שתף קטע נבחר
צילום: סבסטיאן שיינר

"מטות": מנהיג פג תוקף

בניגוד למנהיגים אחרים - שמגיעים לשיבה טובה אך לא מוותרים על הכיסא והמנעמים - משה מכין לו יורש. אבל יהושע, מספר התלמוד, קצר רוח ויהיר - אין לו סבלנות לחפיפה. הוא נענש בבלבול וניסיון הדחה, ואת המחיר משלמים כולם: מלחמה חוּצה להשכחת הצרות בבית פנימה

בפרשת השבוע ממשיך להתגלגל סיפור פרישתו של משה מהנהגת העם, לקראת מותו והעברת שרביט המנהיגות לידיו של הדור הבא - לידי יהושע בן נון. בסיפורי פרשת השבוע שעבר, פרשת פנחס, התהליך החל: "ויאמר יהוה אל משה קח לך את יהושע בן נון...וסמכת את ידך עליו...ונתתך מהודך עליו למען ישמעו כל עדת ישראל...ושאל...לפני יהוה...על פיו יצאו ועל פיו יבוא הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה...". עם קבלת הציווי, מתחיל משה את החפיפה בינו לבין יורשו, והשבוע מגיע למעשה הצו האחרון, אשר במרכזו תאריך התחולה והביצוע: "וידבר יהוה אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך". לאמור: עם תום הנקמה האלוהית בעם המדיינים - ממנו באה אשתו של משה, וממילא אליו מיוחסין גם שני בניו - יבוא גם סופו של רבנוּ.

 

הסיפור המקראי פשוט ביותר. אדם מגיע לסוף דרכו והוא ומכין לו יורש. בניגוד להרבה מאוד מנהיגים פוליטיים ומדיניים, המגיעים לשיבה טובה אבל לא מוותרים על הכיסא והמנעמים, על הכוח והכיבודים. תקפם כבר פג מזמן, אבל הם בשלהם; כדי להבטיח שוב ושוב את מושבם המיניסטריאלי הם מחסלים את כל יורשיהם הפוטנציאליים, על מנת שהאדמה החרוכה שלרגליהם תצמיח שוב רק את עצמם. אלוהים כנראה הבין משהו בפוליטיקה יהודית - ולכן הוא מכריח את משה לפרוש. קובע לו תאריך מחייב, ממנה לו יורש ואף מצווה עליו להעניק לו מהודו. כלומר, לכבד אותו ולהעצים אותו בעיני קהל עדת מאמיניו, כדי שתצליח דרכו. משה בגדולתו מציית ולא מעכב, מקיים ומכין את יהושע בלי סחבות ובלי ביורוקרטיות מיותרות.

 

אלא שהאגדה והמדרש מתגנבים פנימה אל הסיפור הפשוט ומציגים גרסה מדהימה לאירועי הימים ההם ותקופת חילופי ההנהגה הישראלית המדברית. וכך הוא הסיפור המדרשי: "...בשעה שנפטר משה רבנו לגן העדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך". משה כבר מכין עצמו לעולם הבא, וכמחווה אחרונה הוא מעניק ליורשו את זכות הבירור והשאלה. אלא שיהושע כבר קצרה רוחו, הוא רוצה למשול ובז למורו הזקן. "אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?" הרי תמיד הייתי לצידך, אני מכיר את הכל; מצוות, איסורים, הלכות, תרגילים ותחמוני מנהיגות. "לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל?"

 

התגובה המיידית על היוהרה השחצנית באה לאלתר: "מיד תש כוחו של יהושע ונשכחו ממנו שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות". התוצאה הציבורית של קריסת המערכת המנהיגותית ויכולת ההכרעה של הקברניט הלאומי לא מתאחרת לבוא: "ועמדו כל ישראל להורגו". הוא השתחצן והתנתק ממקורותיו, והמרי והמרד הרימו ראש ואיימו להדיחו. בצר לו הוא פונה לבקש את עזרתו וסיועו של ריבון העולמים הכועס עליו, אלא שאלוהים כמו מחנך קפדן עונה לו: "לומר לך אי אפשר". אני לא יכול לעזור לך, אבל יש לי עצה טובה לתת לך: "לך וטורדן במלחמה..."

 

האגדה הנשכחת הזו, המופיעה בתלמוד הבבלי, לא מבקרת רק את יהושע היורש היהיר לעומת משה רבו הצנוע באדם. היא לא רק עויינת את עורמת המנהגים בכל תולדות הזמן, המכריזים מלחמה חוּצה כדי להשכיח את הצרות שבבית פנימה. האגדה הנועזת והמקורית הזו אומרת עוד הרבה יותר מכך. היא טוענת במרומז כי לו יהושע היה צייתן ושפל ראש, אולי לא הייתה מוכרזת כלל המלחמה לכיבוש הארץ. הכל היה נעשה אחרת. בדרכי שלום ולא במשעולי המלחמה. בנועם ולא בזעף. בהידברות ולא בהשמדה. הוא אשר אמרנו: מלחמה, במקרה של ארץ ישראל, היא לא אחת פתרון מיידי ועכשווי לבעיות הפנים, אף שאיננה בהכרח הדבר הנכון לטווח הארוך והקיומי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים