נאס"א בחרה באמן ישראלי להנצחת הקולומביה

שנתיים וחצי לאחר התרסקות מעבורת החלל "קולומביה", ובלי קשר לאסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל, בחרה סוכנות החלל האמריקנית נאס"א באמן הישראלי זיגי בן-חיים להכין עבודה שתנציח את החללית ושבעת אנשי צוותה שנספו באסון. ההזמנה הזו היא תעודת הוקרה לבן-חיים, צייר-פסל, אחד האמנים הישראלים היותר מוערכים ויותר מצליחים בניו-יורק.

די להתבונן ברשימת האמנים שנאס"א הזמינה מהם עבודות בעבר כדי להבין את הכבוד. רוברט ראושנברג, מהציירים-קולאז'יסטים המובילים בארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא אחד מהם. לפני חודשיים נמכר ציור-קולאז' שלו ב"כריסטי'ס" ניו-יורק ביותר משלושה מיליון דולר.

האוטובוס השיעי אל החופש

היחסים עם הקהילה, בעיקר בתחום האמנות, חשובים מאוד לסוכנות החלל האמריקנית. לכן היא הקימה מחלקה מיוחדת, המרכזת את כל מה שקשור באמנות: החל ממתן אישורים להשתמש בסמלי נאס"א ועד מעקב אחר אמנים מצליחים ברחבי העולם. כשראש המחלקה ברט אולריך ואנשיו מגיעים למסקנה שלאמן פלוני יש מה לתרום לנאס"א, הם פונים אליו ומציעים לו לעשות עבורם עבודה בנושא שהם רוצים.

בעבודותיו של בן-חיים הם מגלים עניין כבר כמה שנים – ועכשיו הגיעה ההזמנה. זיגי ("השם האמיתי שלי הוא בעצם אמנון") בן-חיים נולד בבגדד ב-1945. הוא נמוך קומה, בעל גבות עיניים עבותות ושפם תואם שופע, שהפכו לסמל מסחרי שלו.

איש צנוע, נחבא אל הכלים, כמעט ביישן, מדבר בקול רך ועדין. הוא אמן מוכר וידוע שהציג כבר יותר משני תריסרים של תערוכות יחיד חשובות והשתתף ביותר מ-150 תערוכות קבוצתיות בכל רחבי העולם. ב-1984, למשל, היתה לו תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים. הוא הציג "סולו" גם במוזיאון היהודי בניו-יורק (1987), במוזיאון האמנות של אוניברסיטת קורנל (1989), במוזיאון לאמנות של לאס-וגאס (1999), במוזיאון חיפה (2000) ואפילו במעונו הפרטי של שגריר גרמניה בוושינגטון (2005).

לישראל הגיע בן-חיים עם משפחתו בשנת 1951. "ברחנו מעיראק שנה קודם לכן, אבל עברנו דרך איראן", הוא מספר. "התחפשנו לעולי רגל שיעים. אני זוכר שנסענו באוטובוס מלא שיעים, שהיו הורגים אותנו אילו ידעו שאנחנו יהודים. היחיד שידע היה הנהג, שקיבל הרבה כסף כדי להבריח אותנו". המשפחה התיישבה ברמת-גן. בצבא שירת בן-חיים בסיירת שקד. ב-1966 השתחרר מצה"ל והחל ללמוד במכון "אבני".

את הלימודים מימן ממילגה שקיבל מ"קרן ישראל-אמריקה". הקרן הזו סייעה לו מאוחר יותר להגיע לקליפורניה (ב-1971) כדי ללמוד ציור. ב-1974 סיים את לימודי המאסטר בציור באוניברסיטת סן-פרנסיסקו. שנה אחר-כך הגיע לניו-יורק, ישר לרובע הסוהו, שם הוא מתגורר ומצייר גם היום, בלופט נפלא, גבוה ורחב ידיים.

מהתקופה שעשה בקליפורניה, אגב, יש לו זיכרון קשה, ודווקא מישראל. "היו לי כמה תערוכות. אספן ישראלי, איש ידוע מענף הבנייה, קנה ממני חבילה של ציורים ושילם לי בישראל", הוא מספר. "שמתי את הכסף בכספת בבנק 'קונטיננטל' ברמת-גן. "כמה חודשים אחר-כך התרחש בבנק הזה שוד הכספות הגדול, וכל הכסף שלי הלך. זה היה סכום קטן לעומת הכסף שהוריי איבדו בעקבות השוד. אבי יצא אז לפנסיה וחסכונות של שנים אבדו לו. לכל העיראקים ברמת-גן היו כספות בבנק הזה".

יצא מתוך המסגרת

הפריצה הגדולה של בן-חיים אירעה באמצע שנות ה-80. ב-1983 הוא הציג באחד האיים של הנהר המזרחי בניו-יורק תערוכה שכללה חמישה פסלי ענק, לשנה שלמה. העיתון "ניו-יורק טיימס" הקדיש לו אז כתבה ארוכה והביא צילום של אחד הפסלים שלו. ב-1985 השתתף ב"תצוגה נוסעת", תערוכה יוקרתית במוזיאון "סמיתסוניאן", שבה השתתפו אמנים זרים שחיים ועובדים באמריקה. ב-1984 קיבל בן-חיים מענק יוקרתי מקרן לאמנים יוצרים של ממשלת ארה"ב. הסכום – 15 אלף דולר – הוא הגבוה ביותר שניתן אז. "צלצלו אליי מוושינגטון ושאלו איך אני רוצה את הכסף", הוא מספר. "אמרתי להם בדולרים. הם לא הבינו, אין להם חוש הומור".

בשנים האחרונות מצא בן-חיים זווית חדשה לעבודותיו. הוא מצייר בשמן על ריבועי אלומיניום קטנים תרכובת מעניינת של ציורים פיגורטיביים וציורי אבסטרקט. אחר-כך הוא מרכיב את הריבועים האלה לציור נושאי גדול, ומשאיר בו רצועות חשופות של קנבס מודבק על ריבועי האלומיניום, דבר שמוסיף לציור הרבה מאוד תנועה. אחד הציורים האלה, שעשה בן-חיים זמן קצר לפני הפיגוע במגדלי התאומים, נרכש על-ידי מוזיאון "גוגנהיים" בניו-יורק. זו העבודה השלישית שלו שרכש המוזיאון.

תומאס קראנס, המנהל הכל-יכול של "גוגנהיים", מעריך את בן-חיים מאוד, ביקר בביתו ואף ניאות לגזור את הסרט של פסל גדול מיוחד שעשה בן-חיים לפני שנה וחצי, על-פי הזמנת עיריית ניו-יורק, והוצב למשך שנה שלמה בכיכר האמרשלד – לא הרחק מהכניסה לבניין האו"ם.

אתה בעצם צייר או פסל?

"אני מסוג האמנים שהעבודה מוליכה אותם. כשציירתי והרגשתי לפתע שאני צריך עוד מימד, התחלתי לצאת בציורים שלי מן הקיר. אחר-כך ירדתי לרצפה. כך התפתח אצלי הפיסול".

הקשר בין בן-חיים לבין נאס"א נוצר לפני שבע שנים. "היתה לי תערוכת פיסול, והממונה על האמנות בנאס"א הגיע לפתיחה והוצג בפניי. הוא החמיא לי וביקש שאיידע אותו כשאפתח תערוכה נוספת. שלוש שנים אחר-כך הצגתי תערוכה חדשה בוושינגטון. הזמנתי אותם – והם באו. ביקשו ממני חומר עליי וצילומים של עבודות שלי, ושוב ביקשו שאזמין אותם לתערוכות חדשות.

תחקיר ביטחוני בסוכנות החלל

"בחודש אוקטובר האחרון הזמין אותי משרד התרבות הגרמני לבוא לשלושה חודשים לברלין. הם עוקבים אחרי אמנים בכל העולם ומדי שנה מזמינים בין 12 ל-16 אמנים מכל התחומים: מוסיקה, ציור, פיסול, צילום, קולנוע וכו'. נתנו לי דירה, סטודיו לציור ושכר חודשי, כדי שאשב בברלין שלושה חודשים ואצייר מה שאני רוצה. הם רואים בזה חילופי תרבויות ומייחסים לזה חשיבות גדולה".

"עשיתי 90 רישומים, שדרכם 'סיפרתי' את היומן האישי שלי בברלין. עשיתי גם כמה עבודות מהסוג החדש שאני עושה, על ריבועי אלומיניום. כשחזרתי, אנשי נאס"א קיבלו צילומים של העבודות האלה והן עוררו את סקרנותם. הם נפגשו אתי כמה פעמים, שאלו שאלות והסברתי להם את המחשבות והתיאוריה שמאחורי העבודות. הם אמרו תודה והלכו. מהשאלות שלהם הבנתי שהם שוקלים להזמין אצלי עבודה".

לדבריו, "לפני כשלושה חודשים, קיבלתי אי-מייל ואחריו טלפון. הם אמרו לי שלדעתם אני יכול וראוי ליצור עבודה שתהיה TRIBUTE ל'קולומביה'. איך נתרגם זאת לעברית? 'יד זיכרון', 'אנדרטה', 'מחווה'? אני לא יודע אם יש מילה זהה בעברית. שאלו אותי אם אני מוכן לעשות את העבודה. מובן שעניתי כן. "הם אמרו לי שהאישור הסופי ייקח קצת זמן בגלל הביורוקרטיה. פתחו לי תיק בנאס"א והייתי צריך לעבור תחקיר ביטחוני. ברגע שהכל נסגר, לפני כשלושה שבועות, הודיעו לי סופית: נבחרת".

בן-חיים הוזמן מיד לשיגור המיועד של "דיסקברי", שאמורה היתה לעלות לתחנת החלל ב-13 ביולי. במרכז "קנדי" הוא זכה למלווה צמוד – האסטרונאוט לשעבר רוג'ר קראץ, מדען בכיר בנאס"א ואחד מבוניה ומרכיביה הראשונים של התחנה. בן-חיים ישב על מרפסת האח"מים של המרכז לצד אשתו ציפי, ציפה לשיגור וחש אכזבה עמוקה מאוד כאשר המלווה שלהם הודיע להם על הביטול.

הבוקר הוא ישב שוב על המרפסת הזו ויצפה שוב בחללית, בתקווה שתשוגר בשלום לתחנת החלל. נתנו לך הנחיות מה הם רוצים בעבודה? "ממש לא. הם נתנו לי יד חופשית לחלוטין. ביקשו רק שהעבודה לא תהיה גדולה או כבדה במיוחד, כי הם רוצים להעביר אותה בין כל מרכזי נאס"א, ואחר-כך להציבה במוזיאונים שונים בהזדמנויות מתאימות".

הציעו לך לשלב בעבודה חלקים מה"קולומביה"?

"כן. הם אמרו שיש להם שני צמיגים שלמים של החללית משיגורים קודמים שלה ושאלו אם אני רוצה אותם. השבתי בחיוב. אני מתכוון לחתוך אחד הצמיגים האלה לפסים ואשלב אותם בעבודה. צמיג משאיר עקבות, ואני רוצה ליצור איתו משהו שיזכיר את הצעד הראשון של ניל ארסמטרונג על הירח".

אילן רמון ז"ל יקבל ביטוי בעבודה שלך?

"בוודאי אשלב אותו. אמצא את הרעיון שייראה לי הטוב ביותר. בחודש הבא אני אמור לבקר בישראל. אנצל את הביקור ואעלה על קברו של אילן. אמרו לי שיש שם סידור מיוחד של חלוקי נחל, ואני סקרן לראות את זה".