קראנצ'י

שני סרטים שעולים השבוע מכריחים אותי להיזכר בילדותי, ולהתמודד עם העובדה שהיא כבר היתה, אללי!, די מזמן. כבן שמונה בסוף שנות ה-70 הערצתי שלושה דברים יותר מכל דבר אחר: את "צ'ארלי ממלכת השוקולד", ספרו של רואלד דאהל (אולי הספר האהוב והמשפיע ביותר עליי), את "החיפושית השובבה" מסדרת הסרטים של וולט דיסני (ותמיד היתה לי משיכה למכוניות שהואנשו, מ"צ'יטי צ'יטי בנג בנג", שאת התסריט לסרט כתב רואלד דאהל חביבי, ועד קיטי מ"נייט ריידר"), ואת "כנפי הרעם". עכשיו אני צריך להתמודד עם העובדה שהכל רטרו, ושבהוליווד עובדים מנהלים בני גילי, חלקם מן הסתם בעלי טעם ילדותי הדומה לשלי, וממהרים לשדוד את אוצרות ילדותינו. אז את "כנפי הרעם" הוליווד כבר החריבה, כך שברור שצעדתי לצפייה בגרסאות החדשות ל"צ'ארלי בממלכת השוקולד" וב"החיפושית בהילוך גבוה" עם מידה מסוימת של סקפטיות וחששות. יצאתי מהן, אני חייב להודות, פחות או יותר מרוצה.

צ'רלי בממלכת השוקולד

לפני כמה שבועות כתב ישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע השנון של "עכבר העיר", שהוא שונא רימייקים. זאת שגיאה. אין כל רע ברימייקים. כל עוד הם לא רימייקים רעים. טים ברטון יכול לכתוב את הספר על רימייקים רעים מול טובים. "כוכב הקופים" שלו היה מביך. "צ'ארלי בממלכת השוקולד", לעומת זאת, די מקסים (בהסתייגויות, כמובן). יגידו הקפדנים ש"צ'ארלי" של טים ברטון אינו ממש רימייק לסרט של מל סטוארט מ-1971, אלא גרסה נוספת, חלופית, לספרו המבריק של דאהל. אם כבר, אז מבחינתי זה בכלל רימייק ל"המספריים של אדוארד".

גם "החיפושית בהילוך גבוה" הוא לכאורה בכלל לא רימייק, אלא סרט המשך. הוא לוקח את גיבורת הסרטים משנות ה-60 וה-70 (וסדרת הטלוויזיה משנות ה-80), מכונית הפולקסווגן הלבנה העונה לשם הרבי, וממשיך את סיפורה 20 שנה אחרי. קראו לזה איך שתרצו, בסופו של דבר שני הסרטים מספרים לדור חדש את אותו סיפור שסופר לדור שלי. הפעם זה ג'וני דפ במקום ג'ין וויילדר (וויילדר אוכל את דפ בלי מלח, סליחה - בלי סירופ שוקולד), ולינדסי לוהאן במקום באדי האקט (בגיל 19, זה כבר הרימייק השלישי שלה ללהיטי הסיקסטיז של אולפני דיסני, אחרי "אבא מתארס" ו"שישי הפוך", ולי אין שום בעיה עם זה). מה שמשותף לשני הסרטים - שאין ביניהם שום קשר בעצם - הוא שהם עושים כבוד לסרטי המקור ולתקופה שהם ייצגו, סוף שנות ה-60.

כותרות הפתיחה של "החיפושית בהילוך גבוה" (החלק הכי טוב בסרט, למעשה) מעוצבות בגרפיקה של דור הפרחים ומכילה קטעים ממיטב ההרפתקאות הקודמות של הרבי, בסגנון המזכיר את סרטי המרדפים שהיו אופנתיים יותר פעם. אנג'לה רובינסון, יוצרת שחורה ולסבית עם עבר בקולנוע האלטרנטיבי, יצרה סרט לבן, סטרייטי ומיינסטרימי למהדרין. רובוט היה מביים את הסרט הזה עם יותר נשמה. אבל מה, כסרט העונה לנוסחה של דיסני, הוא עובד. יש משהו חביב בנאיביות שלו, כי הרי בני השמונה של ימינו זוללים בשקיקה את "מהיר ועצבני" ולא זקוקים לתרבות המשפחתית, צחורת השיניים והכל-אמריקאית של דיסני. לכן ספק אם הרבי ישאיר הפעם את חותמו על דור חדש, ולא בטוח אם בעוד 30-20 שנה יקום דור נוסף של מעריצי הרבי החיפושית עם הנשמה האנושית והמנוע האחורי.

"צ'ארלי בממלכת השוקולד", למרות שטים ברטון טען בראיונות שהוא שנא את הגרסה הקולנועית הקודמת, ממשיך את הקו הפסיכדלי שאומץ בסרט ההוא. לא רק שסרטו של ברטון טריפי לגמרי, הוא גם לרגעים נראה כמו עיבוד לד"ר סוס יותר

מאשר גרסה לרואלד דאהל. ועם כל חוסר חיבתו לגרסה הקולנועית המוזיקלית הקודמת (שהיתה מקסימה בעיניי, בעיקר בזכות ג'ין וויילדר כווילי וונקה), ברטון לא עמד בפיתוי והפך גם את סרטו למעין מיוזיקל, עם ארבעה שירים (מאת דני אלפמן ובביצועו) ולא מעט כוריאוגרפיה קאמפית (הקטעים המוזיקליים אגב, כתובים כבר בספרו של דאהל). ובטרמינולוגיה של הסרט, אין מנוס מלהכתיר את "צ'ארלי בממלכת השוקולד" כסרט נימוח, שנע בין מתקתקות ומרירות, בין הקריספי לקצפתי. אך בסופו של דבר, כמו לא מעט מסרטיו המאוחרים של ברטון, יש גם מילוי חמצמץ במרכז הממתק הזה, והוא נגמר בול בזמן, רגע לפני שהוא עושה חורים בשיניים ובחילה עזה. הנה, הקאתי את כל מטאפורות הממתקים המתבקשות. אפשר להמשיך.

טים ברטון היה עד 1994 אחד הקולות המרתקים של הקולנוע האמריקאי החדש. ואז, פתאום, זה עבר לו. מ"הפלישה ממאדים" ועד "סיפורי דגים" ברטון נשאר במאי המקפיד על סגנון, אבל ויתר על המהות. הוא ניסה ליצור סרטים קונבנציונליים אבל ברא עולמות אפויים למחצה. עוצמתו הגדולה בסרטיו הראשונים - "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד", "באטמן מתחיל" ובמידה מסוימת גם "אד ווד" - היתה ביצירת עולם הכלוא בין סיוט לחלום, עולם של ניכור, מלאכותי במכוון, שיש בו צינה רגשית. אך מתחת לניכור זרם מעין שופע של רגשות מודחקים. כשברטון התבגר וניסה לעשות בלוקבאסטרים אמריקאים לא היה לו הרבה מה להציע, חוץ מחזון ויזואלי, שגם הוא נראה כבר יותר מניירה מייגעת מאשר הברקה גאונית.

המנייריזם של ברטון גודש את "צ'ארלי בממלכת השוקולד", אלא שהפעם זה עובד. הסרט בורא עולם שהוא בה בעת ברטוני לחלוטין אך גם דאהלי. במבט ראשון יש משהו מאכזב במפעל השוקולד של ווילי וונקה, כאילו כבר ראינו אותו בעבודות קודמות של ברטון (או בסרטים כמו "הגרינץ'" ו"חתול תעלול", על פי ד"ר סוס, שהיו מאוד מושפעים מהקולנוע המריר-מתוק של ברטון). והכי מפתיע לרעה: ברטון בחר לטשטש את הטקסט המרושע של דהאל, זה שהיה כל כך רב עוצמה לילדים, כמעט כמו מניפסט אנטי-מבוגרים, הכרזת עצמאות ילדותית, ולהחליף את הרשעות בגרוטסקה. אומנם כשזה מגיע לאיפור, לאפקטים ולזוויות צילום, ברטון הוא אשף הגרוטסקה, אבל מה שנראה לכאורה כעיבוד נאמן יותר לספרו של דאהל, לפחות מבחינת העלילה, בסופו של דבר מחטיא את הטון, הנימה והמסרים. שיהיה ברור: "צ'ארלי בממלכת השוקולד" הוא סרט טעים להפליא, עמוס הברקות ויזואליות, בדיחות קטנות, ציטוטים מסרטים ועיצוב פנומנלי שעושה חשק עצום להתקף שוקולד בולימי. גם אם נראה שדפ מעדיף לגלם את צ'ארלי באקט הילדותי ולא את ווילי וונקה הפסיכוטי, הוא עדיין מגלם דמות מבדרת בביזאריות שלה. זה סרט עם קצב לא אחיד, אבל זאת גם היצירה הראשונה של ברטון שמזכירה למה הוא היה כל כך ייחודי פעם. אם הוא יעבור מכאן לעיבוד בלעדי של ספרי רואלד דאהל וד"ר סוס, אולי עוד יש תקנה לקריירה שלו.

נ.ב:

את "החיפושית השובבה" המקורי ביים ב-1968 רוברט סטיבנסון, במאי הבית של דיסני בשנות ה-60. ארבע שנים קודם לכן הוא ביים את "מרי פופינס", שמוצג בימים אלה בארץ בגרסה מדובבת לעברית ("מרי פופינס" הוא סרט נפלא בעיניי אך טרם ראיתי את הגרסה העברית). את השירים לגרסה הקודמת מ-1971 של "צ'ארלי בממלכת השוקולד" כתב אנתוני ניולי. השירים, להבדיל מהסרט, הפכו לקלאסיקה. בייחוד "איש הממתקים" (שהפך להמנון אהוב על דור הל.ס.ד) ושיר "האומפה-לומפה". ניולי גם כתב את השירים לגרסה מוזיקלית זניחה למדי של "פיטר פן", עם מיה פארו ודני קיי בתפקידים הראשיים. ג'וני דפ ופרדי היימור, כוכבי "צ'ארלי בממלכת השוקולדה" כבר נפגשו קודם ב"למצוא את ארץ לעולם לא", העוסק בחיים שמאחורי כתיבת "פיטר פן".

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "צבים יכולים לעוף" ו"אל הארץ היפה".