הדברים נראים אחרת

לפעמים שלושה ימים עוברים כמו 30 שניות. לפעמים אינסידנט אחד יכול לדחוף בן אדם כמה שנים קדימה על סקלת ההתבגרות. לפעמים, כשיש לך מה להפסיד, אתה מגלה שכמו נדיה קומנצ'י ושמעון פרס לפניהן, גם פרופורציות יכולות לגלות גמישות מהממת כשזה מגיע לרגעים הקריטיים באמת. כמו זכוכית מגדלת חסרת יציבות, הן יכולות להעצים משהו, ורגע אחרי זה לגמד אותו לכדי גרגיר תירס צהוב ומתוק.

איזו רוח חמה ומפוכחת מתגנבת לאחרונה ל- S&B. החיים והמוות עצמם מתדפקים על דלתות הקומפלקס, ומכיוון שזו תמיד אותה דלת, הם לא מבדילים בין הדירות. המוות מהקלפים של מיקי עושה דוך וסיבוב מעל רועי בר, החיים עושים וירבוץ ברחם של נינט ושניהם לא האורחים האופטימליים. זה קורע לראות את רועי מקיא ומאבד שיער, וזה לופת את הלב לראות את ההכרה שחודרת אל זוהר ונינט כשהם מבינים שמשהו גדול מהם מאיים על ההפילי אבר אפטר שלהם. לא פיללנו ליום בו הזאטוטים של ירדנה ייאלצו לטבול את פריכית האורז שלהם במרק המצוקות הזה.

אבל מתוך אווירת סוף הקורס הקוצנית הזאת נובטת פתאום איזו שושנת תובנה בהירה. הגילוי שזוהר הוא עקר וההבנה שהפעם היא עלולה לאבד אותו באמת, מנערת את נינט ומציפה אותה בידיעה עד כמה היא רוצה אותו. תחושה עם חופשי-חודשי במעברי המכס של ההיגיון, נקייה ממשחקי אגו וכוחות. הסרטן של רועי דוחק הצידה את המערכה העקובה עם גידי, מה שמאפשר לדוקטור להתקרב אליו גם אם בגמלוניות מה, ולרועי להתנחם ולאגור כוח. המחלה שלו מחברת אפילו בין חתולות רחוב כמו דנה ומיקי. את ילדי הפרחים של ה- S&B מעסיק עוד משהו מלבד טמפרטורת המים בבריכה, ואם זאת לא התפתחות אישית, תקראו לפול מן.