחת את הארי מביתם של הדרסלים, וללוות אותו לבלות את שארית החופשה ב"מחילה" (עם עצירה מסקרנת אחת בדרך, כדי לגייס מורה חדש לבית הספר), הוא יודע שהארי עומד להגיע להוגוורט אחר. הוגוורטס מפוחד, מוטרד ומתבצר. גם השינויים המפתיעים עד מאוד בקרב צוות המורים של בית הספר אינם משרי מנוחה, והתנהגותו של דראקו מאלפוי, שמצליח לראשונה לעורר חמלה, לא תורמת לתחושת הביטחון.

הצד החיובי של כל הדברים המאיימים הללו הוא, שבימי פקודה ובעיתות מצוקה, עולה הרומנטיקה כפורחת. אנשים מרגישים צורך בנחמה, ומוצאים אותה במקומות הכי לא צפויים. פלר דלאקור היפיפיה, הזכורה לטוב מהספר הרביעי, מאורסת לביל ויזלי, נימפדורה טונקס, המטמורפומאגית ורודת השער החביבה, סובלת ממקרה קשה של אהבה נכזבת שיעדה מסתורי, רון ויזלי מצליח סוף סוף להגיע לבסיס הראשון, אבל לא עם מי שאתם חושבים, והארי עצמו מוצא יעד חדש ומלבב לתשוקתו.

השיעורים בבית הספר מתקיימים כתיקונם, בעוד כולם מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, תלמידי השנה השישית מתחילים בשעורי ההתעתקות שלהם והארי מוצא עזרה לא צפויה ומסתורית שתסייע לו לצלוח את שיעורי השיקויים בהצלחה מסחררת, אך השיא הוא השיעורים הפרטיים שמקבל הארי, בסיוע ההגיגית. שיעורים שבהם רולינג שוב שמה דגש עז על הזיקה בין הארי לוולדמורט ושילמדו אותו מה חשוב באמת: מי הוא וולדמורט, באמת? כיצד ומדוע הפך טום רידל, נער יתום (כמוהו) ומוכשר (כמוהו) להיות המפלצת שגדל להיות? מה היו נסיבות הולדתו, חינוכו, חייו, וכיצד קשורה משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל לכל העניין הזה? שיעורים אלו הם שיעניקו להארי את המפתח המפתיע להבסתו (יש לקוות) של זה-שאין-לנקוב-בשמו בספר הבא.

הספר מסתיים בחמישיית פרקים מטלטלת, המפצה על האיטיות היחסית שבה הוא מתחיל. כמה משמותיהם של הפרקים הללו עשויים לגרום לצמרמורות חמורות, כמו (בתרגום חופשי) קינת הפניקס או – הקבר הלבן. את הבסיס למתרחש בפרקים אלו שואבת רולינג, הפעם כמעט באופן בוטה, מיצירתו של טולקין, ובעיקר מהסצינות במכרות מוריה, עם קצת אווירה השאובה מהביצות המתות, בדרך למורדור. אך שוב, כמו תמיד, רולינג לוקחת את ההתייחסויות ההלו והופכת אותן לשלה, כולל גם את מאפייניו של מורדה המכשף מספריו של לויד אלכסנדר, שבעצמם מבוססים על המיתולוגיה הוולשית.

הארי פוטר השישי מעצים את כניסתה של רולינג לתחומם של סופרי פנטסיה כמו טולקין הנזכר לעיל וסי.אס לואיס, שהשכילו לעבד את המצב הפוליטי ומאורעות ומוראות המלחמה של תקופתם לתוך יצירתם. טולקין יכול היה להכחיש זאת בריש גלי, אבל המלחמה המתועדת בספריו, זו המתחוללת על אדמת הארץ התיכונה, היא תמונת מראה של מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתף, ומושפעת גם מהאיום האטומי של מלחמת העולם השניה. גם סי.אס לואיס שלח את ילדי משפחת פיוונסי שלו להסתתר באזור הבריטי הכפרי מאימת הבליץ, רק כדי לשלח אותם מבעד לדלת ארון הבגדים למלחמה אחרת, נוראה לא פחות – המלחמה על חירותה של נרניה משלטונה הרודני של המכשפה הלבנה (רוסיה? ייתכן).

גם רולינג מערבבת בקדרתה את המציאות העולמית העכשווית עם העולם הפנטסטי והמקסים שיצרה, ומצליחה בכך לייצר דוגמה מצוינת לאופן שבו ספרות נוער פנטסטית טובה יכולה ואמורה לפעול – לא על ידי כך שהיא מזמנת לנו מקום מפלט זוהר וקסום מצרות ותלאות חיינו, מחוז חפץ אסקפיסטי שבו לא נאלץ להתמודד עם דבר – אלא על ידי כך שהיא מתיקה את ההתמודדויות לזירה אחרת, חלופית, לעיתים אנאלוגית, תמיד מסקרנת. היא עושה סובלימציה עילאית לעולם המציאותי שסביבנו ויוצרת ממנו דבר מה שהוא בעת ובעונה אחת דומה מאוד ושונה מאוד.

ההתקה אל הפנטסטי היא שמאפשרת לקורא את הריחוק הדרוש, ריחוק שמאפשר פרספקטיבה שונה על המציאות שלו עצמו, ריחוק שמאפשר לו להגיח מבין דפי הספר עב הכרס זה עם תובנות שאינן נובעות רק ממה שמוכל בין דפיו אלא גם ממה שקיים מחוצה לו.